מחקר כלכלי חדש חושף פרדוקס מפתיע במערכת הארנונה בישראל: תושבי הפריפריה (שלא מעט מהם חרדים), מממנים בפועל את הפיתוח והשירותים בערי המרכז, תוך שהם עצמם סובלים ממחסור בתקציבים. המנגנון המרכזי המאפשר זאת הוא מערכת תמחור הארנונה הישראלית, השונה באופן מהותי ממדינות מפותחות.
בישראל קיים פרדוקס כלכלי מעניין: תושבי הפריפריה מממנים את הפיתוח והשירותים בערי המרכז, כאשר המנגנון המרכזי לכך הוא מערכת הארנונה.
כדי להבין את הפרדוקס הזה, בואו נעקב אחרי סיפורה של שרי, רואת חשבון צעירה הגרה מודיעין עילית, ועובדת בקרית הממשלה בתל אביב.
כדי להבין את המשמעות הכלכלית של עבודתה של שרי בתל אביב לעומת מגוריה במודיעין עילית, נבחן סיפור מעניין מעיירת פיתוח בדרום שימחיש לנו שההבדל בין המצב הכלכלי של מקום מגוריה של שרי, לבין מקום עבודתה של שרי, נובע מבעיית תמחור חמורה במבנה הרשויות המקומיות בישראל. כך נבין מדוע ה"הנחות בארנונה" למשפחות בעלות הכנסה נמוכה, הן זניחות מבחינה כלכלית, ומחפות על התנהלות אבסורדית שנוצרה עם השנים.
בשנת 2020 ביצעה עיריית אופקים צעד כלכלי חשוב, שמשפיע על תקציבה הרבה יותר מכל ההנחות בארנונה: היא פנתה למשרד הפנים בבקשה לקבל חלק מהארנונה של בסיס משמר הנגב. גם המועצות מרחבים, בני שמעון, רהט ואל בסום, טענו שהארנונה מגיעה להן.
כך משך שנים, עסקו עשרות פקידים, עורכי דין, אדריכלים ומומחים אחרים כיצד יש לחלק את כספי משלם המיסים. חלקם מצד משלמי המיסים למדינה, וחלקם מצד משלמי המיסים של הרשויות המקומיות.
ה"זכות" שנפלה בחלקם של נבחרי הציבור ואנשי המקצוע האלו, לחלק את כספי משרד הביטחון למועצות המקומיות עולה למשלמי המיסים הרבה כסף. למעשה בסדרי הגודל, היא הופכת את ההנחות בארנונה להרבה פחות משמעותיות. יתכן שצריך לשאול: למה משרד הביטחון צריך לשלם לעיריית רהט על קיום הבסיס הצבאי בקרבתה.
עבור העיריות, מדובר בהכנסה הטובה ביותר, הכנסה "נקיה" ללא השקעה והוצאות. מבחינה כספית, שם שווה לרשויות להשקיע את עיקר המאמצים. כך "הכסף הגדול" של רשויות המקומיות תלוי בבירוקרטיה והחלטות מנהליות שקשה מאוד להסביר לציבור. כספי משלם המיסים ותקציב הביטחון מועברים לרשויות המקומיות בלי קשר לשירות שהם נותנים. מאבקים דומים מתקיימים לגבי איזורי תעשיה שגם הם רווחיים מאוד לרשויות המקומיות.
אמנם באזורי תעשיה לא מדובר בכספי ציבור, אך עדיין מחירי הארנונה (וההנחות) מוכתבים על ידי השלטון המרכזי. הריכוזיות הזו חריגה מאוד ביחס למדינות המפותחות. ברוב המדינות המפותחות, רשויות יכולות לקבוע תעריפים נמוכים יותר כדי למשוך אליהן עסקים. ולרשויות חזקות עם ביקוש גבוה לשטחי מסחר ותעשיה, יש אינטרס להגדיל הכנסות ככל האפשר. על פי דוח מבקר המדינה לשנת 2023, בישראל יש תכנון ריכוזי הרבה יותר מדינות OECD.
כאשר משפחה חדשה מגיעה לגור ברשות המקומית, נוצרות לרשות עלויות משמעותיות: חינוך, תברואה וכו'. ארנונה למגורים תמיד הפסדית לעירייה. זה לא משנה אם יש לאותה משפחה הנחה בארנונה או לא. זו אחת הסיבות שתהליכי תכנון בניה למגורים מתעכבים – אין לעיריות אינטרס לקבל עוד תושבים. הממשלה נאלצת לנקוט בצעדים שונים כדי לעודד עיריות לאשר בניה למגורים ("הסכמי גג").
שיטת תמחור הארנונה בישראל שונה בנושאים נוספים: ברוב המדינות המפותחות, גובה הארנונה נקבע לפי שווי הנכס. בישראל, גובה הארנונה נקבע לפי שטח הנכס על פי תעריפים שנקבעים עקרונית על ידי משרד הפנים. כך שתושב פריפריה, משלם ארנונה בסדר גודל דומה לתושב המרכז עבור כל מטר. בתל אביב משלמים למטר בדומה לאלעד. העיר היקרה ביותר היא הענייה ביותר – ירושלים. למעשה גם זה לא מדויק, כי הנחות רבות בארנונה לא חלות על בתים בשטח גדול מ-100 מ"ר, שמצויים יותר בפריפריה. אפילו בתוך הארנונה למגורים, אופן התמחור הקיים מיטיב עם הרשויות החזקות.
נחזור לשרי: היא משלמת בכל חודש מס הכנסה, כמו כל אזרח במדינה, שחלקו עובר לעיריית תל אביב כתשלום ארנונה על משרדי הממשלה בתל אביב. מצד אחד היא מקבלת ארנונה בשיעור מופחת, אך מצד שני היא לא מוכנה להתחלק בסכומים עם שכנתה בת ים. שם הכסף הגדול.
בארנונה עסקית יש תעריפים שונים לפי המיקום. אילו אותם משרדי ממשלה היו עוברים מתל אביב למודיעין עילית, המדינה היתה מוציאה הרבה פחות על ארנונה לעיריית תל אביב, וכך ניתן היה להוריד מיסים.
על המשרד הנוסף (השולי) של שרה, מוסיפה המדינה לעיריית תל אביב עוד סכום מכובד בכל שנה. סכום שמגיע לעיריית תל אביב בזכות שרי, מעבר לסכום שאותו היא משלמת במס ההכנסה שלה על כלל נכסי המדינה בתל אביב.
אחת הסיבות שנח למשרדי הממשלה להיות בתל אביב, היא כי הרבה ממשרדי הממשלה נמצאים בתל אביב, למשל בסיס הקריה, ואפילו גלי צה"ל. גם מהם מרוויחה עיריית תל אבי ארנונה. וגם ממשרדי חברות פרטיות שרוצות לעבוד ליד משרדי הממשלה בתל אביב. וכאמור זו ארנונה עסקית, עם הוצאות מינימליות.
אבל בנוסף לכך, גם לעובדים הרבה יותר נח לעבוד בתל אביב, כי יש להם תחבורה ציבורית מהירה זולה ונגישה לרוב חלקי הארץ, כל האוטובוסים והרכבות מגיעים לתל אביב. כדי להגיע למקום עבודה בעיר אחרת בארץ, עובדים רבים יידרשו להחליף אוטובוס או רכבת בתל אביב. ואילו ממודיעין עלית אין תחבורה כמעט לאף ישוב אחר.
זו בהחלט הטבה משמעותית לתל אביב. ושוב ההטבה היא כפולה ומכופלת, כי גם על התחנות המרכזיות מקבלת עיריית תל אביב ארנונה מהמדינה, וגם העסקים שרוצים לאפשר לעובדיהם להגיע בנוחות לעבודה מוכנים לשלם יותר כדי לפעול מתל אביב.
בנוסף לכל היתרונות האלו, גם ערך הקרקעות בתל אביב עולה כי בעלי ממון מוכנים לשלם יותר כדי להיות קרובים לעבודה, ובעלי עסקים מוכנים לשלם יותר כדי לפתוח חנות ליד התחנה המרכזית. כך כל בקבוק מים שקונה שרי בדרכה הביתה מתל אביב למודיעין עילית, מגדיל את ההכנסות של עירית תל אביב. והכל בגלל התמחור הבלתי מותאם. ניתן להטיל ספק בהנחה שהמדינה צריכה לשלם ארנונה על מוסדותיה לעירייה בה היא נמצאת. ואם היא משלמת ארנונה לעירייה, יתכן שיש הצדקה שתהנה מהערך הנוצר מכך.
בינתיים בביתה של שרי במודיעין עילית, דואגת העירייה לילדיה של שרי, מפנה אשפה, ודואגת לנוער, בתקציב זעום, כי בזכות שרי, עוברים יותר כספי ארנונה ורווחים לעיריית תל אביב מאשר לעיריית מודיעין עילית. לאור המנגנון המעוות הזה, נבנו מנגנוני איזון: קרן הארנונה, והנחות שונות שהמדינה מממנת. אחת ההנחות היא הנחה בארנונה למשפחות מעוטות הכנסות ומרובות ילדים, שלעיתים מוצגת כהטבה למגזר החרדי.
הייחוס לחרדים נעשה בעיקר במחקרים שפועלים במתודולוגיה של "ניפוח": מצאו שלמשפחות חרדיות רבות יש הנחה בארנונה, והמסקנה היא שיש לגלם את ההנחות בארנונה על הציבור החרדי. כאשר רוצים לבחון האם הטבה מסוימת מסייעת ("מטורגטת") למגזר כזה או אחר, צריך לקחת בחשבון את כל המרכיבים. אם משנים רכיב אחד במדיניות התמחור, יש לבדוק כנגד מה הוא ניתן.
למשל, אם נעבור לתמחור ארנונה לפי שווי הנכס, כנראה שלא יידרשו הנחות לנזקקים. קיים מתאם בין מחירי הדירות להכנסות האנשים שגרים בהם. כל נתון ניתן להפוך: למשל: עיריית תל אביב גובה מהמדינה ארנונה בשיעור מופחת לשאר הרשויות המקומיות, בצדק, ואולי לפי מה שראינו פה, לא מספיק נמוך. אבל לא ניתן לומר שעיריית תל אביב מסבסדת את המדינה בסכום ההנחה הזה.
בהתאם לנתוני מבקר המדינה, סך ההנחות בארנונה בישראל מוערך בכ-9 מיליארד ש"ח לשנה. ישנן הנחות פחות רלוונטיות למגזר החרדי כגון חד הוריות (אחוז הגירושין נמוך במגזר החרדי), אזרחים ותיקים (שיעור החרדים נמוך באוכלוסית הקשישים). ישנן הנחות התלויות בשיוך הסוציולוגי כגון הנחות למשרתי מילואים בהם המגזר החרד"לי, נמצא בשיעור גבוה, והמגזר החרדי נמצא בשיעור נמוך.
וישנן הנחות שרלוונטיות יותר לציבור החרדי כגון תבחיני הכנסה, בהן לציבור החרדי יש ייצוג גבוה, והקריטריונים מותאמים אליו. מאחר ורוב ההנחות האלו הן זמניות, ונועדו לגשר על מצבי ביניים כמו השנים שלהורים צעירים יש הרבה ילדים בבית, ובעוד כמה שנים כבר לא יזדקקו להנחה. בנוסף, הן תלויות במדיניות של הרשות המקומית, לא סביר לנסות לגלם את ההנחה על מגזר מסוים.
גם אם נצליח לשייך כל מקבל הנחה בארנונה למגזר מסוים נצטרך לבדוק האם שיעור ההנחה גבוה מהחלק היחסי באוכלוסייה. אם נמדוד לפי מספר משקי הבית, נמצא כנראה הטבה לטובת המגזר החרדי (נחלק את ההטבות במספר הנפשות הנהנים ממנה. למשל הטבה בארנונה למשפחה עם 8 ילדים תחולק ל-10, הטבה בארנונה לקשיש בודד לא תחולק. בציבור החרדי מספר הנפשות במשק בית גדול יותר כך שאם סופרים בודקים את הסכום שמקבל משק בית- יוצא סכום גבוה, אך אם מחלקים במספר הנפשות במשק בית, יוצא מספר נמוך לנפש), ואם נבדוק לפי נפשות, נמצא הטבה למגזר הכללי.
לסיכום, חבריה של שרי במשרדי הממשלה סבורים ש"מדינת תל אביב" מממנת את הפריפריה, כי זו עמדתם הטבעית ושיוכם הסוציולוגי. הם מצדיקים מדיניות תמחור ארנונה שגויה ומזיקה שיתכן ונגועה בדעות קדומות. מדיניות שהביאה אפליה חמורה כלפי עיירות הפיתוח, וכעת כלפי המגזר החרדי.
מדיניות שבגללה משאבי המדינה מושקעים בבירוקרטיה וסבכים משפטיים במקום באפיקים יצרניים. מדיניות המדירה אוכלוסיות ודעות שונות ולכן מביאה לתוצאות פחותות. אז אולי יש לשרי משימה. היא כנראה יותר מוכשרת מרואי החשבון שעובדי איתה בתל אביב. כאשר יש מבחן אחיד, הציונים של בוגרות בית יעקב גבוהים שנה אחרי שנה מכל מוסדות הלימודים בארץ. מהצד השני, לפי המחקרים, היא עולה למדינה פחות, כי היא מתביישת לדרוש. אז שרי צריכה לעזור לעמיתיה בעבודה להיות מקצועיים, ולצאת מהדעות הקדומות, לא בשבילה, בשבילם.
