הקשר בין ההקצנה בליכוד, ההסתה של איווט וההיעלמות של מרצ / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
נקלעה לסיטואציה:
גלאון זיהתה הזדמנות לג'וב פנוי במפלגה שמציעה סחורה שפג תוקפה

כשאדם נמוך עושה צל ארוך, זה סימן שהשמש שוקעת. וכשמפלגה שוקעת עושה רעש גדול זה סימן שהיא שוקעת עוד יותר. לכן אין רעש אירוני יותר מההתלהבות שנשמעה במרצ עם שובה של היו"רית לשעבר שכבר פרשה וחזרה בה וכעת החליטה לחזור ולחזור על החוויה של לחזור למרצ.

גלאון, שאיישה את הכיסא בכנסת במשך 16 שנה, כבר הכריזה פעם במוצאי בחירות על פרישתה כשהמדגמים צפו שהמפלגה נמצאת על גבול אחוז החסימה. למחרת התברר שהמפלגה קיבלה חמשה מנדטים ואז החליטה גלאון לחזור בה ולהישאר בכנסת. לפני כארבע שנים החליטה לפרוש סופית מהפוליטיקה ואז גם אמרה בראיונות לתקשורת כי לדעתה, מפלגות כמו מרצ והעבודה סיימו את תפקידן ההיסטורי.

לאמירה זו יש חשיבות רבה ואין להקל בה ראש, גלאון ידעה היטב על מה היא מדברת והיא לא החליטה סתם כך לקום וללכת. מפלגת מרצ עדיין נלחמת על חייה בגסיסה ארוכה ונואשת ולא נראה שהיא תצליח אי פעם להתרומם שוב. אחת האופציות שלה לשרוד ולצלוח את הגל הזה היא חיבור טכני עם מפלגת העבודה, תרחיש שגלאון לא פוסלת אך עמיתתה העומדת בראשות העבודה דווקא כן פוסלת זאת, והסיבה מרתקת לא פחות.

מפלגת העבודה שהיתה ממקימות המדינה, נלחמת על חייה כבר שנים רבות וכבר היו תקופות שנראה היה שהיא גוועת סופית ונאספת אל אבותיה, אבל אז היא שוב הצליחה לקום בעיקר בזכות יו"רית עקשנית אחת. ח"כ מיכאלי מקפידה לא לנופף יותר מידי בנושאים מדיניים ולא להבליט מידי את השמאל הפוליטי שלה, אלא יותר את השמאל הכלכלי והחברתי.

רוב קודמיה בתפקיד כמו גם חבריה למפלגה בהווה ובעבר נהגו באופן דומה וכמה מהם – יהודים מסורתיים כמו איתן כבל או יואל חסון, אף התעקשו לטעון שהעבודה היא בכלל מפלגת מרכז ולא מפלגת שמאל. וזו בעצם הסיבה שהיא מצליחה לקום מחדש.

מרצ לעומתה היא המפלגה האחרונה בישראל שמנופפת בדגל השמאל הפוליטי והמדיני הכי רדיקלי שיש, ולכן היא מוצאת את עצמה נלחמת על חייה. מצבה בסקרים מוכיח מעל לכל ספק כי בישראל כבר אין כל כך הרבה ביקוש לשמאל קיצוני, נושאים כמו פתרון שתי המדינות והקמת מדינה פלשתינית, רווחת האוכלוסייה הפלשתינית או קידום יוזמות תחת כותרת זכויות אדם, כבר לא מעניינות כל כך הרבה אנשים.

אם כבר אז ההיפך. רוב האוכלוסייה בישראל מנסה כיום להגדיר את עצמה כלאומית יותר, מה שפעם היה מכונה 'ימין'. העם כולו הולך ונוטה כגוש אחד לזווית ימנית יותר, הביטוי הבולט לכך הוא קודם כל בצד הימני של הימין, שם הקיצוניות הולכת ונעשית קיצונית יותר, אנשים כמו בן גביר צוברים תאוצה והרוח הזאת משפיעה גם על הפריימריז בליכוד ועל הכיוון הכללי שהמפלגה הגדולה בימין צועדת אליו.

ההקצנה הזאת גורמת לכך ששאר האוכלוסייה נוטה גם היא מעט לכיוון אפילו שהיא ניצבת רחוק יותר. מפלגות כמו יש עתיד והעבודה לא מנסות אפילו להילחם במגמה, יאיר לפיד כבר מזמן לא מדבר על שתי מדינות ועל תהליך שלום עם הפלשתינים כי הוא יודע שאפילו בקרב 22 המנדטים העצומים שלו כבר אין כל כך קשב וסבלנות לדברים האלה. המצביעים שלו ואפילו אלה שחונים בעבודה, גם הם מגדירים את עצמם לאומיים וציונים, ולא יאהבו לשמוע עמדות שמאל רדיקלי.

האירוניה היא, שזו בדיוק האוכלוסייה אליה מכוון נתניהו כשהוא מדבר על 'ימין רך'. אין בישראל יותר ימין רך, יש ימין קשה, מוצק ורחב מאוד, ולצידו יש אוכלוסיה אחרת הנמצאת ביש עתיד, כחול לבן, תקווה חדשה ואפילו העבודה. בישראל כבר אין כמעט שמאל אמיתי והמילה שמאל משמשת כיום בעיקר ככינוי ושם עצם לאזרחים אוהבי ישראל שמשום מה לא סוגדים לנתניהו עצמו.

המצב הזה גורם למפלגה כמו מרצ להילחם על חייה. גלאון עצמה נטשה אותה בדיוק מהסיבה הזאת, ועכשיו החלה שם קריסה של ממש כשניצן הורביץ הודיע שלא יתמודד על ראשות המפלגה, עיסאווי פריג' הודיע על פרישה, תמר זנדברג הניחה את המפתחות ונמלטה והאחרון שנשאר הוא יאיר גולן שהיה היחיד שהודיע על התמודדות לראשות.

במצב שנוצר זיהתה גלאון הזדמנות. היא הבינה שאם היא חוזרת ומתמודדת היא זוכה ברוב גדול, אפילו מפלגה כמו מרצ לא רוצה אדם קיצוני כל כך כמו יאיר גולן שזיהה תהליכים וצבר אויבים ונחשב קיצוני אפילו במושגים של מרצ. גלאון הבינה שלמרץ אולי יש סיכוי לשרוד אבל בעיקר יש שם עכשיו ג'וב פנוי שאולי מחכה רק לה, הזדמנות פז המונחת על הרצפה וכל מה שיש לעשות זה להתכופף ולהרים אותה.

2.
צפוף בימין:
יותר מידי אנשים מנסים להתאושש מהטראומה ולהבטיח שהיא לא תחזור שוב. המערבולת שחולל בנט עלולה עדיין לסחוף את כולם

קריסתה המהירה יחסית של ממשלת בנט ולפיד, טרפה מחדש את הקלפים במרחב הימני שמימין לליכוד ואת ההשפעה של זה ניתן היה לחוש אפילו בשולי הליכוד עצמו.

המרחב הזה שמכונה בשלל שמות כמו הימין, הציונות הדתית ועוד, סבל בשנה האחרונה ממשבר לא קל כשנאלץ להתמודד עם מציאות בה אנשים מתוכו, בשר מבשרו הלכו והקימו ממשלה עם תומכי טרור ועם כאלה שהחזירו את אבו מאזן לקדמת הבמה. רוב רובם של המצביעים חשו נבגדים אך עדיין היו כאלה שישרו קו וסברו שבנט ושקד עשו מהלך נכון לשעתו.

כעת כשהממשלה נפלה, איש מהם כבר לא יטען שוב שאפשר לחזור על מהלך כזה פעם נוספת. את קולם של האנשים האלה השמיע השבוע ניר אורבך, שבמופע מביך של חוסר מודעות עצמית הבהיר ש"הניסוי נכשל" ושהציונות הדתית צריכה למצוא בית לאומי אמוני.

אורבך כדרכו לא הבהיר לאן פניו מועדות, בדיוק כמו שהתקשה להחליט עד הרגע שאחרי האחרון האם הוא בעד הממשלה או נגדה, האם הוא פורש או לו. אבל כעת כשהממשלה כבר לא כאן הוא חוזר להשמיע זמירות של ימין ותוקף את המשלה בה היה חבר וממנה התקשה מאוד להתנתק.

קולו של אורבך הוא קולם של חבריו שעדיין נשארו לתמוך בבנט. גם הם לא מזוהים לחלוטין עם אנשים כמו סמוטריץ' ובן גביר, אבל למחוזות לפיד ורע"מ הם כבר לא יחזרו. האוכלוסיה הזאת סובלת מסוג של טראומה שמקורה באי בהירות, משאלת הזהות והתהייה מה היא כעת דרכם הנכונה.

הטראומה נעשית חמורה עוד יותר כשמדובר על שאר מצביעי הגוש הזה, נבגדי בנט שהתנערו ממנו מיד והם אלה שמהווים שם את הרוב. האכזבה שלהם היא ההסבר הראשון בנסיקתה של מפלגת הציונות הדתית בסקרים, הצלחה שלא באה על חשבון שום מפלגה אחרת, לא הליכוד ובוודאי שלא מפלגות חרדיות.

כשבנט ושקד הקימו את הממשלה עם לפיד ועבאס, הם הכניסו את הציבור הזה כולו לסחרחרה, גם את אלה שתמכו בהם וגם את הרוב שהתנגדו להם, כולם נסחפו למערבולת. כעת בנט עצמו ברח והותיר את כל השאר על סף טביעה, מנסים בכל כוחם להינצל מהמערבולת הזאת.

סמוטריץ' ובן גביר מנהלים ביניהם קרב איתנים משום שכל אחד בטוח שהוא זה שיכול לגרוף בחזרה את קולות נפגעי הימין. לתך הקלחת הזאת נכנסה מפלגת הבית היהודי שהחליטה השבוע להתנער מעפר ולשוב למגרש המשחקים ולצידם עוד מפלגת ימין דתית חדשה שמנסה להירשם אצל רשם המפלגות, ועוד לא דיברנו על שיקלי שמסוגל להקים מפלגה אם לא יקבל בסוף שריון כלבבו בליכוד.

בכל מערכות הבחירות ניטשו קרבות בתוך הימין שמימין לליכוד, זה לא חדש. סמוטריץ' ובן גביר תמיד היו צהובים זה לזה אבל הפעם זה מתעצם כפליים כי הפעם זה יושב על טראומה. לכולם יש צורך נפשי לקום ולצעוק שהם אלה שימנעו מהמגזר לחוות שוב את האסון שפקד אותו.

וכשהדברים נעשים מתוך בערה נפשית פנימית, קשה יותר לעצור רגע ולחשוב בהיגיון. הרי אם תהיינה יותר משתי מפלגות מימין לליכוד זה יכול להיות אסון לגוש כולו, בליכוד כבר הבהירו שלא יתנו לזה לקרות אבל דווקא ההבהרה הזאת עצבנה עוד יותר את סמוטריץ' ובן גביר. "אל תתערבו לנו", הם אמרו בלהט.

אם הציונות הדתית באמת חפצת חיים, היא חייבת להביא למצב בו העסק הזה כולו מתכנס לשתי מפלגות, לא פחות ולא יותר, אחת תפנה לקהל היותר חרד"לי רדיקלי והשניה לקהל היותר 'לייט', כך לכולם יהיה בית ויהיה מיקסום ומיצוי יכולת הצבעה.

שקד עצמה מהווה עדיין סדין אדום ואם היא תתמודד לבד, לא יעזרו לה קישוטים כמו הנדל ואפילו כהנא, אדרבה זה רק יגביר את האנטגוניזם מימין. אם הבית היהודי תחזור כמפלגה עצמאית ללא חיבורים, גם זה עלול להביא יותר נזק מתועלת ואם שיקלי לא מוצא את מקומו בליכוד, יהיה יותר חכם מצידו להשתלב במפלגה אחרת ולא לצאת להרפתקאות מסוכנות.

אבל בראש ובראשונה האחריות מוטלת על סמוטריץ' ובן גביר, שני האישים הבולטים הנושאים כרגע על כתפיהם את רוב המסה הימנית. אם הם ייכנעו לפוסט טראומה ולא יצליחו לצאת מסחף המערבולת אליה הכניסו אותם בנט ושקד, לנתניהו אכן תהיה סיבה טובה מאוד לדאגה.

3.
סוד הישרדות האיווט:
בישראל אין יותר 'עולים' ולכן אין היתכנות למפלגה ייעודית עבורם. מבט מפוכח ילמד שדווקא שיח השנאה מחזק את ליברמן ומשאיר אצלו את הבייס הקשיח

אחת הסיבות המרכזיות לכך שמפלגה כמו מרצ מאבדת מכוחה, היא שהאג'נדה שלה היא יותר אידאולוגית ופחות מעשית. מלבד העובדה שהעם ברובו כבר נוטה ימינה, יש כאן אלמנט נוסף, שאזרחי ישראל מתעניינים יותר בחיים עצמם ופחות בתאוריות מדיניות מופשטות כמו תהליך שלום וזכויות אדם של עם עוין.

הימין מתעצם משום שהוא הופך את הנושא הביטחוני למלחמת הישרדות, לחיים עצמם. הנושא הכלכלי גם הוא הופך לנושא הראשון במעלה, האזרחים מעדיפים את מי שנותן להם שקט וחיים נוחים ופחות את מי שמוכר להם אידאולוגיה מנומקת.

התופעה הזאת בדיוק מסבירה את סוד הישרדותו הפוליטית של ליברמן. הקהל של ליברמן הוא לא בהכרח עולים חדשים אלא דור חדש, ענק ורב ממדים של דור שני ושלישי לעולים. ההורים שלהם הגיעו לכאן בראשית שנות התשעים כשהמדינה עשתה מאמץ לייבא מאות אלפי עולים שיהדותם מוטלת בספק והם מהווים כיום אחוז נכבד מאזרחי ישראל.

האזרחים הללו לא מתעניינים בחרדים, הם אפילו לא שונאים אותנו. מצידם שהחרדים יקבלו עולם ומלואו והרבה יותר מכך, העיקר שמצד שני יתנו להם לחיות כמו שבא להם. מאות אלפי האזרחים הללו אינם יהודים ולכן הם מתקשים להתחתן, הם לא רוצים להתגייר כי זה דורש מהם שמירת מצוות, הם רוצים למכור ולקנות בשר טריפה ולנסוע בשבת בתחבורה ציבורית, וכשכל זה לא מתאפשר להם הם חשים אזרחים סוג ב'.

כבר שנים ארוכות שליברמן ואנשיו פונים בדיוק לאוכלוסייה הזאת, הם ייעלבו שיקראו להם עולים חדשים כי הם כבר לא, ולכן אין יותר מקום למפלגת עולים רשמית בישראל. מצד שני, יש ביקוש אדיר למפלגה שתדאג להם לא להרגיש אזרחים סוג ב' ולכן אפילו שהם לא שונאים חרדים הם מתחילים פתאום לאהוב את שיח השנאה של ליברמן.

כבר שנים ארוכות שליברמן מסביר להם ברוסית עסיסית, שמי שהופך אותם לאזרחים סוג ב' הן המפלגות החרדיות, ולכן ברגע שיעיפו את החרדים לאופוזיציה הכל יהיה בסדר. זה הבייס הקשיח של ליברמן והבייס הזה לא מתכוון ללכת לשום מקום. בשנה האחרונה היתה כאן ממשלה שהוכיחה, שברגע שליברמן בפנים והחרדים בחוץ, כבר מתחילים תהליכים בכיוון החיובי מבחינתם, הכשרות נפרצה, הגיור החל להיפרץ, מעמד הרבנות החל להיסדק, שרת התחבורה כבר דיברה על תחבורה בשבת, פתאום ליברמן יכול לחזור לבייס הקשיח שלו ולהציג קבלות.

מבחינת ליברמן זו רק ההתחלה, הוא אומר לאנשיו שאם רק יתנו לו את הכח, כל הדברים האלה יימשכו וישתפרו לטובתם. הציבור הזה אהב מאוד לראות את מה שקרה כאן, אהב מאוד את ההסתה נגד החרדים שמיררו את חייהם והוא יאהב עוד יותר לראות את הממשלה הזאת חוזרת.

אם וכאשר היו גורמים כאלה או אחרים שניסו להקים מפלגת עולים אחרת, עם פחות שנאה ועם פחות אנטי יהדות, הרי שהם עצמם הודו בפה מלא שהרעיון הזה נפסל. ומדוע הוא נפסל? כי די במבט אחד נכוחה על המציאות כדי להבין שלמפלגה כזאת אין היתכנות ואין לה ביקוש, הבייס נותר אצל ליברמן ולא מתכוון לנטוש אותו. הציבור הזה נעלב שמתייחסים אליו עדיין כ"עולים" והוא רוצה להרגיש אזרח סוג א', עם כל הזכויות ועם כל הנוחות, הבייס הזה לא רוצה יהדות ולא נחרד מהסתה, הוא באמת רוצה לחיות במדינת כל אזרחיה.

בדיוק כמו שהימין מתחזק בגלל שהוא מדבר על החיים עצמם ותו לא, כך הקהל של ליברמן אוהב אותו למרות שיח השנאה ולמרות האידאולוגיה. כי האידאולוגיה לא מעניינת, הוא מבטיח להם חיים טובים, הוא מבטיח הם מדינת כל אזרחיה והוא כבר התחיל להוכיח זאת במעשים בזכות עזרתם הנדיבה של מתן כהנא ומרב מיכאלי. אין שום סיבה שדווקא עכשיו הקהל הזה ינטוש אותו. שיח השנאה לא מזיז לאף אחד ואדרבה, הוא דווקא מחזק את הברגים והדבק בקצוות, ככה שהמפלגה תהיה חזקה וקשיחה יותר. ישראל ביתנו היא לגמרי הבית שלהם.

אותה מגמה שגורמת למצביעים לעזוב את מרצ, אותה מגמה שגורמת לעם כולו ללכת יותר ימינה מבחינה מדינית ופוליטית, עוזרת כבדרך אגב גם לאנשים כמו ליברמן, שעדיין משתמש בשיטות אנטישמיות עתיקות אבל בעזרתן הוא מדבר בדיוק ללב של המצביעים שלו, שבאופן עקרוני לא שונאים חרדים, אבל עם השנאה הזאת הוא מבטיח להם פשוט איכות חיים.

וזה רק מחזק ומחדד את המצב שבו אנו נמצאים ומה באמת עומד על הפרק. זה מאוד נחמד לחשוב שהעם בישראל לא אוהב הסתה וקיטוב, זה מאוד נחמד להיסחף לשיח הקירוב והאחדות, אבל זו לא המציאות. המציאות האמיתית היא שיש יותר מיד אנשים שרוצים את ליברמן בחזרה בממשלה ולא משנה כמה אנחנו ננסה לחייך אליהם. הם מוכנים לחייך אלינו בחזרה אבל עדיין יעדיפו את האש הרושפת של ליברמן. אסור להתבלבל, חייבים לזכור זאת.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן