הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • חכם מנצור בן שמעון זצ"ל

רבי מנצור בן שמעון זצ"ל- נולד בצפת בשנת ה'תרע"ב התייתם מאמו בהיותו כבן שלוש, ודודו ר' אהרון בן שמעון רבה של צפת גידלו בביתו. בצעירותו גלה למקום תורה לישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה. בשנת ה'תרצ"ד הגיע לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה בירושלים ושם התגורר בצריף פח עם ידידו ורעו, הגאון רפאל עבו ולמרות תנאי המחיה הקשים היה שמח בחלקו.

בשנת ה'תרצ"ה -בהיותו כבן 23 שנים בלבד! נתמנה כר"מ כללי כשנעדר ר"מ מסוים היה רבנו ממלא מקומו, ותוך זמן קצר שמש כר"מ בישיבה. בבוקר לימד תלמוד בעיון, ואחר הצהרים לימד מקרא, נ"ך, הלכה, אגדה, מוסר, תולדות חכמי ישראל ועוד. בתפקיד זה מילא עשרות שנים. גאון בנגלה ובנסתר. בעל רוח-הקודש. ענוותן מופלא.

מעל הכל בלטה אהבתו לתלמידיו ודאגתו למחסורם הרוחני והגשמי, וכינוהו הרמב"ן שמעון. היה מכתת רגליו ומרביץ תורה לבעלי בתים בכמה מקומות. שימש כחבר לשכת הרבנות הראשית לישראל בירושלים, והיה לבוחן ראשי למינוי רבנים, פוסקים ומורי הוראה. שקדן עצום. שעות רבות היה לומד ללא שינה. מעולם לא ראו אותו יוצא מגדרו או כועס. מיעט בדיבורו.

נתבקש לבית עולמו בתאריך ב' שבט ה'תשנ"ח חי כ-85 שנים. ציונו בהר המנוחות בירושלים. בפטירתו ביקש שלא יכתבו על ציונו שום תוארים אלא יכתב: 'זאת מצבת קבורת נר"ן של עבדך בן אמתך מנצור בן יעל למשפחת בן שמעון'

אביו: ר' יעקב. אמו: מרת יעל. אשתו: מרת יפהבת ר' ניסים ילדיו: ר' מרדכי חזקיה נפטר בחיי אביו. ר' שלמה, ר' נסים, ר' מסעוד ובת אחת נשואה לר' שלום כהן ר"י "פורת יוסף".

מרבותיו: דודו, ר' אהרון בן שמעוןרבה של צפת, ר' עזרא עטיה. חברותא: ר' אפרים הכהן. מתלמידיו: ר' בן ציון אבא שאול, ר' יהודה צדקה, ר' יוסף עדס, ר' עובדיה יוסף זצוק"ל. ר' שלום כהן שליט" ר"י פורת יוסף ר' בן ציון מוצפי שליט"א ראש-ישיבת 'בני ציון' ור' משה טופיק.

מחיבוריו: שמן המאור- על התורה, ובנושאים שונים בכל חלקי פרדס התורה.

להלן מספר סיפורים המעידים, כי לרב היה רוח הקודש: סיפר בנו ר' שלמה שליט"א: "באחת הפעמים הגיע יהודי לאבא ושוחח עימו. כשיצא ראיתי כי פני אבי מקרינים שמחה. פניתי אל היהודי ושאלתי אותו: 'מה אמרת לאבי ששימחת אותו כל כך?' וסיפר לי שלא זכה שיהיו לו ילדים במשך שנים רבות ולפני זמן מה בא לבקש מאבא ברכה, ועוד לפני שבא לבקש ברכה אבא אמר לו: 'בפורים אשתך תהיה בבית חולים'. באותו זמן לא ידע מה רצה ולא הבין את פשר דברי אבי. על מה תהיה אשתו בביה"ח? האם זו ברכה או קללה? ובאמת מדברי אבי לא נפל דבר, בפורים אשתו נפקדה בבן זכר והייתה בבית החולים, ועתה הוא בא להודות לו".

עוד סיפר בנו, כי אחד התלמידים איבד סכום כסף, וכתוצאה מכך גרם לביטול תורה, מאחר שכולם ניסו לעזור ולחפש את הכסף. לפתע ניגש אליו חכם מנצור ואמר: 'לך לארון בצד שמאל למטה, הכסף נמצא שם', ואכן התלמיד הלך ומצא שם את הכסף. כשחזר אמר לרבינו בהתפעלות: 'מופת, מופת', אמר לו רבינו בענוותנותו: 'אין כאן מופת, כיוון שידעתי שאתה מפוזר קצת והנחתי שהשארת את הכסף שם', ואמר לו כך בענוותנותו על מנת שלא יבחינו בגודל הנס.

סיפר הגאון ר' ברוך שרגא שליט"א, כי זוכר הוא שרבינו היה אומר לבחורים בבוקר, מה שעשו בלילה. מעשה אחד חרות בזכרונו היטב: אחד הבחורים התגורר בקטמון והיה מגיע בכל יום לישיבה בגאולה. ומיודענו זה היה ב"ה כשרוני ומתמיד וקולט במהירות את הלימוד. והנה יום אחד הגיע לשיעור, ועל אף ניסיונותיו להבין את השיעור- לא קלט ולא הבין מאומה והיה בצער רב על כך.

אמר לו חכם מנצור: 'אתה בדרך לכאן הסתכלת על צלב', הבחור לא הבין, מה רוצה הרב. 'איזה צלב?', הקשה, "אני לא יודע על מה הרב מדבר". ענה לו הצדיק: 'באחת התחנות של קו 4 ישנה כנסייה ואתה הסתכלת שם', נזכר התלמיד והתפלא מאוד, איך ידע רבינו זאת והודה לו על כך.

עוד מעשה נורא שסיפר בנו ר' שלמה על אביו חכם מנצור זצ"ל: 'מעשה זה אירע לפני מספר שנים בבני ברק. זוג מבוגרים היו מקורבים לאבא, ומדי פעם היו נכנסים אליו. יום אחד חלתה האשה במחלה קשה ל"ע תולעים בכבד. הרופאים אמרו, שמוכרחים לבצע ניתוח דחוף. אולם, דא עקא, ביצוע הניתוח באותם הימים היה מסוכן עד מאוד, ויש ספק לגבי מידת הצלחתו. ביום חמישי באו בני הזוג לאבא בבכיות, וסיפרו לו על הבדיקה שהייתה ביום רביעי ושהניתוח מפאת דחיפותו נקבע כבר ליום ראשון הקרוב. אמר להם אבא: "אין תולעים בכבד ואין שום דבר. בקש שיעשו עוד צילום ויראו". היהודי יצא משם באמונה שלמה, וביקש ביום ראשון עוד צילום לפני הניתוח. כשראו שהוא מתעקש – הסכימו, ואכן בצילום לא מצאו כלום. הפרופסור, שנכח שם, אמר: "אני רואה שאתה יהודי דתי, לך תעשה בשבת סעודת הודיה על הנס". אמר לו אותו יהודי, שעשה כבר אתמול 'סעודת הודיה', כי האמין בדברי הרב.

מתורתו

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמידת האהבה והאחדות היא יסוד מוסד לקבלת התורה.

ביאר הגאון רבי יעקב פיתוסי, מדוע הוצרכו לתנאי של במתן תורה, לפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאין התורה נקנית אלא בחבורה, שנאמר: 'חרב אל הבדים ונואלו'. ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה, שתורתם של אלו שלומדים בבדידות נחרבת, והם מטפשים ונואלים. לפיכך היו ישראל חבורת לימוד אחת ומלוכדת בעת מתן תורה. עד כאן לשונו. ונמצא כי מידה האהבה והאחדות בישראל היא הייתה יסוד מוסד לקבלת התורה. וכמה טעמים יקרים נאמרו בזה כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים, בספרם של צדיקים, מפי סופרים ומפי ספרים. האהבה שבין אדם לחברו, 'איש את רעהו יעזורו', וילמדו זה לזה את התורה. כי כך היא המידה, כי אין דברי תורה נקנים אלא על ידי לימוד בחבורה, כאמור. …

ואפשר כי מטעם זה נתנה התורה בחודש סיון, שמזלו תאומים, להורות שמקבלי התורה עליהם להיות באהבה וחיבה זה עם זה כתאומים הללו, שהם אחים ורעים זה לזה. ואפשר כי מטעם זה גם כן ציווה ה' לעשות שניים כרובים על ארון העדות, הרומז לתורה, שבו היו מונחים לוחות הברית. והיו הכרובים שניים ולא אחד, 'ופניהם איש אל אחיו' – שם רמז ללומדי התורה שצריכים לעסוק בתורה בחבורה, איש את רעהו, ולא ביחיד, ושיהיו אוהבים זה את זה וכל אחד יבקש טובת חברו.

(שמן המאור: חידושים וביאורים על התורה בדרך פרד"ס, שמות, עמ' רנט – רס)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לטבול בשבת לקבל תוספת נפש רוח נשמה.

'וביום השביעי יהיה לכם קודש' – ידוע הדבר ומפורסם העניין של חשיבות הטבילה בערב שבת לקראת שבת קודש. וכבר כתב גאון עוזנו, ראש הגלות, מרן הרב בן איש חי, זיכרונו לברכה, בספרו הבהיר והטהור חלק ההלכות, וזה לשונו: מה טוב ומה נעים על פי הסוד לטבול שבת כדי לקבל תוספת נפש רוח נשמה של ליל שבת על ידי טבילה … וגם ביום שבת בבוקר קודם תפילת שחרית, טוב ויפה מאד לטבול, כדי לקבל תוספת נפש רוח נשמה של יום שבת. עד כאן לשון הרב בן איש חי. ונראה כי רמז הכתוב טבילה זאת באומרו: 'וביום השביעי יהיה לכם קודש' – ראשי תיבות אלו עולה בגימטרייה: 'מקוה' – רמז בזה כי כדי לקבל תוספת נפש רוח נשמה יש לטבול קודם במקווה.

(שמן המאור: חידושים וביאורים על התורה בדרך פרד"ס, שמות, עמ' תקמב – תקמג,)