רבי ישראל אביחצירא זצ"ל המכונה הבבא סאלי- נולד בעיר ריסאני במרוקו ביום ראש השנה ה'תר"ן בן לשושלת רבנים מפורסמים עושי ניסים. מילדותו שקד על לימוד כל ענפי התורה. אביו החל ללמדו את דרכי הקדושה, ומגיל שש, כשיצאו עמו לרחוב, כיסו את עיניו בגלימה, כדי לשמור על טהרת עיניו. בילדותו נחטף ע"י ערבים מבני תאפילאלת, שדרשו כופר גבוה תמורתו – ולאחר שאביו שילם שוחרר. הרבה בתעניות וסיגופים פרש מענייני העולם ולמד תורה בנגלה ובנסתר. התענה משבת לשבת, נשאר ער לילות שלמים והרבה בלימוד תורה. בקיאותו בש"ס ובפוסקים הייתה עצומה ופסקי דין שלו בענייני הלכה התקבלו ללא ערעור. טבל פעמים רבות במקוואות קרים וערך סיגופים רבים.
בגיל 17 נתמנה לראש הישיבה ע"ש סבו 'אביר יעקב', תפקיד בו שימש כ-13 שנה. בשנת ה'תרפ"א בהיותו כבן 30 בלבד נבחר לכהן כרב, דיין ומורה צדק של כל מחוז תאפילאלת. בשנת ה'תרפ"ב עלה לארץ ולמד בישיבת המקובלים 'בית א-ל' ולאחר שנה חזר למרוקו בהוראת רבו, ראש ישיבת תאפילאלת, הרב משה תורג'מן. לאחר מכן חזר לירושלים והחל ללמוד בישיבת 'פורת יוסף' וחזר שוב בהוראת רבו.
בשנת ה'תשי"א עלה לירושלים והתגורר בשכונת בקעה בדרום העיר, לאחר שלוש שנים כששמע על הירידה הרוחנית בקרב היהודים במרוקו חזר לשם על מנת לעודדם. בשנת ה'תשכ"ד עלה לארץ והפעם על מנת להשתקע בה סופית. בהתחלה גר ביבנה, אחר כך באשקלון, לבסוף קבע את משכנו בנתיבות. התפרסם כעושה מופתים וכבעל רוח-הקודש. רבים נושעו על ידו. נפטר ב-ד' שבט ה'תשד"מ חי כ-85 שנים. ציונו בנתיבות. יום פטירתו הפך להיות יום הילולא וכל שנה ביום זה המונים עולים לחגוג את ההילולה על הציון הקדוש. לאחר פטירתו המקובל ר' ברוך אבוחצירא המשיך דרכו.
סבו: ר' יעקב בעל 'אביר יעקב'. אביו: ר' מסעוד. אמו: מרת עישא ממשפחת בן חמו.
אחיו: ר' דוד, ר' יצחק בבא חאקי. נשותיו: מרת רחמה זיווג ראשון- בת אחותו. נפטרה בעת לידת בתה שגם לא שרדה. מרת פריחה אמסלם זיווג שני, מרת מרים זיווג שלישי- בת ר' אליהו אמסלם. מרת סימי זיווג רביעי- בת ר' יעקב בן שמחון. מרבותיו: ר' יצחק פדידה, ר' משה תורג'מן בבא סי בן יוסף, חברותא: ר' עזרא עטיה, ר' אליהו לעג'מי. מתלמידיו: הרשל"צ ר'
מרדכי אליהו. ילדיו זיווג שני: ר' מאיר בבא מאיר, מרת רוחמה נישאה לר' אברהם אביחצירא, רבה של יבנה ורמלה, מרת שרה. שישה ילדים נוספים לא שרדו. ילדיו זיווג שלישי: מרת אביגיל בוסו, ר' ברוך בבא ברוך, מרת פנינה נישאה לר' דוד יהודיוף, מרת עליזה הראל.
ילדיו זיווג רביעי: מרת אסתר.
על העובדה, כי הרב היה בעל רוח-הקודש, יעידו הסיפורים הבאים המעובדים מתוך הספר הנפלא 'מעשה ניסים': מסופר על ר' ניסים עטיה מחיפה שסבל משבר. למגינת ליבו, על אף שעבר מספר ניתוחים, בכל פעם היה השבר חוזר מחדש, והרופאים הרימו ידיים. בצר לו החליט לנסוע לרבינו בנתיבות, כדי שיזכה לברכתו. כשהגיע ראה קהל רב, הממתינים בתור. והנה משמשו של הרב יוצא
החוצה לחדר ההמתנה ושואל בקול: "מי זה ניסים עטיה?". הלה הופתע לשמוע את שמו ואמר, כי הוא האיש המדובר. "הצדיק ביקש שתיכנס אליו". מיודענו תהה על מה ולמה מבקשו הצדיק. בהיכנסו, כשנכנס וראה את הצדיק, החל לבכות ולבקש על נפשו, תוך כדי שהוא מספר לצדיק על בעייתו.
רבינו לא השיב דבר אלא ניגש לאחד המדפים והוציא את הספר 'מנחת יהודה' מחבר הספר היה הגאון האדמו"ר המקובל ר' יהודה אצלן עטיה נלב"ע ב-ד' ניסן תשכ"ב, ציונו בהר-המנוחות והוא אביו של ר' ניסים. ואמר לו: "היה לך אבא צדיק גדול, ואתה מגיע אליי? עצתי לך, שתלך לציונו ותבכה שם, ובזכותו תיוושע!". ר' ניסים הופתע מרוח-הקודש של הצדיק, וכמובן הלך להשתטח על ציונו של אביו הצדיק, וכבר בדרך חזרה נעלמו לו הכאבים, עד לסוף ימיו, והוא לא הזדקק לשום ניתוח.
מעשה שהיה כשרבינו התגורר בשכונת בקעה. רבינו התגורר ברח' שמעון 11 בקומה השניה, ואילו בקומה הראשונה התגורר המקובל הרב יהושע שהרבני. שבת אחת, בשעת סעודת הבוקר, מזגו לרבינו חמין. והנה ביקש רבינו, שימזגו צלחת נוספת עבור שני אנשים. את הצלחת ביקש ממשמשו להעביר לחכם יהושע שהרבני. הרבנית שהרבני הופתעה עד מאוד, שכן גם היא הכינה חמין. ואם הם יאכלו ממה שהצדיק נתן להם- הרי שהאוכל, שהיא הכינה, לא ייאכל בשבת. חכם יהושע אמר לה: "אין דבר, זכות גדולה נפלה בחלקנו לקבל אוכל מהצדיק". והנה, לאחר הקידוש ביקשה האישה להביא גם מעט מהחמין שלהם וגילתה להפתעתה, שכל החמין נשרף! ואלמלא רבינו ששלח להם אוכל – לא היה להם מה לאכול.
מסופר על אדם אחד, שלא היה מאמין בסיפורים, שסיפרו על רבינו. יום אחד לקחו אחד מחבריו אל הצדיק בנתיבות. כשהגיעו, ראו את רבינו עורך סעודה גדולה. נכנסו השניים וישבו בין כולם. במהלך הסעודה הגישו להם קערות עם פירות שונים. אותו חבר, שפקפק בקדושת רבינו פנה לחברו ואמר: "מי עישר את הפירות?" הוא נטל שני תפוחים מהקערה, עישר על הפירות ושם בכיסו. חברו הזהירו לא לנהוג כך, אולם הלה לא התייחס לכך. בסיום הסעודה קמו ללכת. כשהיו עדיין קרובים לבית הרב חש האדם חום חזק בכיסו. לפתע ראה עשן יוצא מכיס חליפתו. בזריזות הוציא את התפוחים, ולהפתעתו גילה, שהם מפוחמים לגמרי והוא אף נכווה ממגעם. הוא החל לרעוד, וחברו הציע, שיגש במהירות לרב, לבל ייענש עוד בגלל מעשיו. חזרו השניים לבית הצדיק. עוד בטרם פצה הלה את פיו אמר לו הבבא סאלי: "וכי אין יודע אתה, שאין בודקין מן המזבח ולמעלה?".
פעם ביקר ראש הישיבה הגאון הגדול רבי משה חברוני זצ"ל את הבבא סאלי הקדוש זכותו תגן עלינו, ובתוך שיחתם הקדושה בדברי תורה הזכירו את דברי חז"ל על אברהם אבינו שעזב את ה' ורץ לקבל אורחים. והקשה ראש הישיבה ושאל את הבבא סאלי "מהיכן לחז"ל שאברהם אבינו עשה כהוגן בכך שהניח את ה' ורץ לקבל אורחים עד שלמדו מכך שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, אולי באמת מעשה זה לא היה רצוי וראוי לפני ה'?" ותירץ וענה לו בבא סאלי הקדוש, "שהרי מהמשך הפסוקים רואים שה' המתין לאברהם אבינו עד שסיים עם האורחים ונפרד מהם, כמו שנאמר "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, ואברהם עודנו עומד לפני ה'". ופשוט שלא היה ה' ממתין לאברהם אבינו אילו המעשה שעשה לא היה ראוי ורצוי לפניו, אלא היה מסלק את שכינתו מעליו. ומכך שה' לא הסתלק מעל אברהם אלא המתין לו, למדו חז"ל שבשמיים מסכימים שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. אלא שלכאורה, עדיין צריכים להבין, חז"ל אומנם יכלו ללמדנו שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, כיוון שלמדו זאת מהנהגתו של אברהם אבינו, אבל מניין למד זאת אברהם אבינו? אלא מסביר הרב, במדרש רבה, מבארים מה שנאמר בספר תהילים "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" רבנן אמרי, כשם שנפשי צמאה לך, כן רמ"ח אברים שיש בי צמאים לך". כלומר הצדיקים האמיתים מזככים עצמם ואת אבריהם עד שגם הם משתוקקים לעשות את רצון ה' בדיוק כפי שהנשמה כך גם הגוף נעשה קדוש. כך היה אצל אברהם אבינו. ובאותה שעה שישב אברהם אבינו לפני ה' וראה את שלושת עוברי אורח מרחוק, הרגיש את כל אבריו משתוקקים וכוספים לרוץ לקבלם. ומכיוון שידע אברהם אבינו שזיכך את כל אבריו בתכלית הקדושה, עד שכל רצונם וחשקם היה אך ורק רצון ה' ולא אחרת חלילה, הבין שהחשק והרצון לרוץ לקראתם זה רצון ה' יתברך. ואכן רואים שאברהם אבינו עשה את רצון ה' כפי שהוסכם בשמיים, שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה.
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.
