בימי חג הסוכות התרע"ד זרחה שמשו של רבינו המקובל חכם ששון מזרחי זצ"ל. בצעירותו למד ב"מדרש בית זילכה" בעירק, מקום שגדולי תורה רבים צמחו בו. כבר בשחר נעוריו ניכר בו שנועד לגדולות, היה שוחה בים התלמוד בשקידה ובמרץ, מוחו היה חריף וגאוני, מבריק ובהיר, ותמיד היה מעלה חידושים מקוריים בדברי הגמרא ומפרשיה. כבר בהיותו בן 13 שנים בלבד נכנס אל הקודש פנימה, בלימוד תורת הקבלה, אצל מורו ורבו המקובל הרב יהודה פתיה זצ"ל. לאחר נישואיו עם הרבנית סעידה תחיה, נהג כמנהג בני עירו, ללכת וללמוד ברצף מצאת השבת ועד לערב שבת קודש, ורק לכבוד שבת היה מגיע לביתו, כאשר בכל לילות השבוע היה ישן על מחצלאות בבית המדרש.
בשנת ה'תשיב, בהיותו בן 38, עלה לארץ ישראל, וקבע מקום מושבו בירושלים. נהג לשבת באחת מפינות בית המדרש שבישיבת "פורת יוסף" בלבוש פשוט כאחד העם, ולעסוק בתורה בעיון רב ובהתמדה מיוחדת. רק הבחורים שדיברו עמו בלימוד הבחינו, שעומד מולם אדם שמסתיר את אישיותו הגדולה בבגדיו הפשוטים ובצניעותו המופלגת. מידי פעם פנה בענווה יתירה למרן ראש הישיבה הרב יהודה צדקה זצ"ל והביע בפניו את קושיותיו. כך הכיר ראש הישיבה בגדלותו, ולאחר זמן קצר ביקש ממנו שילמד עמו בחברותא. הסכים רבינו לבקשתו, ובמשך קרוב ל-30 שנה מידי יום ביומו היו שניהם לומדים בחברותא.
במשך שמונה שנים התגורר רבינו עם אשתו בלונדון, הוא נסע לשם בכדי ללמד את בניו של הנדיב הגדול ר' סלימאן דוד ששון זצ"ל, שהיה ידיד אמת לישיבת פורת יוסף, וזאת על פי בקשתו של ראש הישיבה הרב יהודה צדקה זצ"ל. תמורת זאת כל מחסורו היה על חשבון הנדיב. לאחר שובו לארץ נשאר בה עד יומו האחרון. בערב שבת הגדול, ז' ניסן תשנ"ח, נפטר רבינו, וכבוד גדול עשו לו במותו. מקום מנוחתו בבית העלמין "סנהדריה" שבירושלים.
כאשר נפתחה ישיבת המקובלים "אמת ושלום", ביקשו מרבינו למסור שיעורים בישיבה. כדרכו והנהגתו להצטנע הוא סירב, כי לא רצה להתפרסם. רק לאחר הפצרותיהם של רבנים גדולים, נענה להפצרותיהם והסכים למסור שיעוריו.
צניעותו הייתה בכל, כולל צניעות ברכוש: ביתו היה קטן ופשוט, שלושים ושמונה מ"ר בלבד, כאשר המטבחון וחדר השירותים מצויים מחוץ לבית. גם הריהוט היה פשוט וצנוע. שום דבר מותרות לא נראה בביתו, רק דברים החיוניים ביותר לצורך קיומו. עם זאת חשוב לציין, שרבינו היה מבורך בשפע של שמחת חיים.
זכה רבינו לחבר סדרת ספרים על הקבלה, "באתי לגני" חמישה חלקים. גדולי המקובלים בירושלים התפעלו מהעומק ומהבקיאות העצומה שגילה רבינו בחיבורו. המקובל הרה"ג יעקב הלל שליט"א, מספר כיצד נתחברו ספרים אלו: "תמיד הייתי מדבר עמו שיכתוב ביאורים וחידושים דרך לימודו, והוא מרוב ענווה היה דוחה, באומרו שמה ערך לכתיבה אם אינו מבין, אבל למעשה החל בכתיבת חידושיו על סדר כוונות החול. והייתי מנסה ומשדל אותו שיסכים להדפיסם, והיה דוחה ואומר שח"ו אינם ראויים להדפסה, ושאר טענות של ענווה… וכך הייתי משדל אותו מפעם לפעם עד שהסכים… וכיוון שהיה ענוותן באמת, חשש מאד כלפי השמיים שמא אינו ראוי. וחשש בכפלי כפליים – שמא יתפרסם כמקובל, שזה היה היפך מדרכו במשך כל ימי חייו להצניע עצמו לגמרי".
נצטט קטע קצר מהקדמת רבינו לספרו חלק א', כדי שנקבל מושג קלוש על ענוותנותו ועל כוונתו הטהורה בחיבור הספר: "וגלוי וידוע לפני השם יתברך, שידעתי היטב את קוצר השגתי ומיעוט הבנתי בתורה הקדושה, ובפרט בדברים העומדים ברומו של עולם [תורת הקבלה], ולא להתראות בפני בני אדם באתי ח"ו, אלא לעשות נחת רוח לפני ה' יתברך…".
מנהגו של רבינו היה שלא ליהנות מן הצדקה תמורת לימודו, וכשיטת הרמב"ם [אשר לא נפסקה להלכה ולמעשה, כמ"ש מרן ה"בית יוסף" בספרו "כסף משנה" שם]. לכן עבד לפרנסתו בהגהת סת"ם, מלאכה שהיה בקי עצום בה. אלא שרבנו שלל בתקיפות הצעת עבודה הדורשת ממנו לעבוד שעות רבות, והסכים לעבוד אך ורק כמה שעות בבוקר, כאשר שאר זמנו מוקדש ללימוד התורה. וכל זאת למרות שפרנסתו הייתה בצמצום רב.
כמה אהב רבינו את עם ישראל, שמח בשמחתם וחש בצערם ובמצוקתם. בעת שפקדו את ביתו אנשים לקבלת עצה וברכה, ישב ושמעם בנחת ובקשב רב, והיה חש בצערו של היושב מולו כאילו זהו צערו האישי.
פעם נכנס לרבינו אדם שהיה צריך לעבור ניתוח להוצאת אבנים מהכליות, אמר לו בזו הלשון: "ויגל את האבן", וראה זה פלא, כשהלך לבצע את הניתוח ערכו הרופאים בדיקה נוספת, ולפליאתם הרבה גילו שהאבן נעלמה כלא הייתה.
על העובדה שהרב ניחן ברוח-הקודש, יעידו הסיפורים הבאים: פעם באו לבקש מרבינו ברכהעבור אדם חולה מסוכן. בד"כ כאשר היה שומע זאת, היה רושם את שמו, ושם אימו ומתחיל להעתיר ולהתפלל עבור החולים. אולם הפעם שלא כדרכו התחמק ואמר: "בשביל מה נברך?". כל הפצרותיהם עלו בתוהו. כשיצאו מעם פניו נודע להם, שכבר בשעה שבאו לבקש את הברכה – לא היה החולה בין החיים. רק עכשיו הבינו למפרע כוונת רבינו באומרו: "בשביל מה נברך?". בפעם אחרת, כאשר הגיע אברך חשוב לרבינו וביקש ברכה לזכות בזרע של קיימא, בירכו הצדיק בחום: "תזכה לזרע של קיימא", כך חזר הדבר פעמים מספר. פעם אחת כשבא אליו שינה רבינו את לשונו ואמר לו: "תזכה לבנים זכרים". ואכן ברכתו נתקיימה במלואה, לאחר זמן קצר נפקדה אשתו בתאומים 'בנים זכרים' בריאים ושלמים.
אהבת הזולת אצלו הייתה מופלאה ביותר. בעת שפקדו את ביתו אנשים לקבלת עצה וברכה, ישב ושמע בנחת והיה חש בצערו של היושב מולו, כאילו מדובר בצערו האישי. בחור ישיבה חשוב ניגש פעם לרבינו בבקשה, שיתפלל עבורו לזיווג הגון, שאלו לשמו ולשם אימו, ברכו ופטרו לשלום. לאחר מספר שנים הבחור עדיין לא התחתן ופגש שוב ברבינו וביקש ברכה לזיווג הגון, בהזכירו את שמו ושם אמו. תוך כדי דיבור הוציא רבינו דף מכיסו והראה לו, ששמו מופיע בדף, ואמר לו: "לפני מספר שנים היית אצלי וביקשת שאתפלל עליך לזיווג הגון, מאז אני עדיין מתפלל בעדך".
ניצל כל רגע פנוי ללימוד התורה. נמנע מלהשתתף בשמחות אפילו של מקורביו, בגלל ביטול תורה. אפילו לא הסכים לשמש כסנדק, משום שזמנו היה יקר וחשוב. נהג במשך כל ימי חייו, ואפילו בימים שסבל מייסורים קשים, ללמוד במשך כל הלילה בשני לילות בשבוע: בליל שישי ובליל מוצאי שבת.
פעם אחת בבית-הכנסת התחולל ויכוח בין מספר ת"ח לגבי הלכה מסוימת. רבינו ישב בהצנע ולא התערב בויכוח כלל. כשיצא מבית הכנסת בגמר התפילה, שאלו אחד מתלמידי חכמים: "מה כבודו אומר לגבי הלכה זו?", השיבו רבינו את ההלכה עם המקורות בספרי הראשונים והאחרונים בבקיאות עצומה, וציטוט מורחב של כל דבריהם. כששמע זאת הלה, פתח את כל הספרים שהזכיר רבינו ומצא ממש כדבריו. עיקר התפעלותו הייתה, שרבנו ציטט מילה במילה את לשון ספרי הפוסקים.
כאשר חלה רבינו והיה זקוק להתאשפז במשך ימים מספר בבית החולים, הכניסוהו לחדר שבו שכב בחור חילוני שהביא למיטתו מכשיר טלוויזיה. מכשיר זה הפריע מאד לרבינו, והטריד את מנוחת נפשו. כשהגיע אחד ממקורבי רבנו לסעדו, ראהו שוכב בצער גדול. הבין הלה את סיבת הדבר, בלא להמתין רגע, פנה בנחת אל אותו חולה ובקשו לחוס על נפשו, ולהסיר את המכשיר הטמא מנגד עיניו. "אם תעשה זאת", הבטיחו, "תקבל ברכה מהרב, ותתרפא במהרה". הסכים הבחור בלב שלם, וסילק את המכשיר מהחדר. משנסתלקה הטומאה, נחה דעתו של רבינו זצ"ל, וברכו בכל לבו שיירפא מחוליו ויחזור לאיתנו. ואכן כך היה, שנתרפא בחור זה.
זכותו תגן עלינו אמן
