המהלך של איתמר בן גביר היה דרמטי, אבל לחלוטין לא מפתיע

1.
בחזקת עצמם:

נבחרי הציבור חזרו לעשות את מה שעשו לפני המלחמה, כאילו לא היתה מלחמה

שבוע נוסף עבר על העם היושב בציון, שבו היו עיני כלי התקשורת ואולי גם חלק מעיני העם נשואות לאולם בית המשפט, שם המשיך להתייצב נתניהו בשבוע השני לעדותו.
ואם חששנו שאחרי הפתיחה הדרמטית תהפוך העדות לרוטינה משעממת, הרי שנתניהו, כמו נתניהו, דאג לכך שהכל יהיה שם מעניין ושלא יהיה רגע דל אחד בימי העדות הארוכים שנכפו עליו. הוא המשיך לעשות קרקס מהמצב המוזר, כשהוסיף דרמה נוספת להליך המשפטי המשעמם בעיקרו.

גם אחרי הפרסומים השונים, אף אחד לא יכול לומר בוודאות היכן באמת שהה ראה"מ ביום שלישי ומדוע הוא ביקש בדלתיים סגורות – וגם נענה – לבטל את יום העדות שלו. סביר להניח שהביקור בחרמון לא היה המטרה העיקרית בגינה הסכימו השופטים לדחות את העדות, והשאלה היא – מה כן. האם היה ביעד אחר, האם קיים פגישות קריטיות אחרות או שאולי הכל היה בכלל תרגיל לצורך עצם ביטול העדות.

המצב המוזר שנוצר, גרם לכך שבכל העולם שמעו על ביטול יום העדות והבינו כי משהו דרמטי קורה כאן, אחרת השופטים לא היו נענים לבקשה. במצב כזה, מאוד הגיוני שראה"מ אכן לא יסע לקהיר ולא יבקר במדינה מוסלמית אפילו ששורר עמה שלום קר, כל עוד העם והאווירה שם הם אנטי ישראליים בעליל. גם אם נתניהו יבקר במדינה כזאת, לא סביר שהוא יעשה זאת דווקא ביום בו כל העולם ובתוכו גם ארגוני הטרור יודעים על כך, מצפים לכך ועוקבים אחרי כל פסיעה שלו.

כך או כך, את המטרה המרכזית מבחינתו הוא הרוויח. העדות לא ניתנה באותו יום, והעולם כולו התעסק שוב ביכולת של נתניהו לנהל סדר יום תקשורתי שעוסק בו, ואך ורק בו, ובעיקר בפער שזה פותח בינו לבין הניסיון של מערכת המשפט להתעקש על סעיפים משפטיים משעממים בעוד הוא ממשיך לצייר אותם כרודפים אובססיביים ואף קטנוניים.
כך שוב חווינו שבוע בו נתניהו ממשיך לעשות יחסי ציבור בעוד מתנגדיו מפסידים לו בגלל ההתעקשות שלהם להיאבק בו דווקא בזירה בה הוא הכי חזק; כך חווינו שבוע נוסף בו לא ברור למה אין לשמאל יועץ תקשורת אחד נורמלי שעוצר אותם ומנסה להסביר להם את הדבר הכל כך פשוט ובסיסי הזה.

וזו לא היתה ההצגה היחידה שראינו השבוע. בעוד שהחדשות עוסקות בשאלה הקיומית לאן נעלם נתניהו ולאן נסע, התחוללה בכנסת דרמה נוספת, כשבאופן חריג ויוצא דופן הצביע שר בממשלה נגד עמדת הקואליציה, ועוד בנושא קריטי ומשמעותי כמו חוקים נלווים לחוק תקציב מדינה, חוק שבלעדיו יכולה הממשלה ליפול.

בדרך כלל, הצבעה של שר בממשלה נגד הצעת חוק קואליציונית, מהווה עילה לפיטורין מידיים. אולם במקרה הזה נתניהו בחר שלא לעשות כך אלא להכיל את ההשתוללות של בן גביר ולשמור על השלווה בקואליציה שלו – שלווה יחסית בלבד, משום שהזעם בקואליציה על בן גביר גדול מכדי להכיל אותו. חברי ליכוד וחברי ציונות דתית התקשו להסתיר את זעמם על בן גביר, שמנסה לייחס לעצמו את הדרישה לפיטורי היועהמ"שית תוך שהוא פוגע, לטענתם, במאמצים העניניים הנעשים בנושא.

ובתוך כל זאת, אנו שומעים את אזהרות חברי האופוזיציה המצהירים כי הם מוכנים לצאת שוב למאבק ציבורי נגד הרפורמה המשפטית, העשויה להתחדש. השבוע התקיים סבב נוסף במאבק בין שר המשפטים לוין לבג"ץ הדורש למנות מיד נשיא קבוע לביהמ"ש העליון, בעוד שלוין מסרב לעשות זאת תחת אילוץ והוא מחכה לשינוי חקיקה ולשינוי ההרכב בוועדה לבחירת שופטים, כשבינתיים הוא מציע את הפשרה שהציג ואשר סורבה על ידי השופטים.

תמונת המצב כעת במערכת הפוליטית היא, שאחרי ימים לא ארוכים של הפסקת אש בצפון, למרות שבעזה עדיין מתחוללת מלחמה מדממת, המערכת הפוליטית הסירה למעשה את המסכה וחזרה להיות היא.כל אחד מנבחרי הציבור חזר להיות בדיוק כמו שהיה לפני המלחמה, כאילו לא היתה מלחמה.

אם גם בזמן המלחמה כולם עשו פוליטיקה, הרי שלפחות הם עטפו אז אותה באיזושהי כסות של אילוץ, הכרח או צורך. אבל עכשיו הוסרו המסכות, ואף אחד כבר לא טורח יותר לנסות בכלל להציג כסות עיניים כלשהי.

נתניהו חזר להיות הנתניהו הישן והטוב, כזה שמשקיע בביטחון כמו שעשה לפני עשור, תוך שהוא מנצל זאת להיות נתניהו הפוליטיקאי, זה שפותח פער על כל מתחריו ומנהל משחק משעשע, מבחינתו, מול מערכות המשפט והתקשורת. יש לו את כל האמצעים להיות מה שהיה לפני שנים רבות: להציג את עצמו כמר ביטחון, כמנהיג נערץ על רוב העם היהודי וכנרדף על ידי מערכות שמאל שלא מתקרבות אליו בכלל ביכולות הפוליטיות והתקשורתיות. כאילו לא היתה מלחמה, נתניהו הוא אותו נתניהו של פעם.

גם בן גביר חזר להיות אותו בן גביר של פעם, ולמעשה אותו בן גביר שהוא היה כל הזמן. בן גביר המיתולוגי הוא אחד שיודע לעשות הרבה רעש, לנהל מאבקים ולצבור כח אך ורק באמצעות הפצת אוויר חם ודיבורים שערבים לאוזן הימנית, מבלי יכולת לעשות שום דבר במציאות. כך הוא צמח מסמטאות קרית ארבע וכך הוא הגיע לפוליטיקה.

בתקופת כהונתו כח"כ וכשר, הוא נדרש להוכיח עשייה בפועל ולא רק דיבורים, וגם שם הוא לא לגמרי הצליח. תמיד הוא שמר על קו לעומתי לממשלה בה הוא עצמו חבר, ותקף את נתניהו בנושאי ביטחון ובנושאים לאומיים שלא קשורים לעבודתו ולתיק אותו הוא מחזיק. כך הוא שמר על קו ניצי ונתפס כימני יותר מימני, העיקר לשמור על תהודה ברחוב הימני. הסקרים מוכיחים שלא מדובר במהלך ריק. הוא מוכיח את עצמו, לפחות בסקרים.

בן גביר לא חידש מאומה השבוע כשהחליט להתנגד לתקציב מדינה, דבר שאף שר שפוי לא מעז לעשות כל כך מהר. זה מהלך מאוד אופייני לו. די ברור, שבהיותו ניצי לכל דבר שבעולם, כולל לשותפיו הפוליטיים, כך הוא יעשה גם לממשלה שלו כשמשהו לא ימצא חן בעיניו. הזעם המוצדק נגדו משאר חברי הקואליציה, מוכיח עד כמה רחוק הוא הולך עם הדרך שהתווה לעצמו ובה הוא צועד מאז ולעולם.

שר נוסף שחזר בחדווה לאזור הנוחות שלו הוא, כמובן, יריב לוין. לאורך כל תקופת המלחמה, לוין לא נטש את תכנית הרפורמה והוא אפילו עורר גיחוך מסוים אצל אנשים בסביבתו, שזיהו את קו החשיבה שלו כמנותק מהמציאות. אבל הוא לא התייאש, והנה עכשיו ניתנה לו ההזדמנות.

חשוב לציין שגם בזירה הזאת, מערכת המשפט היא זו שסללה את הדרך לחזרתה של הרפורמה – בדיוק כפי שסללה לנתניהו את הדרך להצלחה. התנהלות היועהמ"שית, הפרקליטות ושאר המערכות הופכת קיצונית והזויה מיום ליום, עד שהעם כבר מעצמו זועק לרפורמה, והוא לא יראה זאת כעת כמשהו מנותק מהמציאות.

וכך, אחרי יותר משנה של מלחמה, שוב חוזר לוין להיות לוין הישן והטוב, כזה שמתעורר בבוקר מלא עיזוז ורוח קרב, ויוצא לקדם את הרפורמה האהובה עליו, אותה רפורמה שרוב חברי השמאל חתמו עליה בעבר וראו בה צורך קיומי, אבל היום מתנגדים לה מטעמים פוליטיים.

בקושי שלושה שבועות חלפו מכניסתה לתוקף של הפסקת האש בצפון, והתחושה בזירה הפוליטית היא שישראל נכנסה לתקופה של שקט ושלווה. כאילו אין מלחמה בדרום, כאילו אין אלפי פצועים ומפונים, כאילו המלחמה הסתיימה, כאילו הכל בסדר; אפשר לחזור ולעשות את אותה פוליטיקה קטנה ומנותקת שנעשתה לפני המלחמה. תקופה קצרה של שקט, וכולם פשוט חוזרים להיות הם עצמם.

2.
הספין שיואב לא יאהב:
בנט כבר לא יבין את מה שלא הבין עד היום. אבל לגלנט עוד יש סיכוי

יואב גלנט הטריח את עצמו השבוע להכחיש במרץ את הדיווחים, לפיהם מתקיימים מגעים בינו לבין נפתלי בנט לריצה משותפת בבחירות הבאות. וכמיטב המסורת, כשפוליטיקאי מתאמץ מאוד להכחיש משהו, כנראה שיש דברים בגו ויתכן אף שהוא עצמו עומד מאחורי אותו גו שהוא מנסה להכחיש…

בנט מחפש את עצמו מהרגע בו הודח מראשות הממשלה הזמנית והקצרה בראשה עמד ובה הספיק בחריצות לדחוס גם רוטציה. הוא מנצל היטב את ימי המלחמה, מסתובב בבסיסי צבא, מצטלם עם חיילים, עם פצועים, עם משפחות שכולות, תוך תיעוד יומן מדויק ונרחב של כל האירועים הללו ברשתות החברתיות, כולל הגיגים על כל ביקור וכל אירוע. נדמה שכל שנותר לו לעשות זה רק לכתוב ספר "איך מנצחים מלחמה" ואז כולנו כבר מסודרים.

עם כל הכבוד לסקרים, הצופים לבנט מספר חד או דו ספרתי של מנדטים אם יקים מפלגה חדשה, לא נראה שמדובר במשהו אמיתי. ההיסטוריה של בנט מלמדת שהוא יודע היטב לעשות רוח, לקצור סקרים מחמיאים ואז להתרסק בקול רעש גדול למרגלות הקלפי הסגור.

בזירה הפוליטית הנוכחית, אין לבנט לאן לחזור. הימין נעשה צפוף מדי, סמוטריץ' ובן גביר נאבקים גם כך על יריעת המצביעים שמימין לליכוד, בעוד שהליכוד מצידו חוזר וכובש שטחים נרחבים באותה יריעה עצמה, וגם אם מלאך השכחה יכה בימין כולו ואף אחד לא יזכור לבנט את השטויות שעשה, גם אז לא באמת יהיה לו לאן לחזור, על אחת כמה וכמה שהימין זוכר גם זוכר את בנט על כל מעשיו, מהלכיו ולהטוטיו. וזה לא ממש עומד לזכותו של הנפתלי, בלשון המעטה. ובשמאל, לא נראה שמישהו יילך עם בנט. המצביעים שם מעדיפים מפלגה שמאלית חלשה ואמיתית ממפלגה ימנית בתחפושת. הם יילכו למקור, ולא לחיקוי.

ולמרות הכל, בנט לא התייאש והוא מנסה לחזור בדיוק לאותה זירה בה כשל. אלא שהפעם זה מביך שבעתיים, כי אם בעבר עוד היתה לו אחיזה כלשהי במפלגה קיימת ובכל זאת הוא הצליח לאבד את כל מה שהיה לו, הרי שעכשיו המצב עוד יותר חסר סיכוי. ומשכך, הוא מנסה להיאחז בכל בדל של רעיון והיתכנות פוליטית תוך תקווה שאולי יתרחש איזשהו קסם שיחזיר אותו לגלגל, כמו שהיה בסבב הבחירות הראשון, אז הוא נשאר מתחת לאחוז החסימה ורק היציאה לסבב ב' הצילה אותו ונשאה אותו עד לשכת ראה"מ.
מהצד השני עומד גלנט, שגם הוא מצא את עצמו במצב די מביך. גלנט, הרואה את עצמו חלק מהליכוד וגם את שורשיו הוא הכה במפלגה הזאת, לא באמת רוצה ללכת לשום מקום. מאידך, נתניהו הדיח אותו בבושת פנים ולכן הוא מרגיש כבר פחות נוח במסדרונות המפלגה. כך שגם האוזן שלו כבר קשובה יותר היום לרעיונות חדשים, חרף הרצון לא לעזוב את הליכוד.
אבל לכל זה יש צד שלישי, המכריע ביניהם. בהנחה שהדיווח אכן נכון ומגעים כאלה התקיימו באופן כלשהו, הרי שמדובר בעוד מהלך נפסד, מהלך שנועד לכישלון מראש. עינינו הרואות, כיצד המערכת הפוליטית הולכת וחוזרת לאותו קבעון פלדה שהיתה שרויה בו לאורך השנים האחרונות. המלחמה הזיזה מעט את הלוחות הטקטוניים, אבל מהר מאוד הם חזרו למקומם הטבעי, כשנתניהו חזר להיות אותו נתניהו ומפלגות השמאל חזרו להיות אותן מפלגות שמאל. תמונת המצב הולכת ומתייצבת על אותו קבעון מאכזב ומתסכל, שום דבר לא באמת השתנה, ואחרי שהמצב חזר לקדמותו, זה עוד יותר לא עומד להשתנות.

הסבירות הגבוהה ביותר היא שגם הבחירות הבאות ייראו אותו דבר: גוש הימין יילחם על כל מנדט ועל כל אפשרות שתעלה אותו מעל לקו ה-61, וכל עוד אנשים כמו ליברמן, סער ושאר אנשי ימין שנפרדו מהגוש לא יחזרו אליו, המצב יישאר בדיוק כמו שהיה.

ובמצב כזה, לא ברור איזו תוחלת יכולה להיות לחיבור אפשרי בין גלנט ובנט. השניים הללו יתקשו גם כך להשיג מצביעים, וסביר להניח שמה שהם יצליחו לעשות הכי טוב זה לשרוף עוד קולות ולהקשות על שני הגושים. די ברור שהם יישארו מתחת לאחוז החסימה כל עוד נתניהו והליכוד נמצאים במצבם כיום ומפלגות השמאל נמצאות גם כן בתמונת מצב דומה.

בנט עצמו כנראה לעולם כבר לא יבין זאת. ההיסטוריה שלו מוכיחה שהוא אולי אדם די חכם, אבל לא ממש בעל תבונה פוליטית. המהלכים שלו לא הובילו אותו מעולם לאיזו הצלחה מסחררת וברת קיימא. אבל גלנט, שיודע היטב מה קורה בשטח, לא ברור מה יראה לשטות זו. ניסיון הנפל הזה לא יביא אותו לשום מקום טוב. אם הוא רוצה לשרוד, הסיכוי היחיד שלו כיום זה רק להישאר בליכוד ולבנות שם את מעמדו מחדש.

3.
הכחישו, אז מה:
מדינה פלשתינית לא תקום, לכן לאף אחד לא אכפת לאשר אותה על הנייר

הכחשה נמרצת נוספת שנשמעה השבוע, הגיעה מלשכתו של ראה"מ, שם נטען כי הדיווחים על הסכמות לדון בהקמת מדינה פלשתינית הם שקר מוחלט.

הדיווח הגיע ממקורות בסעודיה, ולפיו סעודיה לא מקדמת כעת נורמליזציה עם ישראל משום שהיא ממתינה לכניסתו של טראמפ לתפקיד וללחץ שהוא יפעיל על מדינת ישראל להקים מדינה פלשתינית כחלק מהליך הנורמליזציה.

וגם להכחשה הזאת שנשמעה מלשכת ראה"מ, אנו צריכים להתייחס בספקנות. טראמפ חוזר לתפקידו עם כל המרץ, ואחד הנושאים שהוא ינסה לקדם בכל הכח זה את הסכמי אברהם, אותם התחיל בכהונתו הקודמת. טראמפ הגיע לסיים מלחמות ולא להמשיך אותן, ואת זה הוא אומר במפורש, כך שלפי כל ההערכות, התכנית שלו היא מהלך רחב שיכלול את סיום הלחימה ברצועה ועסקת חטופים כלשהי.

במצב כזה, השקט הרשמי והלא מעשי בשתי הזירות המרכזיות, בצפון ובדרום, יאפשר למדינת ישראל לקדם נורמליזציה אזורית, ודי ברור שהמחיר יהיה הסכמה כלשהי לקידום רעיון מדינה פלשתינית, גם אם לא באופן מעשי אז לפחות על הנייר.

נתניהו וטראמפ מתואמים ברעיונות שלהם ושניהם לא שללו מעולם את השיח בנושא. מדינה פלשתינית לא תקום כל כך מהר כי הפלשתינים עצמם לא רוצים זאת, ולכן לישראל וארה"ב פחות אכפת לדבר על זה ולהרוויח בינתיים את התועלת המיידית של הסכמים אזוריים בעלי משמעות כלכלית ומדינית אדירה, שכל הצדדים מחכים לה.

לתגובות: [email protected]