הסכם המסגרת שנחתם בין ישראל ללבנון מציב את המערכת הפוליטית והביטחונית במדינה בפני מבחן משמעותי. לצד תמיכה של הממשלה ושל גורמים פוליטיים הרואים בו הזדמנות לחיזוק הריבונות, חיזבאללה ובעלי בריתו מתנגדים להסכם ומזהירים מפני עימות פנימי.
חיזבאללה ממשיך להחזיק בכוח צבאי משמעותי ובארסנל רחב של אמצעי לחימה, וטוען כי פירוק נשקו הוא קו אדום. גם תנועת אמל מתחה ביקורת על ההסכם, אך במקביל הדגישה כי יש להימנע מהידרדרות למלחמת אזרחים.
מנגד, נשיא לבנון ג'וזף עאון וראש הממשלה נוואף סלאם מובילים קו התומך בחיזוק מוסדות המדינה ובריכוז כלל אמצעי הלחימה בידי הצבא. אף שהצבא הלבנוני צפוי לקבל סיוע בינלאומי, בלבנון עצמה קיימים ספקות באשר ליכולתו להתמודד לבדו מול חיזבאללה.
גם בזירה הפוליטית נרשמות עמדות שונות: חלק מהמפלגות הנוצריות והסוניות מברכות על ההסכם ורואות בו הזדמנות לייצוב המדינה, בעוד גורמים אחרים מזהירים מפני השלכותיו על המרקם הפנימי. בקרב העדה הדרוזית ניכרים חילוקי דעות בין עמדות הציבור לבין הנהגתו.
ברקע ההתפתחויות, גורמים בלבנון מעריכים כי הצלחת ההסכם תהיה תלויה ביכולת ליישמו מבלי להצית עימות פנימי, כאשר שאלת פירוק המיליציות והעברת השליטה הביטחונית לידי המדינה נותרת אחד האתגרים המרכזיים.
