חג האמונה: המקור לחגיגות המימונה, הביקורת של הרבנים וה"רומפלנאכט" האשכנזי

דקות אחרי צאת השבת, שהוא למעשה היה גם מוצאי חג הפסח נדחה, וכבר נפוצו התיעודים של מיטב הפוליטיקאים זוללים מופלטות בזמן שהדובר הרעב מצלם אותם ומההר לשגר את התיעוד לעיתונאים. עם השנים, עבור מי שאינו מרוקאי בעצמו, חג המימונה הפך למאורע פוליטי, בו מנסים ללמוד מהרמזים של איזה פוליטיקאי אשכנזי הגיע למימונה של מי ומה זה אומר על המהלך הפוליטי הבא שלו.

אבל זה לא מהות האירוע. מקור השם "מימונה" הוא במרוקו (טוב, את זה בטח ידעתם), כאשר "מימונה" מלשון אמונה. הסיבה לכך הוא שמנהג המימונה החל כדי לחזק את רוח העם, שראו שהנה עבר חג הפסח, ואנו עדיין לא נגאלנו. מימונה הוא מלשון אמונה, כדי לעודד אחד את השני ולהזכיר כי אנו עדיין מאמינים בביאת המשיח במהרה בימינו.

במהלך המימונה נהגו לעבור מבית לבית לחזק את קשרי הידידות והאהבה בין בני ישראל. מדובר בלילה של הכנסת אורחים, כאשר החוגגים נוהגים להשאיר את הדלת פתוחה, כדי להעניק לכל המעוניינים אפשרות להיכנס – ולאו דווקא לבני משפחה או למי שהוזמן על ידי בעלי הבית.

הכיבוד שמונח על השולחנות הוא ברובו המכריע מתוק, כנראה כדי להדגיש את התקווה למתיקות בשאר תחומי החיים. המופלטה ושאר מאכלי החמץ שאוכלים במימונה הם כדי להראות שמה שנמנענו מאכילת החמץ בפסח הוא רק מחמת ציווי ה', ועל כן בעת שהחג יוצא אפשר לאכול חמץ.

האיחול הרווח במימונה הוא "תרווחו ותסעדו", שמשמעותו היא: שיהיה לכם רווח והרווחה, ובעקבות כך תוכלו גם אתם לסעוד ולעזור לזולת.

מנגד, רבים פירשו את משמעות החג מלשון ממון – זכר לביזת הים. היו גם שייחסו את החג ליום הולדתו של הרמב"ם, "מימוניידס", ואפילו ליום הילולתו של רבי מיימון אבי הרמב"ם. יצוין שבדרך כלל יום המימונה חל באותו יום של אסרו חג, ולפי דעת הרב עובדיה יוסף זצ"ל, מותר לשמוע מוזיקה באסרו חג של פסח.

הגאון רבי בנימין חותה, פוסק, מו"צ ומחבר ספרי הלכה, נכנס אל מעונו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, ובפיו שאלה: "האם מותר לשמוע מוזיקה במימונה?". לאחר שהציג את ספריו החדשים, שאל הרב חותה: "במימונה, מותר לשמוע שירים? אנחנו המרוקאים נוהגים את חג המימונה אחרי פסח, מותר לשמוע שירים עם כלי נגינה?". מרן הגר"ע יוסף התיר והשיב: "תניח אותם במנהגם".

המחלוקות

הרב אליהו ממן, הביע את כאבו על שמימונה הפכה להיות בשנים האחרונות, וקרא לבטל את המנהג. "הרבה מנהגים נתרוקנו מתוכנם ונשתנה שמם וצורתם, והפכו ל'בארות נשברים'. וכזה קרה גם לחג הקדוש "חג המימונה", אשר הוא מנהג עתיק יומין, ויש אומרים שראשיתו כבר בתקופת הגאונים. והוא בא לחזק את האמונה בביאת המשיח, ולשמח לב נדכאים במוצאי חג הגאולה".

"והנה עתה חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותינו, אשר הפכו את היום הקדוש הזה ליום חגיגות והוללות ופריצות נוראה", הוא תוקף. לדבריו, "מגבירים בו את כֹח הטומאה בצורה קשה, והם במעשיהם ממיטים חרפה על קהילה קדושה, עדת מרוקו המעטירה, ומבזים את אבותיהם הקדושים".

הגה"ר דוד עובדיה זצ"ל כותב בספרו "נהגו העם" כי "וזהו ליל ה"מימונה" באופיה הטהור, ולא כמו שקמו כאן אנשים ובדו מליבם "חג המימונה" ביום אסרו חג, ובו המיטו בושה וחרפה על קהילות מרוקו, שמזעיקים אנשים ממשפחותיהם לבוא ולהשתתף בקרנבל ובריקודי פריצות ואי צניעות, ה' יחזירם בתשובה, וראוי ונכון לבטלו ומִביטולו יהיו תוצאות חיים ברכה ושלום לכלל עם ישראל, אמן".

התחליף האשכנזי

גם לאשכנזים יש שם מיוחד למוצאי חג הפסח, אם כי הוא הרבה פחות חגיגי. "רומפלנאכט". רומפלנאכט, במקור בגרמנית וביידיש, הוא ליל הבלאגן או ליל ההעברה. מדובר בכינוי שנפוץ במהלך השנים בפי חלק מיהודי אשכנז לליל מוצאי חג הפסח, והוא מתייחס לאריזת כלי הפסח ואחסונם, ובמקביל – החזרת כלי החמץ הביתה לשימוש. הכינוי "רומפלנאכט" שפירושו "ליל הבלאגן" מבטא את סיום חג הפסח בניגוד ל"ליל הסדר" שהוא תחילת חג הפסח.

לילה זה זכה לכינוי מיוחד משום שהוא מאופיין בדחיפות ובזריזות מיוחדת. ברוב המשפחות עובדים אל תוך הלילה ואפילו אחר חצות כדי לאפסן את כלי הפסח בטרם יכניסו לביתם דברי חמץ. משום כך גם במוצאי החג אינם אוכלים חמץ אלא אם כן הם יוצאים לאכול מחוץ לביתם. בגרמניה סיום ה'רומפל' היה מצוין בשתיית בירה.[2]