הגאון רבי ישראל זאב גוסטמן זצ"ל ראש ישיבת "נצח ישראל" – רמיילס ברחביה בירושלים (נלב"ע כ"ח סיון תשנ"א), נודע בשקידתו העצומה ללימוד התורה.
למרות זאת, היה מקדיש זמן להשקיית הצמחים בגינת ביתו. פעם שאלו אותו תלמידיו על כך, והוא סיפר להם, כי בצעירותו היה חבר בבית הדין של רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי בווילנא. פעם הלכו ביער הסמוך לווילנא ושוחחו בדברי תורה. באמצע שיחתם, התכופף רבי חיים עוזר והרים מספר פטריות בר וצמחים, והחל מלמד את רבי ישראל פרק בהלכות צמחים, מהי פטריה מורעלת וכיצד נראית פטריה ראויה למאכל. ולא זאת אלא אף החל לקלף את הפטריה ולהפרידה לחלקיה, והראה לו כיצד מכשירים אותה לאכילה. התפלא רבי ישראל אבל החריש.
כעבור שנתיים פרצה מלחמת העולם השניה, והרב גוסטמן הצליח בחסדי שמים להימלט ליערות. במשך חדשים מספר, כאשר המזון היחיד שהחזיקו בחיים היה פטריות בר וצמחים שהראהו רבו. לזכרון הנס הגדול וההצלה היה משקה את הצמחים בחצרו כדי להודות לה' על חסדו הגדול.
הגר"א נבנצל רב העיר העתיקה מספר: כשברח הרב גוסטמן השליך את עצמו בעת מנוסתו תחת אחד השיחים כדי להסתתר מפני רודפיו, וע"י כך מילט את עצמו מהריגה. על כן היה מכיר כל ימיו טובה לשיחים, וכאות להכרת טובה זו היה משקה אותם בעצמו. אמנם השיחים בגינת הישיבה לא היו אותם שיחים שהצילו אותו מהריגה, שהרי אלו עמדו בוילנה ואלו בירושלים, אבל מין שיחים הציל אותו, על כן הכיר טובה למין נברא זה. לשיחים לא היתה נפקא מינה בכך שהגרי"ז גוסטמן עצמו היה משקה אותם, ואם הגנן היה משקה אותם היו מקבלים מסתמא אותה כמות של מים, אף על פי כן הרב גוסטמן מצידו היה חייב בהכרת הטוב כלפיהם, ולכן חלק להם את הכבוד הזה, להשקותם בעצמו. הוא גם גידל ורדים בגינה מדין הכרת הטוב על השיחים שהצילו אותו בזמן השואה, טיפח אותם וקטף פרחים לאשתו.
