“הייתי הגרוע מכולם”: התשובה של הרה”ק מצאנז קלויזנבורג לניצול השואה

האדמו”ר מצאנז-קלויזנבורג זצוק”ל (נלב”ע ט’ תמוז תשנ”ד) שתה את כוס התרעלה בשואה האיומה. רעייתו וכל 11 ילדיו נהרגו על קידוש ה’. אך הוא לא נתן לכאבו האישי להשפיע על חייו. נהפוך הוא, הוא הקדיש את חייו לבניה ועשייה, ובנה והקים מעפר את חסידות צאנז בארץ ובארה”ב.

הרבי, דור רביעי למייסד השושלת, רבי חיים מצאנז, התאזר בגבורה, למרות כל המכות שספג, הן הגוף והן בנפש, והחל את הכל מהתחלה. הוא קירב אליו את הניצולים, ובנה מחדש את הבניין שחרב בשואה.

לא קלה הייתה העבודה. האנשים היו מיואשים, שבורים, הכל הפך לאפר. רבים מן הניצולים פרקו מעליהם עול מלכות שמים. בחכמה עצומה ופיקחות נדירה ידע הרבי כיצד ללכת נגד רוחו של כל אדם.

פעם התעניין על אחד מבני עירו שהתגלגל לארה”ב. נודע לו כי הוא עזב הכל וחי את חייו כגוי. הרבי יזם אתו פגישה ושאלו ברכות: הרי היית כל כך ‘ערליכער’, מה קרה לך?

האיש רק חיכה לשאלה זו. הוא החל לדבר ולבכות מנהמת לב: רבי, כל משפחתי נשחטה בידי הרשעים. אבא, אמא, אחיי, אחיותיי. הם כולם היו טובים ממני. אני הייתי הגרוע שבבני המשפחה עוד לפני השואה. כבר אז לא הייתי צדיק גדול. אז איך זה יתכן, שהם, הטובים, נרצחו בכל מיני מיתות משונות ואכזריות, ורק אני הגרוע שבכולם שרדתי. האם יש דין ויש דיין?

שמע אותו האדמו”ר וענה בראש מושפל ובקול שבור. “ומה תגיד עלי? הרי גם אני כמוך בדיוק. הייתי הגרוע שבבני משפחתי, והנה כולם נרצחו ורק אני נשארתי בחיים. סימן שהקב”ה רוצה דווקא אותנו, הפחותים!”.

מילים אלו שנאמרו ממעמקי שברון לב של ענווה שאין בלתה, רחצו את לבו של האיש כמי מקווה של ארבעים סאה. הוא פרץ בבכי נורא. הניח את ראשו על כתפיו של הרבי וגעה בבכי.

הוא יצא משם אדם חדש. הקים בית יהודי למופת וחי את חייו כיהודי חסידי שומר תורה ומצוות שהניח אחריו דור שלם של בנין וחתנין רבנן.

(מתוך כתבה של אבי הרב יאיר וינשטוק)