בשנה אחת שהיתה שנת בצורת ולא ירדו בה גשמים, נערכה עצרת תפילה בבית מדרשו של הבעל-שם-טוב.
יהודי פשוט נשא תפילה, וקרא בקול גדול ובבכי את הפסוק "ועצר את השמים ולא יהיה מטר".
לאחר התפילה שאל הבעש"ט את היהודי, למה כיוון כשקרא פסוק זה.
ענה האיש: כיוונתי כי "ועצר את השמים" הוא כמו עצירת זיתים – מלשון סחיטה. שה' יסחט את השמים, "ולא יהיה מטר" בשמים, כי כולו ירד לארץ.
שמח מאוד הבעש"ט, ואמר שבזכות האמונה התמימה של היהודי, התבטלה גזירת עצירת הגשמים.
