לפני למעלה מתשע מאות שנה, בחודש אייר שנת ד' תתנ"ו, (1096), החלו גזירות מסעי הצלב על קהילות ישראל במרכז אירופה. בדרכם לארץ ישראל התנפלו אלפי לוחמים נוצרים על קהילות ישראל, בניסיון להכריח את היהודים להמיר את דתם או להיהרג. רובם ככולם מסרו את נפשם ונהרגו על קידוש השם.
רבבות יהודים נרצחו במסעי הצלב שהשאירו רושם כבד על הדורות הבאים. אז החלו לומר בשבתות את תפילת "אב הרחמים", הנאמרת לפני תפילת מוסף. נשתמרו קינות שחוברו לזכר הקהילות שחרבו, ובייחוד קהילתו של רש"י שהתרכזה בשלוש הערים שכונו בפי היהודים 'קהילות שו"ם' – שפיירא, ורמייזא ומגנצא. חלק מתפילות וקינות אלו נכנסו לסדר קינות תשעה באב ולסליחות לימי הרחמים.
אחת מן הקינות הידועות הנאמר בתשעה באב היא "מי יתן ראשי מים" של רבי קלונימוס בן יהודה. פתיחת הקינה מתבססת על הפסוק בירמיה (ח, כג) "מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי".
דומה כי בימים אלו, בהם אנו מתקשים לעכל ולקלוט את גודל האסון הנורא שארע לעם היהודי, מן הראוי להביא קטעים מקינה זו המתארת את גודל השבר:
מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר נוֹזְלַי, וְאֶבְכֶּה כָּל יְמוֹתַי וְלֵילַי, עַל חַלְלַי טַפַּי וְעוֹלָלַי, וִישִׁישֵׁי קְהָלַי, וְאַתֶּם עֲנוּ אֲבוֹי וְאוֹי וְאַלְלַי, וּבְכֵן בָּכֹה בֶכֶה רַב וְהֶרֶב. עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם יְיָ כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.
וְעַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה וְלִבִּי נֹהֵם נְהִימוֹת, וְאֶקְרָא לַמְקוֹנְנוֹת וְאֶל הַחֲכָמוֹת, אֱלִי וְאֶלְיָה כֻּלָּם הוֹמוֹת, הֲיֵשׁ מַכְאוֹב לְמַכְאוֹבִי לְדַמּוֹת, מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימוֹת, חֲלָלַי חַלְלֵי חֶרֶב מֻטָּלִים עֲרֻמִּים וְעֲרֻמּוֹת, נִבְלָתָם כְּסוּחָה לְחַיַּת אֶרֶץ וּבְהֵמוֹת, יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה עֲלָמִים וַעֲלָמוֹת, מְתַעְתְּעִים בָּמוֹ מוֹנַי וּמַרְבִּים כְּלִמּוֹת, אַיֵּה אֱלֹהֵימוֹ אָמְרוּ צוּר חָסָיוּ בוֹ עַד מוֹת, יָבֹא וְיוֹשִׁיעַ וְיַחֲזִיר נְשָׁמוֹת, חֲסִין יָהּ מִי כָמוֹךָ נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹת, תֶּחֱשֶׁה וְתִתְאַפַּק וְלֹא תַּחְגֹּר חֵמוֹת,
בֶּאֱמֹר אֵלַי מַלְעִיגַי וְאִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב. עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם יְיָ כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.
