גאון במח, גאון בלב • הגה"ח רבי יוסף אייכלר ז"ל • שלושים לפטירתו

"חבל על דאבדין ולא משתכחין" (סנהדרין קיא.) – פירש רש"י שהכוונה כלפי עתיד, חבל על אלו שאבדו ולא יימצא אחריהם תמורתם. אולם כלפי הגה"ח ר' יוסף אייכלר זלה"ה אפשר לפרש מאמר זה במובן אחר לגמרי – חבל על יהודי נדיר שכזה שעוד בחייו לא נמצא כדוגמתו, בהיות בעל מעלות ייחודיות ונדירות, שהשתלבו בנפשו יחדיו במקוריות מיוחדת מלאה חן ומתיקות.

כד נח נפשיה, התבטא אחר מיטתו כ"ק מרן אדמו"ר מסלונים שליט"א ואמר בכאב: "כל כך אהב את התורה, ואהב כל איש יהודי, והיה תמיד שמח". היו אלו שלושת עמודי עולמו של ר' יוסף אייכלר, כפי שיעידו כל מכיריו: אהבת תורה וגאונות בתורה, אהבת חסד וידידות משתפכת, ושמחה וחיות פנימית שלא נס ליחם בכל מצבי החיים.

ר' יוסף התברך במתנת שמים בכשרונות עילויים ובחריפות מח גאונית. ידידו הגרש"י גלבר שליט"א בעל "אורחות שבת" הגדירו, שלא היה עילוי ככל העילויים אלא "עילוי נורא". גאונותו לא היתה מוגבלת לתחום זה או אחר כפי המצוי בין הגאונים, והיה ניכר שגאונותו וחריפותו ממלאים את כל תחומי חייו, גאונות בפלפול ובעיון התורה, גאונות בבקיאות ובכח זיכרון נדיר, וגאונות במעשי חסד להבין ולהשכיל אל דל ולהכיר את אשר יחסר לו.

ואלה תולדות

נולד בחודש אייר תש"ב, לאביו הרה"ח ר' דוד שלמה אייכלר ז"ל, מיקירי קרתא שופריא ויו"ר הנהלת העדה החרדית. בילדותו למד בתלמוד תורה של כולל שומרי החומות, ומכריו מתקופה זו מעידים כי כבר אז ניכרו בו התכונות שאפיינו אותו כל ימי חייו, גאונות וחריפות בלולים באהבת תורה נפלאה, שמחת חיים מתוך חיות מיוחדת, ולב מרגיש את הזולת וחפץ להטיבו.

כידוע, באותם שנים שרר בירושלים עיה"ק מחסור ורעב תמידי. תיאר אחד מאחיו שיבדלח"ט, שהרעב היה כל כך מציק, עד שהיו נוהגים הילדים להפיל את כיפתם סמוך לדוכן הסרדינים, כדי לסחוט אח"כ מהכיפה מעט שומן דגים. כבר אז הפליא הילד יוס'ל במעשי חסד מופלאים ופרס מלחמו הדל לאחרים. סיפרו בני המשפחה, כי ערב אחד תם הלחם בביתו של ר' דוד אייכלר, לר' יוס'ל עוד נשארה פרוסה קטנה, אולם כשהגיע תורו של האח הצעיר ר' אברהם שיבלדח"ט אמר האב ביאוש "נגמר, אין לחם". עודו מדבר ור' יוס'ל קורא בקול גדול "הנה, יש לחם", כשחצי מפרוסתו נמצאת ביד אחיו הקטן. וכך סיפר בבכי בבית האבלים אחד מזקני ירושלים, שמחמת המחסור היה הולך בכל יום אל הת"ת עם פרוסת לחם קטנה שאין בה כדי שביעה, ויוס'ל אייכלר היה מפרנסו מלחמו במשך כל אותה תקופה.

עוד סיפר אחד המנחמים, שהתפלל עמו בשנות ילדותו בביהמ"ד קהל יראים (מרמורש'ער שול) שבשכונת מאה שערים, שכל באי בית הכנסת ידעו היטב שלר' דוד אייכלר יש שני בנים שהוגים כל העת בתורה בבית המדרש ואינם משחקים בחוץ כדרך הילדים, המה ר' יוס'ל ז"ל ויבלח"ט אחיו הצעיר ממנו רבי מרדכי שליט"א, לימים רב אב"ד עמנואל ומגדולי הרבנים בעדת חסידי סלונים ובבד"צ מחזיקי הדת.

בהיכל בית אברהם

לאחר שהגיע למצוות, נכנס ללמוד בישיבת בית אברהם דחסידי סלונים, שהוקמה זה לא מכבר על ידי כ"ק מרן אדמו"ר בעל נתיבות שלום זי"ע. כשביקש להיכנס לישיבה בחן אותו ר"מ הישיבה הרה"ח רבי נח (בר"מ) וינברג ז"ל, שפנה מיד אל ראש הישיבה – הנת"ש, ואמר לו בלשון קצרה: "לחטוף אותו מיד!"

בהיכלה של ישיבת בית אברהם נקשרה נפשו בקשר אמיץ עם רבו המובהק מרן בעל נתיבות שלום זי"ע, ונמשך אחריו בעבותות אהבה ודבקות. הרבי זי"ע היה אצלו בבחינת "כל היום היא שיחתי", בשכבו ובקומו ובכל תהלוכות חייו, ואף הרבי לעומתו השפיע עליו אהבה עצומה וניכרת. וסיפר, שכבר בעודו ילד הזדמן לו לראות את הרבי הנת"ש ב' פעמים, במעמד הנחת אבן הפינה של בנין הישיבה, ובאשכבתי'ה דמרן הרמ"ח מסלונים זי"ע, וכבר אז נפעמה רוחו מדמותו של הנת"ש, ומזליה חזי כי ממנו תוצאות חייו.

בישיבה היו באותם שנים כמה וכמה בעלי תריסין מופלגים שהפליאו בהתמדתם ובכשרונותיהם, ור' יוס'ל השתלב ביניהם במהירות וקנה מעמד נכבד כאחד מטובי הבחורים, מתמיד ועילוי לתפארת. ה"הברקות" שלו בהבנת הסוגיא עשו להם כנפים בכל הישיבה, וכשהיה מתווכח בלימוד ואורייתא קא מרתחא ביה, היה נהפך כל היכל הישיבה כמרקחה. הדרכה מיוחדת קיבל אז מהרבי זי"ע, שבשעת סערה כשהוא מתווכח בלימוד יזכור לחשוב באמצע אודות "'שויתי ה' לנגדי תמיד', כפי שמסופר על הרבי ר' העשיל שבתוך הריתחא דאורייתא היה נשמע קולו מזדעק "אשרי איש שלא ישכחך".

כשנתבקשו חבריו לספסלי הישיבה מאותם שנים לספר מזכרונותיהם אודותיו, הגדירו הג"ר מיכל זילבר שליט"א במילים ספורות וממצות "לא פסיק פומיה מגירסא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה", והגר"צ כץ שליט"א כינהו בתואר "פאר הישיבה והדרה".

מרוב עמל התורה נחלש וירד במשקל, ורבו הנת"ש שלחו לנוח בבית הבראה של 'ועד הישיבות' ברמת גן, שהיה מיועד למצוייני ומובחרי עולם הישיבות. בשהותו בבית ההבראה, נזדמן לו לשוחח בלימוד עם הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל ראש ישיבת סלבודקא, שבסיומה של השיחה הפציר בו מאוד שיבוא ללמוד אצלו בסלבודקא…

אף כ"ק מרן אדמו"ר בעל ברכת אברהם זי"ע, חיבב להשתעשע עמו בדברי תורה, ולשוחח עמו במאמרי חז"ל ששלט בהם בבקיאות גדולה. כל כך היה מאריך עמו בדברים, עד שלימים החל לוותר תמיד לאחרים ולהיכנס אחרון אל הברכ"א, כדי לא להיות חב לאחריני.

כשהתחיל כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א למסור שיעורים בישיבה, היה ר' יוסף מחמשת התלמידים הראשונים שקיבלו תורה מפיו. לימים, היתה לו חיבה מיוחדת ללמוד בעיון ולהתעמק בשיחות כ"ק אדמו"ר שליט"א, והרבה מראי-מקומות והערות שהובאו בשולי הגליון לאחר השיחה, נמסרו על ידו.

בהמשך שנותיו בישיבה, קבע עצמו גם ללימודי שולחן ערוך ונושאי כלים, והיתה לו כוונה מיוחדת בזה, להוכיח שלימוד גפ"ת בעיון ולימודי הוראה אינם מפריעים זה לזה. ואכן הלימוד לא בא על חשבון לימוד העיון, אלא בהתמדה מופלגת בשעות הערב ובימי בין הזמנים. כשנבחן על תלמודו אצל אדמו"ר זי"ע, העניק לו הרבי כתב סמיכה נדיר, וכה כתב:

"תלמידנו מבחירי ומצויני הישיבה, המופלג בתורה ויראת ה' היא אוצרו, בעל כשרון גדול בחריפות ובקיאות… עלה והתעלה מתוך שקידה עצומה בתוה"ק, ובעל מחדש חידו"ת בעמקות… למד בשקידה גדולה עניני הוראה, וזכה להגיע לכלל הוראה…"

ביום נישואיו קיבל מהישיבה דורון דרשה כפול מהסכום הרגיל שניתן לחתנים, ובמכתב המצורף כתב לו מנהל הישיבה רבי דוד וינברג זלה"ה שהרי זה כפרס הצטיינות על שזכה להתעטר בכתר ההוראה בעודו בחור.

כשנכנס אחר נישואיו לכולל האברכים שבישיבת מיר, וקנה תורה הרבה מאדירי התורה הגאונים רבי חיים שמואלביץ וחתנו רבי נחום פרצוביץ זצ"ל. גם כאן פקע שמו עד מהרה כאחד מהאריות שבחבורה, וסיפר אחד הלומדים, שהגר"נ פרצוביץ המליץ לו לקבוע חברותא עם ר' יוסף, באומרו שכך יוכל להשיג בהירות בעניני יורה-דעה. מעמדו בישיבת מיר היה נחשב כל כך, עד שכשביקש ה'נתיבות שלום' להכניס אברך נוסף מבוגרי הישיבה לישיבת מיר, שלח שיזכירו להגר"ב פינקל זצ"ל שיוסף אייכלר הוא מבוגרי ישיבת בית אברהם…

מעבר לכוחו הגדול בלימוד התורה, התבלט ר' יוסף ב'אהבת תורה' וב'שמחת התורה'. לימוד התורה לא היה אצלו בגדר "מלומדה" אלא בבחינת "וחי בהם", תמיד היה מלא בריתחא דאורייתא ובשלהבת קודש (ברען'), וכשהיה פיו חורז מרגליות בתורה, היו עיניו נוצצות כמוצא שלל רב.

בהזדמנות שח בהתפעלות עצומה, שכאשר אדם זוכה לקלוט את ההיקף של התורה, והאיך כל חלקי התורה מתחברים זה לזה, נעתקים המילים וההרגשים מגודל התפעלות הנפש.

ללמוד וללמד

במשך השנים החל להרביץ תורה בתלמידים בישיבת קול תורה. לאחר תקופה מסוימת, כשקיבץ הג"ר מרדכי אליפנט זצ"ל חבר ת"ח מפורסמים להקים עימם את ישיבת איתרי, ביקשו להצטרף לצוות רבני הישיבה, ושם הרביץ וריבה תורה במשך עשרות בשנים עד לאחרית ימיו ממש.

בישיבת איתרי הראה את כוחו הגדול במלאכת הרבצת תורה, ובפרט לקבוצות הבחורים שבאו לאיתרי מ"ישיבות" תיכוניות ומבתים הרחוקים מאוד מהווי הישיבות. לא מעט מאותם בחורים היו זקוקים "להיוולד מחדש" בשביל לקנות את היכולת לשקוע בתורה ולהבין את מהלכי סוגיות הגמרא, ור' יוסף הפליא בדרכיו המיוחדות האיך לקרבם אל תורת הישיבות ולהמתיק להם את תלמודם. בחושיו המחודדים ידע בדיוק מהי רמתו התורנית של כל בחור, ומה הדרך המדוייקת לרומם את השגת התורה של בחור פלוני. דרכו היתה לגשת מעצמו אל התלמידים, כי חש שפעמים רבות הם מתביישים לפנות אליו בשאלות, והיה יורד אליהם "לגובה העיניים" לחיות עימם את הסוגיא כפי הבנתם ורמתם. כושר ההסברה שלו, והריתחא דאורייתא שיקדה בו, פעלו גדולות והכניסו את הבחורים לחיי תורה לאורך ימים ושנים. אך בעת שהרגיש שבחור מתקרב פלוני הוא בעל כשרון ומסוגל לגדולות, לא נתן לו לשקוט על שמריו, דרש ותבע ממנו להתרומם בלימוד, ופתח לפניו אפיקי מחשבה ולימוד חדשים.

תכונה מיוחדת נודעה אצלו, שכל פעם שדיבר בדברי תורה באיזה ענין שלא יהיה, שלט בכל מכמני הסוגיא וה"רייד" הישיבתי, כמי שלמד זה עתה את הדברים. בלטו הדברים בבית המדרש של ישיבת איתרי, שם ישבו אברכים תלמידי חכמים מופלגים ועסקו במקצועות שונים בכל חלקי התורה, והיתה לו חביבות מיוחדת לעבור מאחד לשני ולשוחח עימם בענין שעסוקים בו בריתחא דאורייתא ובהתלהבות.

ראש ישיבת איתרי הגאון האדיר רבי שלמה פישר זצ"ל, התפעל מאוד מכח התורה של ר' יוסף, והיו משוחחים רבות בדברי תורה ובניצוצי חריפות. והעיד חתנו של הגר"ש פישר, ששמע מחמיו דברי הערכה ושבחים על ר' יוסף באופן שלא שמע על אף אחד אחר מכל המכרים. כך גם נקשר בקשר עליון דאורייתא עם כל רבני ישיבת איתרי המנוחים ושיבלח"ט שהעריכוהו מאוד.

גם מחוץ למסגרת עבודתו בישיבת איתרי, היו לו דרכים מקוריות כיצד לקרב רחוקים מן התורה לעסק התורה, והשקיע בכך שעות מרובות. סיפר אחד ממקורביו, שבעברו לא הצליח להתחבר כראוי ללימוד התורה, ור' יוסף היה חד לו חידות תורניות בשביל לקרבו ללימוד, בנוסף תבע ממנו שבכל שבוע ישמיע לפניו רעיון שחידש על הפרשה, ולשם כך החל ללמוד בכולל מספר שעות קבועות בכל יום. הרבה רעיונות ופטנטים מקוריים היו לו במלאכת הקודש, אך בעיקר היתה בו את הנכונות להשקיע מזמנו ומכוחו ולהקדיש עצמו לחבר יהודים לקב"ה ולתורתו.

תורת חיים ואהבת חסד

כפי שמזכירים בתפילה "תורת חיים ואהבת חסד" במקשה אחת, כן אצל ר' יוסף ז"ל היתה התורה משולבת באהבת חסד ובריבוי גדול של מעשי חסד לאלפים. לא היה לו "מוסד" של חסד, וגם לא הילך לפניו שמו באדרת ("מותג" בלע"ז) של בעל חסד, אבל בהצנע ובלי אומר ודברים היה פשוט "איש חסד", איש שמבקש להטיב עם ברואיו של הקב"ה ולהרנין לבבות נשברים.

הרבה חסדים "רגילים" עשה ופעל, הכניס אורחים רבים מכל קצווי הקשת, ערך פעמים רבות סעודות שבע ברכות לחתנים וכלות בודדים, וכיוצא בזה. ביתו בשכונת ארזי הבירה (ובסוף ימיו בשכונת מקור ברוך) היה בית מלא בחסד, בזכותו ובזכות מסירותה של אלמנתו תבלח"ט. אך מעבר לעצם מעשי החסד, הייחודיות של ר' יוסף אייכלר היתה בגאונות שליוותה את מעשי החסד שלו, גאונות במח ובעיקר גאונות בלב רחום וחנון, שהרגיש מה הם צרכיו האמתיים של הזולת ונרתם לעמוד לימינו.

"גדול המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב". הצורך האנושי ביחס מכבד ובתשומת לב, גדול הוא פי כמה מהצורך בסיפוק הצרכים הגשמיים. ובאם אדם הנזקק לחלב מצוקתו ידועה בדרך כלל, ורבים הם ארגוני הצדקה המסייעים ביד בעלי הייסורים הגלויים, אבל לא רבים שמים לב למצוקת אלו שמסתובבים בינינו כאחד האדם אך ליבם חלל בקרבם. לחלק מהם, היה ר' יוסף הכתובת היחידה שבה מצאו אדם החפץ בטובתם ובשמחתם בכל לבו.

אירע פעם בימי ערבי פסחים, שמשפחה בשכונת מגוריו אירסה את בתם למזל טוב. כששמע זאת ר' יוסף נכנס חשש בלבו, שבגלל טירדת הימים לא ירגישו בני המשפחה את השתתפות הסביבה בשמחתם, ואף מתנות וזרי פרחים לא ימלאו את ביתם כמקובל. מיד שלח אל ביתם זר פרחים גדול בעילום שם, ורק לאחר חודשים נודע להם מי היה זה שחשב עליהם ושימח אותם.

פעם הכיר באחד מידידיו שזקוק הוא בדחיפות למשרה של הרבצת תורה. קם וטרח בענין עד שהצליח לדאוג לו למשרה בישיבה מסוימת. לאחר זמן מה התברר לידיד, כי המשכורת משולמת כולה מארנקו המצומק ומליבו הרחב של ר' יוסף.

היה נושא בעול עם חבריו, כששמע על צרה וצוקה כלשהי בבית מכרים, נתן דעתו וליבו להרגיש את צער נפשם ולהשתתף עימם בצרתם. כך בבית קרובי משפחה שמגדלים ילד מיוחד, אליהם נהג להתקשר במיוחד מדי פעם להתעניין בקשיים שבגידול הילד. וכך אצל משפחה שבנה ירד מהדרך ל"ע, שהופיע לפתע בביתם ביום הפורים להכניס להם שמחה בדרכו המיוחדת.

מעשי החסד שלו היו מלווים בהבלחות גאוניות, ובמומחיות למצוא פתרונות למצבים סבוכים ברגע כמימריה. כאשר שמע מחתן בודד שלא קיבל ש"ס כנהוג, מיד נפלט מפיו "בדיוק יש לי עכשיו בבית ש"ס מיותר", ומיהר להתקשר אל סוכן הספרים ולהזמין ש"ס חתנים מובחר ומהודר. וכך גם באופן כללי, היתה לו מומחיות להפוך רגעים מביכים לנעימים ולחלץ ממצבים מעיקים.

נהג לשלוח לבתי אלמנות מאכלים מיוחדים שהכין בעצמו, ולא בשביל עצם המאכל אלא בשביל ההרגשה הטובה, שיחושו שיש להם ידיד שחושב עליהם. לעתים רבות הרגיש שבית פלוני זקוק עתה לחיזוק, ובמהרה שלח לביתם מיני תרגימא ומטעמי שבת.

כשם שהיה לו חוש מיוחד לזהות את נדכאי הלבב, כך היה לו חוש מיוחד להכיר מה הדרך לשמח כל יהודי לפי ענינו. מפלוני ביקש שיספר לו חדשות מהמתרחש בעולם, מאחר ביקש לשמוע "ווארט" על הפרשה, אלמוני זה זקוק דוקא למחמאות על היותו תלמיד חכם ובעל תורה, זה זקוק לדעת כי זוכרים את יום הולדתו המתקרב, ואילו רעהו זקוק לווערטיל' טוב או לראשי-תיבות עסיסי. לא ראי זה כראי זה, והצד השווה שבהם, שכולם בניו של הקב"ה, וכולם זקוקים למתנת הרעות והידידות שהעניק להם ר' יוסף ביד נדיבה.

היתה לו אמרה אופיינית שנהג לומר – "כסף אין לי לתת לך, אבל חיוך זה בחינם". וכשהיה מעניק חיוך – מהר מאוד היה גם מעלה חיוך על פניו של השני, והיה זה אצלו לשכר גדול.

באחד מערבי השבתות האחרונים לחייו, מעט טרם שנדם ליבו והסתלק מן העולם בפתע פתאום, שמע בקורת רוח כי אחד מצאצאיו נותן את דירתו לשבת לצרכי גמילות חסדים. התגלגלה השיחה לעניני מידת החסד, ונענה ואמר בהתרגשות "איזה עם מיוחד הוא עם ישראל שאנשים מעניקים משלהם לכאלה שאינם מכירים כלל, ואיזה אושר ושמחה יש לי כשאני רואה את צאצאי הולכים בדרך המסורה לנו כל הימים – לתת ליהודים אחרים, ולתת, ולתת" – – –

יהא למליץ יושר עבור משפחתו הדגולה, אלמנתו החשובה תחי' שעמדה לימינו כל ימיו, בניו ובנותיו, חתניו ונכדיו, ההולכים כולם בדרכו על אדני התורה והחסד. וכיה"ר שיקויים בהם מאמר ה'תפארת שלמה' על הפסוק "כי לא במותו יקח הכל", שעמל האדם ברוחניות נשאר כאן בעוה"ז לבניו אחריו, לסייעם ולהיטיבם.

וחי בהם

בשנותיו האחרונות, עבר ר' יוסף להתגורר הרחק ממרכז חסידי סלונים בשכונת מאה שערים, והחל להתפלל בבית מדרשו של כ"ק מרן אדמו"ר מבאיאן שליט"א. כדרכו תמיד, החל עד מהרה להשמיע גם בבאיאן דברי תורה בשמעתא ואגדתא בחריפות ובבקיאות, וכבש מקום ומעמד מיוחד בכותל המזרח של ביהמ"ד.

להלן קטע מתוך שיחת כ"ק מרן אדמו"ר מבאיאן שליט"א בעת ניחום האבלים:

חבל על דאבדין, שכן טוב. האבידה היא של כולנו, שה'עולם' יידע שקיבלנו ממנו גם.

הוא הכניס געוואלדיגע חיות בתורה ובחסידות. הרה"ק מקאליסק היה בתחילה תלמיד הגר"א מוילנא, וכשחזר לוילנא אחר נסיעתו למעזריטש, שאלוהו חבריו מה מצא בעזריטש שלא נמצא כאן, והשיב "וחי בהם", חיות…. ובלי ספק בודאי שהרוח שלו נשארת עמנו גם עתה.