חז"ל מסבירים לנו מה אירע ביום זה, בו אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. "חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב: "נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".
לכידת העיר ביתר, מהאסונות המשמעותיים שאירעו לאבותינו, כולל בתוכו שלל סיפורים מרתקים. העיר היהודית שנותרה איתנה עם רבבות לומדי תורה, הצבא העוצמתי של בר-כוכבא, הזיהוי שלו כמשיח, והגאווה שלו שגרמה למוות האכזרי של רבבות מישראל.
מסע אחורנית בזמן, חמישים שנה אחרי חורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס, יהודים רבים עדיין מתגוררים בארץ ישראל. אדריאנוס קיסר עולה לשלטון, והוא מכביד את עול גזרותיו על היהודים – ומבקש להשפילם, גם על ידי כך שהוא אוסר עליהם ללמוד תורה ולקיים מצוות.
התקופה, המוכרת כ"תקופת שמד", הופכת להיות קשה במיוחד עבור היהודים, ששתקו כאשר הציקו להם פיזית, אך החלו להתקומם כאשר גזרו גזירות נגד הדת היהודית. מי שמוביל את ההתקוממות, הוא מצביא יהודי גיבור, בשם בר-כוכבא.
בר-כוכבא – המשיח שלא זכה להתגלות
דמותו של בר-כוכבא, מרתקת במיוחד. הוא הקים צבא של גיבורים, שהיו צריכים להוכיח את עצמם שהם ראויים להצטרף לצבא שלו, צבא שהגן על מעין מדינה יהודית שהוקמה בעיר העתיקה ביתר (לא במיקום של ביתר עילית בימינו) בהרי יהודה, בצורה אכזרית במיוחד: קטיעת אצבע.
הוא גייס מעל מאתיים אלף לוחמים עזים, כולם נטולי בוהן, בשל המבחן הקשה בו העמיד אותם. חכמי ישראל דרשו ממנו להפסיק עם המבחן האכזרי: "עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?!", התרעמו – והוא שינה את מבחן הקבלה לצבאו: עקירת ארז מהלבנון, תוך כדי רכיבה על סוס. בשיטה זו, הוא גייס מאתיים אלף לוחמים נוספים.
וכך מספרת הגמרא בירושלמי: "היה שם בן כוזבה, והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע. שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים! אמר להם: וכי היאך אפשר לבדקם? אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארץ מן לבנון, לא יהיה נכתב בחיילות שלך. היו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך".
כאשר נודע לאדריאנוס על התארגנות היהודים למרד נגדו, שלח את כוחות צבאו – אך הם חוסלו כמובן על ידי הכוח הצבאי העצום שהקים בר-כוכבא. באותם ימים, ראה רבי עקיבא את גבורתו של בר-כוכבא, שהיה מקבל בברך של הרגל שלו את אבני הבליסטריאות שהיו מיידים הרומאים, זורק אותם חזרה אליהם – והורג אותם. רבי עקיבא אמר כי הוא המשיח, שעשוי לגאול את עם ישראל.
לפי חלק מההיסטוריונים, על בסיס ממצאים ארכיאולוגיים שמצאו, נראה כי אכן בעיר ביתר נעשו באותם השנים הכנות לבנייה מחודשת של בית המקדש. עם זאת, רבים מחכמי דורו של רבי עקיבא לא הסכימו עימו, ואמרו כי בר-כוכבא אינו המשיח.
הרמב"ם פוסק בהתאם לסיפור זה, כך: "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטפשים אומרים. אין הדבר כן, שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו זה. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת".
המכות למלווי בת הקיסר – והמרד
המרד של בר-כוכבא ברומאים, פרץ רשמית בעקבות הסיפור הבא המופיע בחז"ל. באותם שנים, נהוג היה שכאשר נולד תינוק, היו שותלים עץ ארז, וכשנולדה תינוקת, היו שותלים עץ שיטה. את האילנות הללו היו קוצצים לפני חתונתם כדי להכין מהם חופה. באחד הימים עברה בת הקיסר ליד העיר ביתר ונשברה יתד במרכבתה. מיד קצצו עבדיה עץ ארז כדי לעשות ממנו יתד חדש. כשראו זאת היהודים, היכו את מלוויה.
הם חזרו אל הקיסר, סיפרו לו כי היהודים מרדו בו, והוא עלה למלחמה על ביתר. בשלב הראשון, הוא ניצח – עד כדי כך שהצליח לטהר את כל ארץ ישראל מנוכחותם של הרומאים, ולהקים מחדש מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, תוך שבר-כוכבא מכתיר את עצמו לנשיא ישראל.
אדריאנוס שלח לדיכוי המרד חיל גדול ממצרים ומפרובינציות אחרות בראשותו של המצביא הבכיר ביותר שיכול היה לגייס – נציב בריטניה יוליוס סברוס. אל מול לוחמת הגרילה של בר כוכבא נקט סברוס באסטרטגיה של בידוד מעוזי הלוחמים, ניתוק דרכי האספקה והכנעת הנצורים במחבואם. בזה אחר זה נפלו כך מעוזי בר כוכבא. המעוז האחרון שהוחזק בידי בר כוכבא בשנתו השלישית של המרד היה העיר ביתר.
במשך שלוש וחצי שנים צרו הרומאים על העיר ביתר, אך לא הצליחו להחריב את העיר המובצרת והחזקה. אדריאנוס עמד להתייאש, אך אז הגיע אליו כותי אחד עם רעיון…
הרצח של רבי אלעזר המודעי
אותו כותי, הסביר לקיסר הרומאי, כי הוא לא מצליח לכבוש את העיר ביתר רק בשל תפילותיו של רבי אלעזר המודעי, דודו של בר-כוכבא, שהיה יושב בתעניתו, בלבוש שק, מתפלש בעפרים, ומתחנן אל הקב"ה שיגן על העיר, ולא ייתן להחריבה.
הכותי הבין, כי הדרך הטובה ביותר להביא למפלת היהודים, תהיה על ידי מלחמה בין היהודים לבין עצמם, על ידי כך שיגרום להם להרוג את רבי אלעזר המודעי, וזכותו כבר לא תגן על ביתר. הוא הציע לקיסר לנקוט בתחבולה בעורמה, בתמורה לשכר הוגן. הקיסר, שכבר התייאש מהמלחמה, הסכים.
הכותי נגש אל שערי העיר המבוצרת ואמר לשומרים כי הוא בא בשליחות הרומיים. הם נתנו לו להיכנס והוא הלך מיד אל רבי אלעזר המודעי שעמד בתפילה. הכותי ניגש אליו ועשה את עצמו, כמי שלוחש משהו לאוזנו, אך כמובן שרבי אלעזר המודיע היה שקוע בתפילה ואפילו לא שם לב שמישהו ניגש אליו.
מיד נפוצה שמועה בביתר כי רבי אלעזר ניהל "משא ומתן" עם סוכן של האויב. הלכו ואמרו לבר-כוכבא: "דודך, רבי אלעזר, מבקש למסור את העיר לידי אדרייאנוס. בעינינו ראינו עתה שדבר סתר לו עם איש כותי".
הביא בר-כוכבא את הכותי, ודרש ממנו כי יספר לו על מה דיבר עם רבי אלעזר המודעי. אותו כותי מתוחכם, השיב לו כך: "אם לא אומר לך תהרוג אותי, אולם אם אומר לך, יהרוג אותי הקיסר שלי. מוטב לי להיות נאמן לקיסר ולשמור את סודות המלכות".
הוא הבין את הרמז, קרא לדוד שלו, ולמרות שהוא הכחיש וסיפר כי היה שקוע בתפילה, בעט בר-כוכבא ברבי אלעזר המודעי, שהיה כחוש מרוב צום ותפילה להגנת העיר, והוא נהרג כתוצאה מהבעיטה של אחיינו הגיבור.
באותו שעה יצאה בת קול מהשמים ואמרה: "אתה שברת זרועם של ישראל וסימית את עין ימינם, לפיכך 'זרעו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה'".
חורבן ביתר – ומותו של בר-כוכבא
ביום המר והנמהר ט' באב, שנקבע כיום של בכיה לדורות, נפלה ביתר. לגיונותיו של אדריאנוס נכנסו לעיר בחמת רצח והרגו אנשים, נשים וטף בלי חמלה. הדם זרם כמו נהר וסחף עמו אבנים, פגרי סוסים וגוויות אדם. כמות הדם הייתה כה גדולה, עד שהסוסים שקעו בדם עד חוטמיהם, והדם הצליח לסחוף אבנים כבדות במשקל של למעלה משלוש מאות ק"ג.
הקיסר רצה להרוג גם את בר-כוכבא, אך הם לא הצליחו לתפוס אותו בחיים. בסופו של דבר, הוא נמצא מת, כאשר נחש כרוך על צווארו. הביאו את הגופה בפני אדריאנוס, שנענה ואמר: "אילולי אלוקים הרגו, מי היה יכול להורגו?".
כדי להבין את הגודל של העיר ביתר, מספרים לנו חז"ל כי בעיר היו חמש מאות תלמודי תורה ובכל אחד מהם למדו חמש מאות ילדים את התורה הקדושה. אמרו הילדים: אם יבואו הרומאים על ביתר, נדקור אותם עם הקולמוסים שבידינו. כאשר כבשו את ביתר, בתשעה באב, כרכו הרומאים הרשעים את כל הילדים בספריהם, והעלו אותם באש.
בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ בוֹ חָמֵשׁ מְאוֹרָעוֹת. גָּזַר עַל אָבוֹת בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת. וְדָבְקוּ בוֹ צָרוֹת מְצֵרוֹת וְגַם רָעוֹת. יוֹם מוּכָן הָיָה בִּפְגֹּעַ פְּגָעוֹת. וְהֶעֱמִיד הָאוֹיֵב וְהֵרִים קוֹל זְוָעוֹת.
עצוב ומצמרררר