בשלהי מלחמות נפוליאון, כאשר צבאותיו הובסו בידי הצאר הרוסי בשנת תקע"ד, פרחה תקווה חדשה בלבבות רבים. אנשי אמונה ראו בכך אות לקרבתה של הגאולה המיוחלת. בין אלה שליבם התרונן בציפייה דרוכה היה הרה"ק החוזה מלובלין זיע"א.
זיכרון חי פיעם בליבו של החוזה – הבטחתו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שנפטר שנים ספורות קודם לכן. "לא אנוח ולא אשקוט בעולם העליון עד שאביא את הגאולה," הבטיח סנגורן של ישראל. והנה, סערת המלחמה שטלטלה את העולם נראתה לחוזה כעדות חיה למאמציו של הרה"ק מברדיטשוב מן השמים.
בלהט אמונתו, גייס החוזה שותפים למשימה הקדושה. תלמידיו הנאמנים – "היהודי הקדוש" שנפטר וסייע מן השמיים – יחד עם רבי קלונימוס קלמן בעל ה"מאור ושמש", ורבי נפתלי מברזאן – התגייסו למאמץ. אליהם הצטרף גם המגיד מקוז'ניץ, דמות מפתח בתוכנית הנועזת.
בעיני רוחו ראה החוזה את הרגע המכריע – ליל שמחת תורה של שנת תקע"ה. "זה יהיה הזמן," הכריז בפני חסידיו, "כאשר עוונות עם ישראל כבר נמחלו בימים הנוראים, והלבבות פתוחים לשמחת הגאולה."
ככל שהתקרב המועד, גברה התכונה. החוזה הזהיר את חסידיו: "אם יהיה חג שמחת תורה הזה טוב באמת, אפילו תשעה באב יהפוך מיום אבל ליום שמחה." הוא ביקש מהם להישאר יחד, ולשמור עליו היטב אם יפרוש לחדרו. אך כאילו נפלה עליהם חרשות, לא קלטו החסידים את חשיבות דבריו.
בלית ברירה, פנה החוזה לאשתו, הרבנית בילה, מבקש את שמירתה המסורה. אך ללא הועיל: "אִם ה' לֹא יִשְׁמור עִיר – שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר."
בערב חג הסוכות, נפטר המגיד מקוז'ניץ, אך הידיעה לא הגיעה לאוזני החוזה. מאוחר יותר, אחרי הנפילה הגדולה, התבטא החוזה: "לו ידעתי, לא הייתי מסתכן בניסיון לקרב את הקץ."
ליל שמחת תורה הגיע, ועמו רצף אירועים מטלטל. בקרקוב, אבן ניפצה את חלונו של רבי קלונימוס, שזעק בחרדה: "מי יודע מה קורה עכשיו בלובלין?" בביתו של רבי נפתלי מרופשיץ פרצה שריפה, שגבתה את חייה של משרתת אומללה.
ובלובלין, בעוד החוזה מתבודד בחדרו, נשמע קול בכי ילד מחוץ לבית. כשיצאה הרבנית בילה לבדוק, נעלם החוזה כלא היה. החלון הפתוח והבקבוקים הריקים על אדנו העידו על מסתורין בל יתואר.
היא שיערה שאולי יצא מן החלון, אך הבינה מיד כי לא ייתכן שהחוזה טיפס על החלון כי החלון גבוה מדי, וגם הבקבוקים הריקים עוד היו מונחים שם, על אדן החלון הפתוח. נוסף לכך, כחמש עשרה שנה התגורר החוזה בחדר זה, ומעולם אפילו לא הביט החוצה מבעד לחלון.
לימים סיפר החוזה כי נענש משמים על ניסיונו לדחוק את הקץ. כוחות עליונים הפילוהו מהחלון, אך המגיד מקוז'ניץ – שרק אז גילה החוזה על פטירתו – מיהר מהעולם העליון לרכך את נפילתו בכנף בגדו.
שעות ארוכות חיפשו החסידים את רבם, עד שקול אנחה חרישי הוביל אותם אליו. אחד החסידים שמע קול אנחה. כששאל התלמיד: "מי כאן?" שמע את קולו של החוזה, שאמר את שמו: "יעקב יצחק בן מייטְל". בעודם נושאים אותו בזהירות, לחשו שפתיו את תפילת "תיקון חצות" הקבועה.
מתנגדיו של החוזה, בטוחים במותו הקרב, מיהרו לחגוג. כששמע על כך, ניבא: "כשאצא מן העולם, אלו לא ישתו אפילו מים." ואכן, כעשרה חודשים לאחר מכן, נפטר החוזה בתשעה באב – יום בו אסורה אף שתיית מים. על מצבתו נחרט: "שמחה נהפך ליגון, ביום המר תשעה באב, בשנת ארץ רעש"ה".
זיע"א.
