כתיבה: חוי אייזנבאך
"לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי־קֹרַח מִזְמוֹר"
אני מכסה את כל ראשי בטלית. מחכה לבכי שישחרר אותי, אולי יקל במעט על השנה האחרונה שעברנו. השנים האחרונות.
"מן המיצר קראתי יה"
יש כל כך הרבה על מה לבקש. על אתי. עלינו. עלי. שנצליח להחזיק את הציפיה, את האכזבה. שלא נתייאש.
הבעל תוקע מברך. דממה באוויר.
תקיעה. שברים. תרועה.
אני מנסה להתרכז. להתפלל. לזעוק. אבל מול עיניי שנותרות יבשות עולות רק תמונות. מפוררות לאלפי רסיסים שבורים.
נזכר ביום הולדת האחרון של אתי, י"ט באב. היא ביקשה שלא אקנה לה מתנת יום הולדת.
"אם תהיה תשובה חיובית, כבר קיבלתי את המתנה הכי שווה", היא צחחקה ערב קודם. "ואם לא", פניה הפכו רציניות באחת, "אז שום מתנה בעולם כבר לא תעזור".
בכל זאת עובר בחזור מהעבודה דרך משתלת שלומית ותמר. בוחר לה זר ורדים ענק. מצרף בפתק תפילה קטנה. מי יודע, אולי הפעם.
במאפיה השכונתית אני מזמין עוגת "היער השחור" , עגולה ויפה. והעוגה קצת כמו החיים שלנו, הרבה שכבות של שחור, קצת קצפת שמחברת ביננו. אבל מי יודע, אולי ממש עוד מעט יתווספו הדובדבנים. גם שלושה בלוני הליום מצטרפים לחגיגה. הלוואי ותכף ממש כבר נהיה שלושה.
נכנס הביתה בשקט. הנעליים והתיק שלה זרוקים על הרצפה בסלון באופן לא אופייני. מתלבט איזו גרסה של "הפי בירז-דיי" לשיר, אבל מהר מאד מוצא אותה במיטה. מקופלת מרוב כאב. והיא כבר לא צריכה להגיד מילה. אני יודע את המשמעות, מבין את התפקיד שלי כרגע.
הבלונים עפים בחדר שינה, אחד מהם מצליח לברוח מפתח צר בחלון. אולי כבר לא נהיה שלושה.
בחנוכה האחרון אחי הקטן הפך לאבא מאושר לתינוקת קסומה. אתי בחרה לקנות צמיד, צירפה גם כובע צמר עם פונפון, מלמלה משהו על מותג מוכר.
בבוקר הלכנו יחד לבקר את ההורים הטריים. לרגעים אפילו הצלחנו לשמוח. מצלמה נשלפה, מתעדת אותנו עם תינוקת קטנטנה, עוד לא שלנו.
"אתי, בקרוב ממש גם את תהיי פה במחלקת יולדות", גיסתי ההורמונלית מייבבת על כתפיה של אתי. והיא מחייכת חזרה. גיבורה כזאת. אני בורח למסדרון שלא תראה אותי דומע.
בדרך חזרה אנחנו עוברים אצל ד"ר שטיינגולד. תור מוזמן מלפני חודשיים וחצי, באותו בית חולים. מן צירוף מקרים הזוי שכזה.
הד"ר עובר על התיק שלנו. כל חמישים ומשהו שנות הניסיון שלו מעלעלים יחד בדפים. והמבט החמור שלו בסיכום הפגישה מספר הכל.
מחלקת יולדות, מחלקת i.v.f- איך באותו בית חולים מתקיימים שני יקומים מקבילים, שאולי לעולם לא יפגשו.
שברים. שברים. שברים
הבעל תוקע סיים מזמן את התקיעות. אבל אני עדיין שם. נע בין שברים לשברים. מוצא את עצמי ממלמל את הטקסטים ביובש. כזקן ורגיל. ובמקום שופרות, יש רק זכרונות. קשים, מרים, כואבים.
"מי ינוע, ומי ינוח", כמה עוד נסתובב בין בתי חולים, רופאים ומעבדות.
"מי ישקט ומי יטרף" נזכר בלילות בלי שינה, בבדיקות בשעות לא שעות
"מי ישלו ומי יתיסר" והדקירות, אוי כמה דקירות. בגוף ובלב.
רק בתקיעה האחרונה, משתחרר ממני בכי גדול. "תסיים את השבר הענק שלנו בתרועה של גאולה", אני זועק למחזור.
***
הסיפור של יוסי ואתי אינו היחיד. ביום הדין הקרוב יעמדו בבית הכנסת מאות זוגות, שבשנה החולפת הלב שלהם נשבר שוב ושוב ושוב.
ויש רק מקום אחד שאוסף את הרסיסים. שנותן להם תקווה, שיודע איך לאחות את השברים: בוני עולם.
ובימים הנוראים, כשכולנו מתפללים להיכתב בספר חיים טובים. בבוני עולם מבטיחים לעשות הכל כדי שהשנה הזו השברים יהפכו לתרועה.
אבל הם לא יכולים לעשות זאת לבד. רק בעזרתך נוכל לתת לעוד ועוד זוגות את הכוח להמשיך, את התמיכה הרפואית והנפשית, את התקווה להחזיק תינוק בידיים.
שברים. תקיעה גדולה.
וואוווו ממש מרגש רק מי שעבר את זה יודע כמה זה כואב ושובר וזה מבלי לדבר ללכת לבריתות של כל הילדים של האחים הקטנים ממך בהרבה