"חרבות ברזל" – איך מפתחים שיח נכון עם הילדים על המלחמה | ריאיון חובה

על מנת לקבל כלים לשיח נכון ומועיל על הילדים בתקופה מתוחה וקשה של מלחמה, בשעה שחוסר ודאות שורר אצל כולנו, יצאנו לראיין מטפל רגשי שייתן לנו ביטחון והדרכה כיצד לעבור את הימים הללו בצורה הבריאה והנכונה ביותר.

יוסי גולדשטיין הוא מטפל רגשי מוסמך (M.A. בפסיכודרמה) עם ותק של שנים רבות, בין השאר בעבודה עם בני נוער וילדים.

א. שלום וברכה יוסי, נכנסנו כולנו לתוך מלחמה קשה, אנחנו בעצמנו כמבוגרים בהלם. ובכל זאת נראה שחשוב מאוד להעביר את התקופה הזו ברוגע בבית, על מנת שנצא ממנה מחוזקים ולא להפך, והשאלה הראשונה איך מוצאים בעצמנו את הכוח לצאת מההתמודדות האישית והסטרס ולהצליח "להיות שם בשביל הילדים"?

יוסי: אנו נמצאים במלחמה, אמיתית, עם אויב אכזר שרוצה להרוג אותנו. זה מצב שאנו לא מכירים, והוא מעלה בכולנו חרדה גדולה.

לכן, כדי להיות שם "בשביל הילדים", עלינו קודם לאסוף את עצמנו.
וזאת ע"י מספר פעולות:
ראשית להפסיק לצרוך את כל החדשות שזורמות ללא הרף, יש שם תמונות ותיאורים קשים מאוד, שהנפש מתקשה להבין ולהכיל.

בנוסף לנסות לעזור למי שאפשר, זה מוריד את החרדה, ונותן הרגשה מסוימת של ביטחון, במקום חוסר האונים האופף אותנו.

ובעיקר, לנשום עמוק ולהאמין שבסוף ננצח, גם אם הדרך קשה.

ב. בהנחה שאכן מצאנו בתוכנו את הכוחות, מה עושים, ובשלב ראשון כמה מספרים ומסבירים, ואיך ניתן לדעת להתאים לכל גיל ולכל ילד את המידע שכדאי שהוא יקבל בצורה הנכונה.

יוסי: כדאי לדבר עם הילדים, אבל לא לתת להם מידע חדש שיכול להפחיד אותם.

יותר חשוב להקשיב מלדבר.
לתת להם לשאול שאלות.
תסמכו על האינטואיציה ההורית שלכם שתדעו לענות להם נכון.

תענו קצר, ובוטח!
ותמיד תשאירו פתח לעוד שיח, ושאלות מצידם.

ג. מה עושים בשעת האזעקה, הילדים – אלו שמבינים קצת – ממש נחרדים, איך ניתן לתת להם תחושת עוגן וביטחון בזמן שכולנו בלחץ לרדת כבר למקלט.

יוסי: עלינו לשדר רוגע, זה לא קל כשאנו חרדים בעצמנו.
אך להשתדל מאוד לנשום עמוק, ולהתנהל בנחת ככל האפשר.

ד. האם מגע פיזי, מועיל לתחושת הרוגע והביטחון? ואיך נדע לתת אותו למתבגרים שלא נעים להם להראות חולשה?

יוסי: מגע פיזי, מגע אנושי, הוא מרפא.
לפעמים כל מה שהנפש צריכה זה הרגשה שהיא מוחזקת, וזה קורה גם ובעיקר דרך הגוף.

כמו שאנו עוטפים בחוזקה ילד קטן שרועד מפחד, גם מתבגרים זקוקים לזה.

לפעמים קשה להם לקבל, אבל זו דווקא הזדמנות מופלאה לחדש קשרים ומגע כי כולנו חלשים יותר, זקוקים יותר, ופתוחים יותר לקבל תמיכה.

ה. אולי תוכל לתת לנו קצת רעיונות לשיח מעניין ומעצים לדבר עם הילדים במקלט או בממ"ד?

יוסי: כדאי מאוד לעשות משהו, כל דבר, העיקר לא לבהות בחלל ולדמיין עתיד מחריד.
אפשר לשים מוזיקה שאוהבים ולשיר יחד.

זו הזדמנות מופלאה למשחק קופסא משפחתי.
ואפשר סתם להשתעשע עם הקטנים, אבל להיות בעשיה עדיף מחוסר מעש שמוביל לעליית החרדה.

ו. עד כמה נכון לעודד את הילדים לדבר על התחושות שלהם, ולספר להם על המצב, או שעדיף לעסוק בדברים אחרים ולהתעלם מהעניין?

יוסי: אם נתעלם ממה שקורה, רק נגביר את החרדה, חרדה במהותה, היא חשש דמיוני מפני העתיד, בדר"כ החשש לא מתממש, והרבה פעמים הוא חמור יותר מהמציאות.

החרדה נמצאת באוויר, והילדים שלנו עם חושיהם החדים, מרגישים אותה.

רק אם נדבר עליה, נגרום לה להתנדף, אם נתעלם ממנה, היא רק תגדל.

ז. אני חושב שבמלחמה הזו כולנו קצת בחרדות, מי שחשבנו שלעולם לא יתן לזוועות כאלו להתרחש בחיינו, כנראה לא היה ערני מספיק, חוסר האמון הזה בטוח מוקרן לילדים, איך מתמודדים עם זה?

יוסי: את המחשבות שלנו על איבוד השליטה של המערכת נשמור לעצמנו ונדבר על זה עם חברים או בני הזוג, אך זה לא שיח שהילדים צריכים לשמוע.

והאמת היא, שדווקא אחרי זוועות כאלה, אנו מצופפים שורות, מתאחדים, מתחזקים, ומצבנו משתפר.

ח. לסיום, איך מסבירים – לילד בגיל שיכול להבין – למה ה' הרשה לערבים לרצוח ככה יהודים? ועוד באמצע חג?

יוסי: אנחנו לא יודעים. ומותר להישאר בחוסר ידיעה.

הנטייה הטבעית של הנפש היא לעשות סדר בדברים, ולתת תשובה לכל שאלה, זה עוזר להרגיש טוב יותר, אך זה לא תמיד נכון. ולא לכל דבר יש תשובה, ולפעמים דברים לא מסתדרים

ואדם בריא מסוגל לחיות עם הידיעה שלפעמים יש כאוס, ולפעמים דברים לא מובנים לנו.
ויש דברים שגדולים מאיתנו, ובתוך כל זה אנו מצליחים להרגיש מידה של ביטחון בסיסי שיהיה בסדר.
כי בדרך כלל המצב בסדר.

ומותר לשאול שאלות קשות, ומותר גם להשאיר את השאלות פתוחות.

בעז"ה שנזכה לעבור את הימים האלה בשלום.

יוסי גולדשטיין

מטפל רגשי

M.A. בפסיכודרמה