כשהתחילו האזעקות היו שני הדר וחברתה בסמוך למקום בו התקיימה מסיבה ליד קיבוץ רעים, למזלן לא הספיקו להיכנס, לרגע לא חלפה המחשבה בראשן כי האזעקות הללו מבשרות על משהו נורא שהולך ומתקרב אליהן, לרגע לא שיערה את עוצמת המתקפה שהחלה בשעה זו (06:30 בבוקר שמחת תורה) על יישובי עוטף עזה, ועל האזור שבו היא נמצאת.
לאחר מספר דקות החלה מהומה במקום – מה שהתברר כגורם שהוביל להצלתה – במערכת הכריזה נקראו האנשים לצאת מהמקום דרך יציאות החירום, מכיון שהבינו שהאירוע נסגר מיהרו לעזוב את המקום, רבים מהמשתתפים מיהרו לתפוס מחסה במיגוניות ושאר מקומות, ואילו שני הדר בחרה יחד עם חברתה, משום מה לעלות לרכב ולעזוב את המקום, חלק ממה שהוביל אותה להחלטה זו שהצילה את חייה, היה החשש מפני בהלה ומנוסה רבתי שתגרום לפקקים ארוכים בכבישים הצרים של האזור.
היא עולה לרכבה יחד עם חברתה, ומתחילה בנסיעה צפונה. בכביש היא מבחינה במרחק בג'יפים שמהם ניתזים כל מיני חלקיקים, בדיעבד רק הבינה שאלו היו מחבלים שירו לכל עבר. חברתה מציעה לעצור ולשכב על הריצפה עד שיגמרו האזעקות. כשהן יורדות מהרכב שני מבחינה במחבל נושא קלצ'ניקוב רץ מאחורי הרכב כשקת הרובה שלו מופנה לעברם. באותו רגע הן רצות לעבר הרכב, ומתחילות בנסיעה, כשמולם מחבלים פורקים מג'יפ ומרססים צרורות קליעים לכל עבר.
כשהבינה שהיא בתוך פיגוע ירי (עוד לא חלחלה ההבנה של אירוע רב נפגעים) החלה בנסיעה מהירה בניסיון להימלט מהירי הקטלני, משמאלה השתרע שטח חקלאי, היא נכנסת לתוכו עם הרכב, תוך שצרורות אש ניתכים על הרכב. בשלב הזה קליע קטלני פוגע בכתפה ומרסק אותה. צרחות כאב נמלטות מפיה, אולם שני ממשיכה בגבורה לנהוג ולהתרחק ככל הניתן מקו האש של המחבלים המרצחים. ברכב האווירה קשה, השמשות מנופצות, וחלקי דם ועוד ממלאים את החלל.
ברגעים אלו כשהם מוקפות מחבלים שיורים עליהן מכל עבר, שני וחברתה צועקות יחד בקול "שמע ישראל", ואומרות בכוונה ובזעקה פרק תהילים "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי".
בקצה השדה הם פונים שמאלה ומסתתרים מאחורי צמחיה דלילה, בתקווה שיצאו ממקום התופת. שני יוצאת מהאוטו, ומנסה להסביר לחברתה כיצד לעצור את הדם הזורם לו בשטף מהכתף הפגועה. לבסוף לאחר מאמצים ושימוש ברצועות הסנדל הדם נעצר במין חוסם עורקים מאולתר, ששומר על חייה של שני.
כשהם הרחק ממקום התופת הם מתקשרים לכוחות ההצלה ומקשים סיוע, בהתחלה מד"א אומרים להם שכבר יגיע אליהם אמבולנס, הם מסתתרים בקרבת הרכב, עדיין סבורים שזהו עוד פיגוע ירי רגיל לכאורה, ברקע כבר נשמעים קולות ירי של חיילי צה"ל וממעל מנסרות את האוויר קולות האזעקות והיירוטים של הטילים הרבים הניתכים כל העת על כל רחבי המדינה.
השעה כבר 10:00 בבוקר, כוחות צה"ל מנסים להתקרב לאזור, לקח שעות עד שהם הצליחו להגיע. בשלב זה היא מבינה מהמוקדנית במשטרה שהאירוע גדול בהרבה, וכי מאות מחבלים חדרו לשטח ישראל מתוך רצועת עזה. במשטרה מתחילים לומר לה שאין להם כוח לשלח אליה על מנת לחלץ אותה, הדאגה גוברת והייאוש מזדחל לו אט אט.
לפתע שביב של תקווה ניצת, רחפן מרחף מעליהם בשמים, הן מרימות עיניים לשמים ומנופפות לו, מתוך הבנה כי מדובר ברחפן של צה"ל שבוודאי סורק את השטח תוך כדי החיפוש אחריהם. אלא שכעבור רגעים ספורים מתבררת הטעות, כאשר הרחפן של ארגון הטרור חמאס מתחיל להמטיר עליהם אש וקליעים. היא מיד מורה לחברתה להסתתר מתחת לרכב, והיא עצמה שהייתה כבר פצועה הפסיקה לזוז בניסיון להיראות כמו מתה. ואכן לאחר כמה רגעים מותחים הרחפן נוטש את המקום ומותיר אותם לחיים.
בינתיים מתקדם לו המחוג בצעד מדוד והשעה 16:00 אחרי הצהרים מפציעה בשדות רעים, שני מתקשר למשטרה ואומרת: "אל תשלחו לי אמבולנס, תשלחו כוח צבאי שיוציא אותי כבר מכאן". שוטר בעל תושיה שמקבל את הפניה ומבין את היקף האירועים באזור, אומר לחברתה של שני בקול נחוש: "תקשיבי לי היטב! החיים שלך ושל חברות שלך נמצא בידיים שלך! רק את יכולה להציל אתכם, אף לא אחד אחר יכול לעזור לכם כעת. אם לא תחלצו את עצמכם בכוחות עצמכם לא בטוח בכלל שמישהו יבוא לחלץ אתכם".
החברה בהלם, ומסבירה לשוטר שהיא לא יכולה להפעיל את אפליקציית ווייז כי הקליטה משובשת, והוא מנחה אותה להיעזר במפות גוגל על מנת למצוא את דרכה החוצה. הן כבר מותשות ומרגישות נטושות, עברו כבר עשר שעות מתחילת האירוע, ואין בהם כוחות.
אלא שלפתע שני מבחינה במרחק בדמות גבר לבוש שחורים, היא חוששת שמדובר במחבל נוסף, קוראת לחברתה ויחד בכוחות אחרונים הן מחליטות לעלות שוב לרכב ולברוח. הן מתחילות לנוע בחשש לכיוון צפון, בדרך עוברות בכבישים מלאים רכבים שרופים, המראה נראה לקוח מלפני מאה שנה. בסוף נגלית אליהם בכביש מולם ניידת טיפול נמרץ של מד"א. הם צועקות לחובשים שממהרים לפנות את שני לאמבולנס כשבמקביל חברתה של שני מספרת להם מה קרה לכתף שלה, ואיך חבשו את המקום בצורה מאולתרת. החובשים מתפעלים מהחבישה הטובה, ואומרים שהיא הצילה את חייה.
האמבולנס דוהר בדרכו היישר לבית חולים הדסה עין כרם בירושלים, שם ידעו החובשים ידעו לטפל בפציעה מורכבת שכזו. בדרך שני וחברותיה, מתקשות להבין שניצלו, כבר קרובות היו לייאוש לאחר כל השעות הרבות שעברו עליהן כשאין אף אחד שבא לסייע ולהושיע אותן.
לקראת השעה 20:00 בערב האמבולנס מגיע לבית החולים הדסה עין כרם, הרופאים כבר מחכים לה בכניסה, אלא שהאדרנלין כבר התפוגג והכאבים טיפסו לשיאים חדשים, שני מתחננת לרופאים שיעשו הכל כדי שלא תאבד את היד שלה, הם מבטיחים לעשות ככל יכולתם. וכך כשהיא כבר בידיים טובות שני מאבדת את הכרתה בכניסה לבית החולים, היא מחוברת מיד למכשיר הנשמה, ומתעוררת לאחר שני ניתוחים מורכבים בכתף שלה.
כעת היא מאושפזת במחלקת אורטופדיה של בית החולים הדסה עין כרם, ויש לה מסר להעביר לעם ישראל: "הטבח הזה לא חידש כלום, כבר עברנו זוועות כאלו רק בקטן יותר, כדוגמה היא מזכירה את הרצח הנתעב של משפחת פוגל ועוד". לדבריה אם היינו מבינים אז מול מי אנחנו מתמודדים לא היינו מגיעים לאסון כזה.
ויש לה גם בקשה: "צריך להפסיק להיות סלחנים כלפי הטרור, אף מדינה לא נותנת שיטבחו כך את אזרחיה, גם כשלא מדובר במאות רבות".
את הריאיון היא בוחרת לחתום בדיבורי אמונה: "קיבלנו סטירה חזקה מהקב"ה. לאחרונה התפלגנו בתוכנו ועכשיו חטפנו מכה כואבת. אבל צריך לזכור שהמכה הזו הגיעה מאבא שבשמיים שאוהב אותנו ורוצה שנשתנה. אז בואו נרבה באהבת חינם ואחדות".
וכמובן שני לא שוכחת לציין שהאהבה הרבה שמורעפת עליה מכלל ישראל מחזקת אותה ונטעת בה תקווה וכוחות להמשיך הלאה.
לתגובות והערות לכותב הכתבה ניתן ליצור קשר במייל: [email protected]
כולי צמרמורות ממה ששני אמרה בסוף!
שני יקרה עברת תופת, העיקר שניצלת רפואה שלמה שתחזרי הביתה במהרה לבת המקסימה שלך
עם כל הצער והכאב, אני לא חושב שצריך לפרסם חילול שבת
פיקוח נפש דוחה שבת