מירב לשם גונן, אמה של רומי גונן, החטופה בידי ארגון הטרור חמאס ברצועת עזה, מספרת בראיון המתפרסם היום (שני) בעיתון ידיעות אחרונות כי היא ישנה כבר חודש וחצי באוהל מול הקריה: "קיבלתי החלטה שעד שהם לא חוזרים הביתה, גם אני לא חוזרת הביתה".
היא סיפרה על הרגשות שלה כאשר חלק ממשפחות החטופים זכו להתאחד מחדש עם יקיריהן ששוחררו מהשבי במסגרת העסקה עם חמאס. "קודם כול אני שמחה ומאושרת על השבים, כמעט כולם ילדים או נשים מבוגרות שלא צריכים להיות במקום הזה".
"לא שהבת שלי צריכה להיות שם, אבל ילדים זה פשוט משהו אחר. אני יודעת כמה בני המשפחות שלהם חיכו וכמה ציפו להם ואני שמחה בשבילם. מה שמדהים הוא שכל המשפחות האלה נשארות להיאבק יחד איתנו".
עם זאת, היא לא מסתירה כי לצד השמחה – יש גם רגשות נוספים. "מצד אחד אני שמחה בשביל כל משפחה שמתאחדת, ומצד שני יש בי כאב נוראי כי אני רוצה שגם הבת שלי תחזור, ולגביה אין אפילו צפי, כי היא לא ילדה ולא אמא. אז יש ציפייה ויש אכזבה כל פעם שקצין הקשר מתקשר למסור שמות. יש תחושה ראשונית של 'הלוואי שרומי תהיה ברשימה' ואז את מגלה שלא, והלא הזה מפיל. ואז אני בוכה, אוספת את עצמי וממשיכה, אין דרך אחרת להתמודד עם זה".
מירב לשם גונן נשאלה אם היא חושבת שמטרת ההתנהלות של חמאס בבחירת המשוחררים היא לסכסך בין המשפחות?, וענתה: "אני לא חושבת, אני בטוחה. זאת עובדה שחמאס מנסה לסכסך בין המשפחות, כי טוב לו שאנחנו מפולגים, אבל אנחנו לא נשחק לידיים שלו. יש פה אנשים מאוד עוצמתיים, יש מעט מאוד אנשים שמאפשרים לכעס, לפחד ולתסכול להשתלט עליהם, רוב המשפחות פה באות בטוב, גם כשיש אי־הסכמה או דעה הפוכה לחלוטין".
היא פירטה על מה יש א הסכמות: "על אסטרטגיה. את מבינה שכשחמאס חטף את בני המשפחות שלנו הוא לא עצר לברר מה הדעה הפוליטית של כל אחד. בתוך החטופים יש את כל מדינת ישראל, אז יש לפעמים מחלוקת. למשל, יש כאלה שסבורים שצריך להחזיר את החטופים לפני מיטוט החמאס ויש כאלה שחושבים הפוך. הכי בסיסי בעולם, דיאלוג שקיים בכל המדינה וגם אצלנו".
