האב השכול: "איך אתם מעזים לומר שלא איכפת לי מהחטופים???"

חגי לובר, ששכל את בנו יהונתן הי"ד במהלך המלחמה ומאז פועל נגד שיח השנאה ולמען אחדות, כותב על השמצת מתנגדי עסקת החטופים. הפוסט המלא:

מותר להתנגד לעסקה.
גם אני מתנגד לעצירת המלחמה.

איך אתם מעזים לומר שלא איכפת לי מהחטופים???
אני שלחתי את בני להלחם בשביל לשחרר את החטופים והוא נהרג.
בני השני [יבדל"א] לוחם עכשיו בעזה.
אני לא ישן בלילה מדאגה, ובכל זאת שולח אותו להלחם למענם.

לי ולשכמותי לא איכפת מהחטופים???
איך אתם מעזים???

בואו נעשה סדר אחת ולתמיד:
מי ששלח את בני לקרב בו הוא נהרג.
לא עשה את זה כי לא היה איכפת לו מבני,
הוא עשה את זה כי למיטב הכרתו הקרב היה חשוב
והיה ניתן לסכן [ואף לההרג] בשביל התועלת שבו.

אפשר כמובן להתווכח על נחיצותו של הקרב.
אבל לנו, אין שום ספק שיהונתן הי"ד היה יקר למפקדים שלו,
ואף על פי כן הם סיכנו אותו בקרב בו הוא נהרג. כי זו הייתה דעתם,
ה ל ג י ט י מ י ת.

ולכן,
מי שנגד לעצור את המלחמה גם לא תמורת שיחרור החטופים.
לא עושה זאת כי הוא 'מפקיר את החטופים' כי 'לא איכפת לו מהם'
זו טענה משוללת כל יסוד ונועדה רק ליצור משוואה שיקרית,
של אלו שאיכפת להם ואלו שלא איכפת להם.

זה שקר כלפי.
זה שקר כלפי המפקדים של הבן שלי.
זה שקר כלפי נתניהו, סמטוריץ, בן גביר, שיקלי ועוד.

מי שנגד לעצור את המלחמה גם תמורת עיסקה,
עושה זאת כי למיטב שיפוטו עצירת המלחמה מסוכנת הרבה יותר.

אפשר, ורצוי אפילו, להתווכח עם הטענה הזו, לגופו של עניין.
מה יותר ערכי.
מה יותר מסוכן.
מה יותר נכון.
אבל אסור לשקר ולהשחיר את פני כולנו.

איכפת לי.
איכפת לנו.
איכפת לממשלה.
ועדיין הם חושבים אחרת.

זכותם לדון.
חובתם לשקול מערכת שיקולים רחבה.
זכותם להחליט.
בשביל זה הם הנהגה נבחרת.

ובנוסף,
טוב מאד שהמפקדים של החיילים שלנו הם לא האבות שלהם.
כי אחרת אף חייל לא היה מורשה לצאת להילחם.
זה כל כך ברור שמפקד לא יכול להיות אב של חייל.
זה כל כך ברור שאם זה קרה איכשהו, המפקד צריך לפסול את עצמו מלפקד על בנו.

ולכן.
הטענה 'נתניהו, אם הבן שלך היה שם היית בעד העסקה'.
משוללת כל הגיון.
כי אם הבן של נתניהו היה חטוף,
אסור היה לו להחליט שום החלטה הקשורה למו"מ.
פשוט וברור.

.

ואתם אופוזיציה שהדהמתם אותנו בהחלטה המקוממת והאיומה שלכם לא להצטרף לממשלה אפילו בעת מלחמה.
אל תקראו 'להעיף' את נבחרינו,
כי לא אותם אתם מעיפים אלא אותנו. את דעתנו.
את דעתו של הבן ההרוג שלי אתם מעיפים.
ת ר ג ע ו.

ולסיום, אחי המפגינים.
צערכם צערינו,
כאבכם כאבינו,
געגועיכם געגועינו.

ובכל זאת,
אין לכם שום זכות לכפות את דעתכם באמצעות הבערת המדינה, חסימות כבישים ודיבורים פוגעניים בהורים שכולים, בממשלה ובקבינט.
זכותה של ממשלה נבחרת לשלוח את בני להלחם.
זכותה של ממשלה נבחרת לסרב לעיסקה.
הפגינו, אך אל תכפו את דעתכם באמצעים אלימים.
יש כאלה שחושבים אחרת.
ביניהם הורים לבנים חטופים.
כבדו אותם, כבדו אותנו. כבדו את עצמיכם.

אני מבטיח לכם שאם דעתכם תתקבל והמלחמה תיעצר,
אני לא אשרוף את המדינה,
לא אחסום כבישים.
ולא אגיד שלא איכפת לכם מבני הלוחם.
אצטער מאד על ההחלטה.
אבל אקבל אותה כחלק מהמחיר של חיים משותפים בארץ האהובה הזו.

נמשיך לעמוד בצמתים בווסטים צהובים ובשלטים להזכיר לכם את זכותכם להפגין, ואת חובתכם לציית לחוק ללא אלימות.

שנזכה לראות את חטופינו במהרה.
בניצחון מוחלט על אוייבנו.