"אני יהודי, אני פה בשבילך!": הנאום המרגש של מנחם קלמנזון

מנחם קלמנזון, אחיו אלחנן והאחיין שלהם איתיאל זוהר יצאו מביתם בעתניאל בחג שמחת תורה, בעת מתקפת הפתע של מחבלי חמאס, כדי להציל את חייהם של תושבי היישובים בעוטף, נכנסו לבארי והצילו עשרות תושבים. בבית האחרון שאליו נכנסו, ארב מחבל שירה והרג את אלחנן, הי"ד.

בסיום יום העצמאות, כשקיבלו שני חברי הצוות שנותרו בחיים את פרס ישראל לגבורה אזרחית, לא יכול היה האח השכול מנחם לעצור את הדמעות. בנאום מיוחד שנשא בטקס חתני פרס ישראל, הוא חזר אל התופת, דיבר על האובדן הקשה במלחמה, קרא לאחדות – ולא הותיר עין יבשה בקהל.

הוא דיבר על "שאלת ה'למה' – למה אנחנו פה. אותה שאלת למה שאנו כל כך צמאים אליה אחרי שאלת 'איך נתמודד' הקשה שעברנו בשנה האחרונה. השאלה שנושאת בקרבה את מי אנחנו, השאלה הזאת שהדהדה ברחבי המדינה בעת שהמחלוקת בערה ואיימה לפרק אותנו מבפנים בעת שמריבות על מחיצות רק יצרו מחיצות גבוהות יותר. מי אנחנו ולמה פה. האמנם אחים אנחנו? השאלה הזאת נסרה ברחבי הארץ בעת שהאזעקות נסרו את שמי המדינה בבוקר שמחת תורה. אויבינו שחיכו לשבר, יצאו ממחילותיהם".

"בשבת בצהריים אחי הגדול אלחנן, שכה חסר לי ביום הזה, ברגע הזה, קרא לי ולאיתיאל לצאת איתו לדרום, מבלי להסביר למה זה חשוב, הוא קרא לנו, והלכנו אחריו. 'את אחי אנוכי מבקש'. אלחנן, שאהב חיים ואהב את משפחתו, ידע את סכנה ואף באמצע הלילה אמר לי שהוא לא רוצה לחזור לתופת הזאת, אבל למרות הפחד הוא בחר להיכנס פעם אחר פעם, לא שאלנו את עצמנו למה אנחנו עושים את זה, הלמה היה ברור. באמצע אותו הלילה, כבר היה קשה מאוד, העייפות והפחד לא הרפו, אבל לא יכולנו להפסיק, כמו שהסביר איתיאל 'כאשר אתה יודע שהאח שלך בסכנה אין לך באמת חופש בחירה'".

"בבית משפחת מאיר, מיכל סרבה לפתוח את הדלת, היא ואחותה פחדו מדי. מיכל מבעד לדלת התחננה 'תדבר שנשמע את העברית שלך' והיא לא פתחה עד אשר צעקתי 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. והדלת נפתחה מיד. אתוודה, לא הייתה זו תפילה, זו הייתה זעקה: 'אני יהודי, אני פה בשבילך בבקשה תפתחי את הדלת'. הקריאה הזאת, הצהרת החיבור הזו, הדהדה ברחבי העוטף באותו היום על ידי עוד אלפי לוחמים שיצאו מתוך ערבות הדדית עמוקה, אנשי עבודה, חינוך ומחקר אשר עזבו הכל וסיכנו הכל. והכל מתוך רעות ואחוות אחים. ואת הנקודה הזאת, כמעט ואבדנו. נקודה של אחווה ושל שותפות גורל ודרך".

"אחד הרגעים המטלטלים ביותר שעברתי היה כאשר נשאלתי 'מדוע הלכתם הרי הם בני קיבוצים ואתם מתנחלים?'. הכאב מעצם זה שהשאלה בכלל נשאלה, עדיין מהדהד בי".

"אלחנן, ידע היטב את הקשיים ואת החסרונות של העם הזה, ואף על פי כן בחר להיכנס לקיבוץ. אלחנן זכר שעם ישראל ראוי לכך. בחודשים האחרונים, כאשר רוחות המחלוקת חזרו לנשוב, נפגשנו בני משפחות חטופים ומשפחות שכולות מרקעים שונים ועם כאבים כל כך גדולים. קשה להבין עד כמה החדר היה מלא בכאב. כולם דאגו למדינה, לחיי אדם, לחטופים ועם דעות שונות כל כך. הקשבנו, התווכחנו, הסתכלנו בעיניים, והתמלאנו באהבה שהובילה לענווה ובעזרת השם מההקשבה הזו עוד יצמח תיקונה של החברה".

"את ההקשבה שכחנו. הרשינו לעצמנו לתקוף ללא רחם. כאשר הביקורת הופנתה כלפינו הזדעזענו שחושדים בנו בדברים שכלל לא עלו על ליבנו וחזרנו לתקוף איש את רעהו. שכחנו שגם כאשר העם הזה יוצא למחאות וויכוחים זה מהסיבה שגורל המדינה היחידה שיש לנו – בוער בכולנו. שכחנו שבכולנו עוד מפעמת ובוערת אהבת האחים ומאח לא נפרדים. בשביל אח עושים את הכל".

"כמו כל אהבה לאח, לא משנה כמה מבקשים ממך להסביר, לא תמיד ניתן לספר מה הופך את האח שלך להיות כל כך מיוחד ולמה לעולם לא יהיה לו תחליף, כי מעל הכל, אהבה של האח, כי הוא אח. אך כשצריך בכל זאת להסביר על אהבה, כל מה שניתן זה להצביע על עשרות הגוונים המיוחדים שבאישיותו, אשר שופכים אור על שאלת "הלמה", למה אנחנו אוהבים את אחינו – את עמנו".

"כאן בעיר שדרות, העיר המסמלת את ההתמודדות ואת הגבורה של אזרחי ישראל. עיר שגם בשנים הקשות שעברו עליה המשיכה לצמוח ולשגשג. עיר שבמשך עשרים שנה הייתה כחזית לפני חיילנו ועתה עם ישראל צועק לא עוד, לא עוד אחינו תחת אש, לא ננטוש את אחינו בדרום ובצפון, את אחינו שנלחמים, את אחינו שלחמו ונפצעו, אלו שניתן לראות את פציעתם ואלו שפציעתם אינם נראית, לא נשכח את אחינו אזרחים, לוחמי כיתות הכוננות בעוטף ואנשי כוחות הבטחון השונים שנפלו בקרבות ומעשי גבורתם עוד יסופרו בספר דברי ימי ישראל. לא נשכח את אחינו ואחיותינו החטופים בידי מרצחים, ומדי יום נתפלל ונפעל לחזרתם".

הוא חתם את נאומו במילים שכתב אחיו לאלמנתו שלומית: "האמנתי בדרך, האמנתי בשוב עמנו לארצנו האמנתי במעשה קטן שמחולל הרבה. אם אמות שיזכרו ויזכירו שאין מדובר בעוד מלחמה או אינתיפאדה, מדובר במלחמה ארוכה וצודקת".

בסיום קרא לאחדות השורות. "לא עוד נריב ללא ראיית הטוב שבעם הזה, כי דמי אחינו צועקים אלינו מהאדמה, כי שומר אחי אנוכי".