“הדיון בשאלת ‘היום שאחרי’ נועד להחליש אותנו ולקדם מדינה פלסטינית”

מאיר בן שבת, כיום ראש מכון משגב, שכיהן כראש המל”ל והיה מאדריכלי הסכמי אברהם, מסביר את הטעות של אלו הטוענים כי יש לדון כבר עכשיו בשאלת ‘היום שאחרי’ ברצועת עזה, לפני מיגור ארגון הטרור חמאס.

הוא מציין כי את הטענה המרכזית שלהם, לפיו צה”ל נאלץ להיכנס לפעול שוב במקומות מהם הוא כבר יצא, תקף גם לפעולות הביטחון השוטף ביו”ש. “למרות זאת, אין במערכת המדינית או הביטחונית מי שמפקפק בתוחלת הפעילות הזו. ההיפך מכך, היא שוכללה והפכה למדיניות כמעט רשמית, שקיבלה את הכינוי “כיסוח הדשא” ומשקפת את ההבנה שהמאבק בטרור הוא תהליך מתמשך ולא מהלך בנוסח “זבנג וגמרנו”. הדברים נכונים ביחס לזירת יו”ש שנחרשה שתי וערב ע”י צה”ל, קל וחומר ביחס לרצועת עזה שפעילותינו בה, עד עתה, התמקדה בהשגת שליטה מבצעית ובפירוק המסגרות הצבאיות של חמאס ולא בטיהור יסודי של השטח”.

במאמר שפורסם באתר מכון משגב ובעיתון ישראל היום, כותב מאיר בן שבת: “המכה שחמאס ספג מידי צה”ל היא אמנם כואבת, אך לחלוטין לא אנושה. סדר הכוחות שלו עדיין כולל אלפים רבים של לוחמים, תחמושת ואמצעי-לחימה, וקילומטרים רבים של מנהרות. למח”טים ולמג”דים שנהרגו יש סגנים, ובכל מקרה חמאס יודע לעבור בקלות ממערכת סמי צבאית להתנהלות גמישה וניידת המאפשרת פעולות טרור ולוחמת גרילה. הוא חוזר לשגר רקטות כמעט מידי יום, מפגין שליטה ומשילות ומציג רמה גבוהה של תיאום בין מרכיבי הפיקוד הבכיר שלו – כפי שניתן ללמוד מהאופן שבו מתנהל המשא-ומתן בעניין החטופים. במצב כזה, הוויכוח על “היום שאחרי” משול למחלוקת על עור-הדוב שטרם ניצוד”.

לטענתו, “בראיית האמריקנים, הדיון על “היום שאחרי”, נועד להוביל את ישראל להכיר בחוסר התוחלת של המלחמה ולדחוק אותה לפתרון שיוצג כחלופה הפחות הרעה, אך ישרת את חזונו של ממשל-ביידן לכונן סדר אזורי חדש ובמסגרתו גם מדינה פלסטינית”.

“האמת ניתנה להיאמר: אין אופציות טובות בעזה. אילו היו כאלה, הן כבר היו מיושמות, באחת מההזדמנויות הרבות לאורך שנות העימות. יחד עם זאת, ישראל לא יצאה למלחמה הזו כדי למצוא מחליף לחמאס אלא כדי להשמידו. זוהי המטרה. לא האמצעי. בנוסף לכך, כלל לא ברור שהשלטת “הרשות הפלסטינית” שבנוסף לכל תחלואיה גם תאפשר את שרידות חמאס ואת השתקמותו, עדיפה על האלטרנטיבות”.

“לא צריך להיות איש-מודיעין כדי להבין שביחסי הכוחות הנוכחיים בעזה, אין גורם שיוכל להחליף את חמאס בניהול האזרחי של הרצועה בלי הסכמתו. זה נכון לגבי “הרשות הפלסטינית”, “מחנה דחלאן”, “ממשל טכנוקרטי” או ראשי “חמולות” מקומיות. חמאס, מצידו, ייאלץ להשלים עם דגם כזה רק כשלא תהיה לו ברירה או אם הוא ייעצב אותו כ”ממשלת-בובות” שתספק כסות לשליטתו מאחורי הקלעים וחסות -להתעצמותו הצבאית”.

מאיר בן שבת מוסיף כי “זהו ההקשר שבו יש לראות את הודעתו אמש של בכיר בחמאס לפיה “נהיה מוכנים לתמוך בממשלת הסכמה לאומית (פלסטינית) בעזה ובגדה ואין הכרח שנהיה חלק ממנה”. במקרה כזה, ישראל תשלם פעמיים: לא רק שחמאס יתעצם בחסות הממשל-החדש, אלא שהיא תתקשה לפעול נגד ממשל-זה, פן תואשם ע”י הקהילה הבינלאומית בהכשלת המאמצים לבסס “חלופה שלטונית לחמאס”.

“כשזהו מצב הדברים, אין מנוס מהקביעה כי גם בחלוף שבעה חודשים מפרוץ המלחמה, טרם בשלו התנאים לכינונו של שלטון חלופי לחמאס. מנקודת מבטה של ישראל, שאלת “היום שאחרי” בעזה היא משנית ביחס למטרה החשובה יותר של המלחמה: השמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס ושיקום ההרתעה הישראלית שהתרסקה ב־7 באוקטובר. אל לה לישראל להתפתות להצעות שיספקו מראית עין של פתרון ויותירו את הבעיה על כנה”.

לסיום הוא כותב כי “כדי להגיע ל”יום שאחרי” יש להאיץ את קצב הלחימה ולהגביר את העוצמה: ברפיח, במחנות המרכז ובאזורים שבהם חודשה פעילות חמאס.  חיוני לפעול נגד המנגנונים השלטוניים שלו – שהפגיעה בהם עד כה הייתה מינורית ולא פחות חשוב – לרסק את מפקדתו בחו”ל. מעל הכל, חיוני למתן את המחלוקות הפנימיות בתוכנו, בכל הדרגים והרמות. המלחמה עדיין בעיצומה ואין איש יודע לאן היא עלולה להתפתח בכל אחת מהזירות. כדי להתמודד בהצלחה – חיוני לשמר את הלכידות”.