הקפיד לומר תודה וכיבד את הוריו; אפרת מור מספרת על איתן

אפרת מור אמו איתן ששב משבי חמאס לאחר שנתיים בדיוק בידי המרצחים, התראיינה למירב סבר ב"ישראל השבוע" וסיפרה על התחושות שאט אט שוקעות ומתבהרות לאחר פרץ האושר הבלתי נתפס עם חזרתו בתום תקופה קשה. "אני לא מעכלת, לא מפנימה עדיין שהוא באמת פה, הוא יושב לידי, אני קוראת לו בשם שלו והוא עונה. אני יכולה לגעת בו. בלתי נתפס. רק ברגע שראיתי אותו יורד מהרכב של הצלב האדום, הרגשתי תחושת שחרור והרשיתי לעצמי להאמין שזה אכן קורה", סיפרה אפרת.

אפרת מור: השתדלתי לרחם על מי שתוקף אותנו – אבל נפגעתי

בריאיון היא מתייחסת לביקורת שהוטחה בה משמאל ואומרת: "לא היה לי קל לקרוא מילים קשות מאוד שהופנו כלפינו, ובעיקר כלפי צביקה, שספג את מרבית האש. אני עשיתי עבודה פנימית עם עצמי להבין שזה שייך להם. שזה שלהם. לרחם עליהם. העדפתי לבזבז את האנרגיות על דברים חשובים באמת, כמו החזרה של איתן הביתה. אבל אני לא יכולה לומר שזה לא נגע בי ולא פגע בי. אני גם בן אדם. אני לא רואה צורך להתנצל ולהצדיק את האימהות שלי, הם צריכים להתנצל. אם הם היו באים אלינו הביתה, הם היו רואים משפחה חמה ואוהבת. צביקה בשום אופן לא הקריב את איתן, בשום שלב. איתן אמר לו, 'אני יודע שאתה אוהב אותי, ושאתה אוהב את המדינה, וזה לא סותר'".

אפרת מתייחסת לסיפור שפורסם ולפיו בכיר בחמאס אמר לאיתן בשבי כי הוא ישוחרר ראשון כי אבא שלו לא מפגין נגד הממשלה. היא מדייקת את הסיפור: "הבכיר בחמאס דיבר עם מחבל שהחזיק באיתן. זאת לא היתה שיחה של איתן עם הבכיר. השובה אמר לבכיר, 'אבא שלו לא אוהב אותו ולא מפגין עבורו'. והבכיר ענה, 'אבא של איתן אוהב אותו והוא נלחם בדרך שבה הוא מאמין. איתן ייצא ראשון כי אבא שלו לא מאלה שמפגינים'. הם הבינו מה שפה בארץ לא מבינים".

היא משיבה לטיעון המתבקש שבסופו של דבר הוא לא שוחרר ראשון אלא עם יתר החטופים כשלצדו מתן צנגאוקר שאמו הייתה סמן קולני וקיצוני בהפגנות נגד הממשלה: "מי שלא מפגינים בשבילו הוא לא נכס, זו האמירה המשמעותית. עצם זה שהוא אמר את המשפט – זה מה שחשוב. יכול להיות שהוא לא מספיק בכיר כדי לקבוע מי יוצא מתי, או שזה נאמר בשלב מאוחר אחרי שתי העסקאות הראשונות. בכל מקרה, אותי טלטל המשפט שאותו בכיר אמר, 'אבא שלו אוהב אותו'".

אפרת אומרת כי איתן לא ידע על 'פורום תקווה' כיוון שהיה חשוף בעיקר לתקשורת של אל-ג'זירה: "איתן ראה מדי פעם 'אל־ג'זירה'. פעם אחת הוא נתקל בכתבה שמראים את צביקה במדים עם נתניהו. בפעם אחרת הוא ראה את צביקה מעביר שיחה במדים לקבוצה בכיכר החטופים. בחדר ברעים צביקה ניסה לברר איתו מה הוא יודע ולמה הוא נחשף. הוא לא ידע על פורום תקווה. הוא רק ידע שצביקה לא מהמפגינים. הוא לא הבין את המציאות של מטה חטופים מול פורום תקווה. איתן אמר בחוכמה לשובים שלו, 'אתם מראים לי 'אל־ג'זירה' ולא 'אל־ערבייה' (-שהם עוינים את חמאס), אתם לא מראים לי את התמונה המלאה'".

"הוא עבר 40 מקומות ורוב הזמן היה מעל לקרקע"

אפרת נשאלה האם איתן סבל בעקבות הלחץ הצבאי או אמירות של פוליטיקאים בנושא והשיבה: "כמו לכל החטופים, גם לאיתן היו תקופות שבי יותר קשות, שהוא עבר בהן דברים קשים, אבל לא בגלל אמירות כאלה או אחרות. לא שזה עלה לפחות. באופן כללי, איתן אמר שגם כשהיה רעב זה לא כי הרעיבו אותו בכוונה. איתן היה בחלק הצפוני של העיר עזה, ושם בגדול היה יחסית סביר יותר מאזורים אחרים".

אפרת מספרת: "הוא עבר 40 מקומות ורוב הזמן היה מעל לקרקע. מתברר שהוא היה יותר משנה בשבי לבד, ובחלק מהזמן הוא היה עם שבויים אחרים. היה שלב שהוא השלים עם זה שהוא יחיה וימות בעזה. הוא סיפר כמה קשה לשרוד את היום־יום, כמה הוא פחד מההפצצות. היתה סיטואציה שהשובה שלו חטף טיל והוא המשיך ללכת. זה עד כדי כך היה קרוב. כל כך הרבה פעמים הוא היה על סף מוות".

האזרחים בעזה גרועים מהחמאסניקים

אפרת מוסיפה: "העזתים שגרים שם יותר נוראים מהחמאסניקים במידה מסוימת, כי לחמאס היה אינטרס לשמור עליהם. מי שחטפו את איתן לא היו נוח'בות. חטפו אותו עזתים עם נשק קר, אחרי שהחביא את הגופה של שירה שנרצחה בנובה, כדי שלא יחטפו או יחללו את גופתה.

"הוא ורום ברסלבסקי חזרו לחפש את אליקים ליבמן, ושלושה מחבלים ירו עליו עשרות כדורים מטווח של מטרים בודדים והוא הצליח לברוח. בהמשך התנפל עליו חמאסניק, והוא נאבק בו והצליח לברוח עד שתפסו אותו שמונה מחבלים עם מסורים וסכינים. הוא ניסה להתנגד, והם אמרו לו 'או שאתה בא איתנו או שאתה מת', אז הוא בא איתם. כשהם הגיעו לעזה, הלעיטו אותו באקמול כי הוא סבל ממש מכאבי תופת מכל מה שהוא חטף בדרך, ולא נפרט".

הקפיד כל ערב לפני קריאת שמע לומר תודה

בשנתיים של השבי לא פורסם אף לא אות חיים אחד מאיתן, אפרת מספרת: "כן. צילמו את איתן הרבה סרטונים בשבי, אך משום מה הם לא פורסמו. גם המודיעין היו מאוד מודאגים ולא ידעו איזה ילד נקבל, כיוון שהרבה חודשים לא היה ממנו אות חיים, וגם כשהיו אותות חיים מועטים, אף פעם הם לא ידעו באיזה מצב הוא נמצא ודאגנו מאוד".

היא חושפת מה נתן לו תקווה והחזיק אותו בזמן שהיה בידי המחבלים בעזה: "איתן היה מקפיד כל ערב לפני קריאת שמע לומר תודה. הוא מספר שאמר לעצמו, 'איתן, יש שבויים במצב הרבה יותר קשה ממך אז תגיד תודה'. זה מדהים איך במחוזות החושך הוא הצליח לראות את הטוב. כשהוא היה לבד בשבי, הוא לימד את עצמו ערבית. בהתחלה הוא דיבר עם השובים שלו באנגלית. לאחר מכן הוא ביקש מהם לכתוב לו את אותיות האל"ף־בי"ת בערבית. הוא הגיע לרמה כל כך טובה, שהם נתנו לו לקרוא ספר של קואצ'ר בערבית. הוא קורא, כותב ומדבר בערבית".

"הוא רוצה להגן עלינו כהורים. כיבוד ההורים שלו זה משהו מיוחד"

"העובדה שהוא מדבר ערבית שוטפת עזרה להם לתקשר. הוא אפילו מבין ניואנסים חברתיים שקשורים לתושבי עזה. הוא סיפר שהעיר עזה נחשבת הטופ, וכל השאר – בררה. למשל, שהג'באלים שגרים בג'באליה מתחתנים רק עם הג'באליות. אתמול כשהוא נכנס למקלחת שמעתי שהוא שם שירים בערבית. איתן לימד את השובים שלו לבשל. הוא סיפר לי שהוא ראה אותם מכינים שקשוקה רק עם עגבניות, והוא אמר להם תוסיפו שום ופלפל חריף".

היא חושפת את הקשיים איתם התמודד ואומרת: "היו עינויים שהוא עבר. יכול להיות שיש דברים שלא אשמע. הוא רוצה להגן עלינו כהורים. כיבוד ההורים שלו זה משהו מיוחד. הדבר הראשון שהוא עשה בדרך לבית החולים, במסוק, זה לקחת את השקית מהיד שלי להגיד, 'אמא, את לא צריכה לסחוב'. זה כל כך ריגש אותי. הילד הזה היה עד לפני שעה בשבי. התחושה הראשונה כשראיתי אותו היתה – הילד שלי חזר מהמתים. ממש כמו תחיית המתים. הוא היה חיוור ודיבר בלחש. לאט־לאט הוא משתפר. הצבע חוזר לו לפנים. יש לו דיאטנית צמודה, והוא מקפיד על מה שהוא מכניס לפה. השבוע הוא הסתכל לי בצלחת ואמר, 'אמא, את לא אוכלת מספיק חלבונים'. הוא הוריד הרבה מהמשקל בתחילת השבי, ואז זה השתפר מעט. הוא רזה יותר ממה שהיה כשנחטף, אבל לא בצורה קיצונית.

"יש קטע שהשבים מדברים על השובים בהערכה"

"גם מבחינה גופנית, הוא נפצע בהתחלה ובהמשך החלים. בגוף, ברוך השם, קיבלנו ילד במתנה. גם בנפש, על פניו עושה רושם שיהיה טוב, למרות שאי אפשר לדעת ומוקדם לקבוע. אבל החיוך, השמחה, האופטימיות, האכפתיות והדאגה חזרו יחד איתו".

אפרת מספרת על ההכנה הנפשית שעשתה לפני שאיתן חזר מהשבי: "ביקשנו זום הכנה לקראת החזרה מהשבי ועשו לנו אותו בחול המועד סוכות. זה היה חיוני. הצלה ממש. דיברה איתנו עובדת סוציאלית שעובדת עם השבים כבר שנה וחצי. הכינו אותנו לתגובות אפשריות. המלווה שלנו מהמטה אמרה שיש קטע שהשבים מדברים על השובים בהערכה. יש משפחות שממש קשה להן עם זה, אבל צריך להבין שהילד שלך היה כל כך תלוי בשובה שלו שכל דבר קטן הוא מעריך, ומזל שהכינו אותי לכך.

"ברור שאני רוצה שכל מי שהחזיק בבן שלי יחוסל, אבל אני מנסה להיכנס לנעליים של איתן. דיברתי עם אמא של אחד השבים. היא אמרה לי 'קחי בחשבון שצבע הפנים יהיה אחר – אפרפר, לבן מבריק – בגלל חוסר בוויטמינים ובמינרלים'. הכינו אותנו, למשל, לקושי בשליפת מילים בעברית, שזה כן קרה ומזל שהכינו אותנו. את רואה את זה בשטף של הדיבור. הוא עוצר, מנסה להיזכר במילה הנכונה וממשיך".

העולם התקדם – איתן לומד ומסתגל

בשנתיים שאיתן הוחזק בשבי העולם השתנה והתקדם מבחינה טכנולוגית, אפרת משתפת מה גילה לראשונה ואיך הוא מסתגל: "אחים שלו חשפו אותו לצ'אט GPT. הם אמרו לו 'תכתוב בצ'אט את השם שלך ותראה מה הוא אומר עליך', והוא מאוד הופתע. הוא מאוד החמיא לו. אותי ריגש שהוא חזר על זה שהוא מעריך אותנו. למרות שהוא בחר בדרך אחרת, הוא עדיין מעריך אותנו. כשהוא נחטף היו לי מחשבות אם הוא יודע שאני מעריכה ואוהבת אותו. אולי היינו הורים משחררים מדי. אולי הייתי צריכה לבקש ממנו שיהיה יותר איתנו. והתרגשתי לגלות כמה שהוא חוזר על כך שהוא יודע כמה שאנחנו אכפתיים ואוהבים".

אפרת מספרת: "לצביקה היה חשוב לעדכן אותו כבר ברעים על כל מה שנעשה פה. פחות שמעתי ממנו מה הוא חושב על זה, רק שהוא מאוד מעריך אותנו על מה שעשינו. היה לי חשוב לשמוע שהוא לא חושב כמו הטוקבקיסטים. יכול להיות שהוא יגיד בעתיד דברים אחרים, ואנחנו נתמודד עם זה. הכנתי את עצמי לכל תרחיש. אתמול בפרידה מבילינסון הוא אמר 'אני מודה להורים שלי'. גם כשהוא חזר, הדבר הראשון שהוא אמר זה 'תמיד התגאיתי והשווצתי בחינוך של ההורים שלי'".