הקו שנבחר בישראל בשנה האחרונה – הצגת ההתיישבות כגורם נפרד ואף בעייתי, תוך הדגשת מאבק ב"אלימות מתנחלים" – נועד לייצר הבחנה ברורה בין צה״ל לבין אירועים אזרחיים ביהודה ושומרון. בפועל, מתברר כי ההבחנה הזו כלל אינה מתקבלת בזירה הבינלאומית.
בדו"ח שפרסם לאחרונה נציב זכויות האדם של האו"ם מופיע נתון חריג: יותר מאלף פלסטינים שנהרגו ביו"ש מאז 7 באוקטובר. אולם מאחורי המספר הדרמטי מסתתרת מציאות אחרת – רובם המכריע של ההרוגים הם מחבלים שחוסלו בפעולות ביטחוניות במסגרת הלחימה בטרור. אף על פי כן, בדו"ח עצמו אין הפרדה בין חיסול מחבלים לבין אירועים אזרחיים, והכול מוצג כחלק ממכלול אחד.
המסר הזה מחלחל במהירות. בכלי תקשורת ערביים ובשיח הבינלאומי המתהווה בעקבות הדו"ח, לא נעשית הבחנה בין חיילים לפעילים אזרחיים, בין מבצע צבאי לבין עימות מקומי. כל הפעולות משויכות לאותו מושג כולל – "כוחות הכיבוש".
כך נוצר מצב שבו דווקא הניסיון הישראלי להרחיק את הצבא מההתיישבות משמש כבסיס להאשמות רחבות יותר. במקום להצטייר כגורם ממלכתי הפועל נגד טרור, צה״ל מוצג כחלק בלתי נפרד מתמונה של אלימות מערכתית – נרטיב שאינו נשען על המציאות בשטח, אלא על אופן הצגתה.
התוצאה היא פגיעה כפולה: גם ההתיישבות אינה זוכה להגנה, וגם הצבא מאבד את ההבחנה המבצעית והמוסרית שביקש לשמר. בזירה הבינלאומית, אין מקום לדקויות – וכל ויתור נרטיבי פנימי הופך לכלי בידי גורמים המבקשים לערער את הלגיטימציה של ישראל וצה״ל כאחד.
זה לא חדש