בבסיס חצרים לא לא עוצר לרגע. מאז החל מבצע "שאגת הארי", טסים אנשי טייסת 107 על מטוסי ה-F-16 "סופה" ברצף כמעט בלתי פוסק – לאיראן, ללבנון, ומבצעים משימות להגנת שמי הארץ. ת', נווט קרב המשרת בטייסת, מסכם את השבועות האחרונים במשפט אחד: "עולים לטוס, נוחתים, מתדרכים, ועולים שוב."
משימות ברצף, שינה במנות
הקצב בו מצויה הטייסת אינו מותיר מקום לשגרה. לאחר כל נחיתה ממתין לטייסים תדריך לגיחה הבאה, או צורך מיידי לתכנן את המטס הבא. "מקבלים כמה שעות לישון בסוף כל יום", מספר ת'. "לפעמים זה שעתיים, לפעמים מישהו זוכה לחלון של שש-שבע שעות. הרבה קפה, חומרים מעוררים שמקבלים, ותזונה נכונה – זה מה שמחזיק אותנו."

הטייסת מחזיקה בו-זמנית שתי זירות. בתחילת הלחימה היו המטסים מופנים בעיקר לאיראן; עם פתיחת החזית הלבנונית על ידי חיזבאללה נוספה גם היא לסדר היום של התקיפות. לצד כל אלה, פועלים אנשי הטייסת גם ביירוט כלי טיס וטילים המשוגרים לשטח ישראל. "מחזיקים את שתי הזירות במקביל", אומר ת'. "עבודה סביב השעון."
"כל פגיעה שם – פחות אתרי הרס פה"
מה שמניע את אנשי הטייסת, לדברי ת', הוא תפיסה ברורה של המשמעות הישירה של כל גיחה. "כל חימוש שמוטל על מטרה באיראן – זה פחות טיל שנופל על בתים בישראל. זה פחות אתר הרס בבני ברק, בבאר שבע, בתל אביב, בירושלים. ככה אנחנו מסתכלים על זה, וזה מה שנותן כוח."

בקוקפיט עצמו מחולקת העבודה בין שניים: הטייס אחראי על הטסת המטוס, ואילו הנווט מנהל את תפעול מערכות החימוש, שינויי מטרות בזמן אמת, תיאום עם מטוסים נוספים במבנה וניהול התקשורת הכוללת במרחב. "הנווט מתעסק במהות המשימה – הטייס מביא את המטוס למקום שהוא צריך להיות בצורה טובה ובטוחה, ואז הנווט מתחיל לטפל בחימושים".

חציית הקו
ת' נשאל על הרגע המכונן מתחילת הסבב. הוא בוחר לתאר את גיחתו הראשונה לאיראן. "ברגע שחצינו את הקו, הבנתי שזה אחר. זו זירה שלא הכרתי – זו טיסה לתוך איום אמיתי. היה פחד, היתה התרגשות, והייתה הבנה שאתה עושה משהו שיישאר. ומעל הכל התחושה היא שמהות המטרות שווה את הסיכון."
"אם יקרה משהו – נדע לצאת מזה"
לקראת סיום אנחנו שואלים אותו על תחושת הביטחון מול תרחיש קיצוני של הפלה מעל שטח עוין. תשובתו נחרצת. "אני סומך על החיל, סומך על החברים שלי ועל כל מי שעומד מאחורי האופרציה. התחושה מאוד ברורה שגם אם יקרה משהו – נדע לצאת מזה".




















