כשטיל בליסטי איראני נופל על אדמת ישראל, הסכנה לא מסתיימת עם הפיצוץ. היא רק מתחילה שלב חדש – על הקרקע, בשדות ובחצרות, לפעמים ממש ליד בתים. סנ"צ דורון לביא, ראש מדור פיתוח של מדור החבלה במשטרת ישראל, מסביר בריאיון מיוחד ל'חדשות JDN' מה בדיוק נופל, מדוע זה מסוכן כל כך – ומדוע חל איסור מוחלט להתקרב לכל שבר או חלק טיל שנמצא בשטח.
הסכנות בפצצות המצרר.
טיל אחד – עשרות סכנות
הטיל הבליסטי שאיראן משגרת לישראל אינו גוש מתכת אחד פשוט. מדובר במערכת מורכבת באורך של 15 עד 20 מטר, הכוללת שני מכלי דלק, כל אחד באורך כשבעה מטר. המכלים מכילים שני רכיבי דלק נוזלי נפרדים, המחוברים כל אחד לצינור ומשאבה. בעת השיגור מוזרם הדלק למיקסר המערבל את שני הרכיבים – תהליך שהופך אותם ללא יציבים וניתנים להצתה מיידית. הבערה שנוצרת מייצרת את הדחף שמשגר את הטיל מחוץ לאטמוספרה, לגובה של כמאה קילומטר.
אלא בנפילה מהחלל, לא כל הטיל מגיע לאותו יעד, ובטח שלא באותו המהירות. ראש הנפץ פוגע ראשון. דקות לאחריו – ולעיתים במרחק של קילומטרים – נופלים מכלי הדלק ושאר חלקי הטיל. כל מכל ריק שוקל מאות קילוגרמים; כשהוא מלא אפילו חלקית, משקלו גדול בהרבה. עצם הנפילה מגובה עצום מקנה לו כוח הרס משמעותי – עוד בטרם נלקח בחשבון תוכנו המסוכן.
שאריות הדלק שעשויות להיוותר בתוך המכל מסוכנות אף הן. אין מדובר בדלק רגיל – אלא בתרכובות כימיות שעלולות לגרום לכוויות במגע עם העור ולנזק חמור לדרכי הנשימה, ועלולות אף להיות קטלניות ממש בשאיפה.
50 עד 100 פצצות – בטיל אחד
לצד הטילים עם ראש קרב קונבנציונלי, עושה איראן שימוש גם בטילים עם תחמושת מצרר – ומדובר בסכנה בסדר גודל שונה לחלוטין. בתוך ראש כל טיל כזה מאוחסנות בין 50 ל-100 פצצות מצרר קטנות. הראש מתוכנת להיפתח בגובה של כשבעה קילומטרים ומעלה, והוא משחרר את הפצצות בזמן שהטיל ממשיך בתנועה. כך יכול טיל אחד לכסות פוליגון של מספר קילומטרים רבועים.
כל פצצת מצרר שוקלת כעשרים קילוגרם, מתוכם כ-2.5 קילוגרם חומר נפץ. לכל פצצה מעטפת הגנה מפני חום, המונעת פיצוץ בזמן חציית האטמוספרה. אך כשהיא נוחתת מבלי להתפוצץ – היא הופכת למלכודת. כל מגע, ולו הקל ביותר, עלול להפעיל אותה ולגרום לפיצוץ ממשי.
"אסור בהחלט להתקרב, לגעת או לנסות להרים כל שבר שנמצא באזור נפילה", מדגיש סנ"צ לביא. "פצצת מצרר שלא התפוצצה היא מסוכנת ביותר – נגיעה קטנה עלולה לעלות בחיי אדם".
הסכנות בשברי הטילים ומכל הדלק.
מלחמה בתוך מלחמה
מעבר לסכנה הפיזית, קיים ממד נוסף שהציבור אינו תמיד מודע לו: מלחמת המידע. בשני הצדדים יושבים מומחים שאוספים תיעוד ומידע – גלוי וסודי – על החימוש של האויב. כל תיעוד מזירת נפילה שמופץ ללא אישור הצנזורה הצבאית עלול לחשוף מידע רגיש לאיראן: מיקומי נפילות, מידת נזק, ועקב כך גם נתונים שיאפשרו לאויב לכוון טוב יותר את שיגוריו הבאים.
לכן: אין לצלם, אין להפיץ ואין לשתף תיעוד מזירות נפילה ללא אישור מפורש.
החבלנים שרצים אל הסכנה
בעוד הציבור מתבקש להתרחק, קיימת קבוצה קטנה של אנשי מקצוע שתפקידם לעשות בדיוק ההפך: לרוץ לעבר הסכנה. חבלני משטרת ישראל, הפרוסים בפריסה ארצית, מגיעים לכל זירת נפילה ומבצעים הערכה מהירה: האם חל פיצוץ מלא, האם נותרו רכיבים פעילים, ואיזה טיפול נדרש לנטרול הסכנה.
העבודה אינה טכנית בלבד – היא כרוכה בסיכון אמיתי לחיים. בכל כניסה לזירה, החבלן אינו יודע בוודאות מה מחכה לו. פצצת מצרר שלא התפוצצה, שאריות דלק כימי, שברי מתכת כבדים – כל אלה מצויים בשטח, ודורשים שיפוט מקצועי מהיר ודיוק מוחלט בכל פעולה.
בימים אלה, כשהשיגורים האיראניים נמשכים, עובדים חבלני המשטרה ללא הפסקה – מדלגים מזירה לזירה, במשמרות של שעות ארוכות, בלחץ מבצעי מתמיד. עבודתם השקטה, שלרוב אינה זוכה לכותרות, היא חלק בלתי נפרד מהמאמץ הלאומי להגן על אזרחי ישראל.
לסיכום – מה לעשות ומה לא לעשות:
אם נפל שבר טיל או חפץ חשוד בסמוך לביתכם: אין לגעת, אין להתקרב, אין לצלם ואין להפיץ תיעוד. יש להתקשר מיד למוקד 100 של המשטרה.
