האיש שמאתגר את המערכת: כך נולד הארגון המשפטי שעושה "בית ספר" לשונאי החרדים

את התאריך המדויק איני זוכר, כן זוכר היטב שהייתי בנסיעה לכיוון ירושלים, בדיוק בקטע הכביש עם הקליטה הבעייתית, ואז צלצל הטלפון. על הקו היה יהודי בשם ישראל גפנר. מעולם לא שמעתי עליו, מעולם לא נפגשנו. למען האמת גם כעת בעודי כותב שורות אלו טרם נפגשנו. כדרכו הוא החל לספר על עתירה שבדיוק הגיש לבג"ץ בנושא מעונות היום.

בחביבות ומקצועיות הוא מסביר על מהות העתירה, על מטרתה ועל ההיתכנות שלה לקדם הטבה למען הציבור החרדי. באותם ימים כאמור לא הכרנו כלל, אבל משהו ברצון הבלתי נלאה לפעול ולסייע לציבור שנתון למרמס תעשיית השנאה הפוליטית בישראל שבה את לבי.

מאז אותה שיחת טלפון אקראית, זכיתי ללוות מקרוב את עבודתו של גפנר באמצעות ארגון "אמת ליעקב בישראל", סיקרתי את עתירותיו בנושא גזירת הגיוס וגזירת המעונות, וחוויתי את השמחה שבקולו בעת שהצליח לדחות מעט את רוע הגזירה, או אפילו להאריך את ההטבה של מעונות היום לאברכים בחודשים ארוכים (הטבה ששוויה מאות מיליוני שקלים לציבור החרדי).

הפעילות הענפה שניהל מאז במסגרת ארגון "אמת ליעקב בישראל" – ובעיקר שורת העתירות שהגיש בנושאים רגישים כמו גזירת המעונות, סוגיית הגיוס והיחס הממשלתי לציבור החרדי – עוררו עניין רב, לצד לא מעט סימני שאלה. מי עומד מאחורי המהלכים הללו? מה מניע אותו? והאם מדובר בפעילות ציבורית טהורה – או במהלך בעל אופק פוליטי?

לקראת חג הפסח, בשיחה פתוחה ובלתי שגרתית, ישראל גפנר מתיישב לריאיון מקיף ל'חדשות JDN' ופורש את סיפורו המלא – מילדותו בחסידות ויז’ניץ, דרך מהלכים עסקיים פורצי דרך, ועד לזירה המשפטית שבה הוא מבקש, לדבריו, "לשנות את כללי המשחק".

מהישיבה לעולם העסקים: "לשנות תפיסות שהיו מושרשות"

גפנר גדל והתחנך במסגרות חסידיות מובהקות, למד בישיבת ויז’ניץ בירושלים ובני ברק  עד לנישואיו.

"לאחר שש שנים בכולל ושלוש שנים כמלמד", הוא מספר, "החלטתי לעבור לעולם העסקים. כבר אז ראיתי שיש תחומים בציבור החרדי שמושפעים מתפיסות ישנות, שאפשר לשנות".

המהלך הראשון שלו היה הקמת סוכנות ביטוח בשנת 1999 – צעד שנחשב אז חריג במיוחד. "באותם ימים, ביטוח חיים נתפס בציבור החרדי כדבר בעייתי מבחינה אמונית", הוא מתאר. "הובלנו קמפיין רחב, קיבלנו גיבוי מגדולי הדור – ובסופו של דבר שינינו את התפיסה מהיסוד".

"היום תדבר עם מישהו שזה בעיה לעשות ביטוח חיים, ואף אחד לא מבין מה אתה מדבר איתו," הוא אומר בסיפוק.

לדבריו, זו הייתה רק ההתחלה. בהמשך נכנס לתחום המלונאות, והקים את המלון הראשון בכשרות בד"ץ העדה החרדית – צעד שנחשב פורץ דרך. "עד אז, עצם הרעיון של חופשה במלון לא היה מקובל בציבור החרדי", הוא אומר.

גם בתחום אולמות האירועים, לדבריו, חולל שינוי: "הכנסנו אולמות שהיו מזוהים עם גורמים אחרים לחלוטין – והפכנו אותם למוקד פעילות חרדי".

הדרך, כך הוא מודה, לא הייתה קלה. "בכל שלב היו התנגדויות, פשקווילים, ביקורת. אבל אני תמיד משתדל להקשיב גם לצד השני, להבין את החששות – ולמצוא דרך לגשר".

נקודת המפנה: הקורונה והכניסה לזירה המשפטית

המעבר מעסקים לפעילות ציבורית-משפטית התרחש, לדבריו, בתקופת הקורונה. "כשהאולמות נסגרו, נוצר מצב בלתי אפשרי. אנשים לא יכלו להתחתן, לא יכלו לקיים אירועים בסיסיים. הבנתי שצריך לפעול – לא רק ברמה העסקית, אלא גם ברמה המשפטית".

המעבר לעתירות משפטיות החל בתקופת הקורונה. כשהממשלה סגרה את אולמות האירועים, גפנר – שהיה חבר בהתאחדות האולמות הארצית ועמד בראש "איגוד אולמות המהדרין" – הגיש שתי עתירות לבג"ץ. התוצאה לא איחרה לבוא: האולמות נפתחו שבועיים מוקדם יותר מהמתוכנן. "עולם ומלואו להרבה מאוד אנשים," הוא אומר.

מאז אותו ניצחון ראשוני, גפנר הפך לעותר כמעט קבוע, עם רשימה של הישגים משמעותיים:

סוגיית הטלפונים הכשרים: לילה לפני שהיה אמור להיכנס לתוקף ביטול "הקומה הכשרה" בחברות הסלולר – שלפיו לא יהיו עוד קווים מוגדרים ומסוננים, רק אפשרות לסינון כללי שאין לדעת אם אכן הופעל – הגיש גפנר עתירה. הרכב השופטים, בראשות יצחק עמית, נתן צו ביניים. "היה לי דיון למחרת, פגשתי לפני כן אחד האנשים הבכירים ביותר במגזר, שאמר לי שהרכב גרוע מאוד ואין לי סיכוי," הוא נזכר. "ובסוף, דווקא יצחק עמית נתן את צו הביניים."

מאבק מעונות היום: זה היה הפרויקט הגדול ביותר שלו, ואולי המרגש ביותר. ארבע עתירות מצטברות, כל אחת מהן הוסיפה שכבה של הגנה: העתירה הראשונה עיכבה את ביטול ההטבות בשנה שלמה; עתירה נוספת קבעה שאברכים המשלבים עבודה יהיו זכאים לסבסוד – בניגוד לעמדת היועמ"שית דאז שרצתה לשלול זאת לחלוטין; ועתירה נוספת עצרה פרקטיקה של דחיית אברכים מוועדות קבלה למעונות בשל מעמדם.

"קיבלנו אלפי מיילים עם ברכות והודעות נרגשות מהורים," הוא מספר. "ההורים הרגישו חוסר מענה בכל התחום הזה, וזה שנתנו את המענה ואת הפתרונות – זה היה הפרויקט הכי מרגש שלנו."

תביעה ייצוגית על מס השתייה המתוקה: לפני כחמש שנים הגיש גפנר תביעה ייצוגית בטענה שהמדינה הטילה מיסוי בלתי חוקי על משקאות ממותקים. "שאלו אותי אנשים הקרובים אליי – צריך לבוא בחור מישיבת וויז'ניץ ולהגיש כזאת עתירה? אתה חושב שאתה יותר חכם מקוקה קולה ומטמפו?" הוא מספר בחיוך. חמש שנים לאחר מכן, בית המשפט פסק כי חלק מהמיסוי לא היה חוקי, והמדינה תחזיר כ-26 מיליון שקל לציבור. "לא צריך להאמין במישהו – צריך להיות עקבי וחזק ולא לוותר."

פרשת רכבת ישראל ויום העצרת: כשהרכבת לירושלים בוטלה ביום העצרת על גזירת הגיוס בטענה שהמשטרה ביקשה זאת – בדיוק ביום שבו עשרות אלפי חרדים נעים בין ערים – עתר גפנר. הרכבת חזרה לפעול. "בדקנו את הטענה שהמשטרה ביקשה לסגור – זה היה שקר. ואנחנו ממשיכים לרדוף את הנהלת הרכבת עד שיהיה נוהל מסודר: מתי מתגברים ומתי מבטלים. אם מופע של אייל גולן מתגברים רבות וכן  משחק כדורגל מתוגבר – כל אירוע חרדי אמור לקבל אותו יחס."

אלא שהפעילות הציבורית שלו החלה עוד קודם לכן, בעקבות סדרת אסונות שאירעו בתקופות "בין הזמנים". "היו מקרים קשים – טביעות, תאונות, התייבשויות. אחרי 'בין הזמנים' אחד עם תשעה הרוגים. הרגשתי שאי אפשר להמשיך רק להזדעזע – צריך לפעול".

"הרגשתי שאני לא יכול לשבת בצד ורק להגיד אוי אוי אוי," הוא מסביר. הארגון החל בפעילות מניעת סכנות: כתבות הסברה לפני כל חג, הנחיות בטיחות שהופצו בכל ערוצי התקשורת. לדבריו, עד שקופות החולים, כיבוי האש ומגן דוד אדום החלו להוציא בעצמם הנחיות בטיחות לחגים – דבר שלפני כן לא היה מוכר.

כעת, בעקבות תאונת דרכים חמורה שעבר לפני זמן קצר – רכבו התגלגל כעשר פעמים לאחר פגיעה חזיתית ויצא "טוטלוס", בעוד הוא עצמו יצא ממנה ללא פגע – שב גפנר ומגלה עניין עמוק בתחום. "בפועל יצאתי ללא פגע בצורה ניסית," הוא מספר. "היו לי הרבה מאוד ניסים באותו ערב."

בעקבות הניסים שחווה, הוא מתכנן להקים ארגון נפרד בשם "נזהרים", שיעסוק בהדרכות בטיחות שיטתיות לתלמודי תורה – נושאים כמו סכנות מים רותחים, בטיחות בנחלים ואגמים, ועוד. "המדינה מתקצבת דברים אלה במאות מיליונים לגופים כמו רלב"ד – אבל יש להם אפס פעילות בציבור החרדי בפועל."

גזירת הגיוס: בג"ץ זורק את תפוח האדמה הלוהט

בנושא גזירת הגיוס – שהוא אחד ממוקדי הפעילות המרכזיים של "אמת ליעקב בישראל" – גפנר מציג תמונה מורכבת ומתוסכלת. "יש לנו דחיות אוטומטיות מבג"ץ. לא דחיות עם תשובות ברורות – דחיות מתחמקות. כאילו זורקים את תפוח האדמה הלוהט חזרה אלינו."

הטכניקה, לדבריו, עובדת כך: כאשר עתירה מכילה ריבוי טענות, בית המשפט מסרב לדון בה ומבקש לפצלה לעתירות נפרדות – מה שמייצר עלויות אדירות ומשך זמן. כאשר העתירה מנוסחת בצורה ממוקדת, המדינה מבקשת ארכות חוזרות ונשנות עד שהעתירה מאבדת את הרלוונטיות שלה.

"הם מושכים את הזמן בלי סוף. הגשנו עתירה על כך שהצבא שולח זימונים לאברכים שאין להם גישה לאינטרנט, ושולח אותם לטפל בעניינים דרך האתר בלבד – גם בתקופת המלחמה. המדינה ביקשה כבר ארבע ארכות ועדיין אין תשובה."

אולם גפנר אינו מוכן לוותר. האסטרטגיה שלו: להמשיך ולצבור עתירות שנדחו, עד שניתן יהיה להוכיח בצורה מובהקת כי הציבור החרדי הוא מיעוט הסובל מאפליה שיטתית. "אנחנו נצבור את כל העתירות שנדחינו בבג"ץ, ונוכל להוכיח שאנחנו מיעוט נרדף בארץ ישראל. ובאיזשהו שלב, אם צריך – נפנה לאומות עולם שיעזרו לנו."

"אין תחום שאין בו אפליה"

בהמשך, זיהה כי הבעיה רחבה בהרבה. "ככל שהעמקנו, גילינו תופעה רחבה של אפליה כלפי הציבור החרדי. אין כמעט תחום שלא נגוע בזה". "אנחנו משלמים מיסים כמו כולם. בפועל אנחנו משלמים 100% ומקבלים מהמדינה שירות פחות מ-50%," הוא טוען. "למשל, משרד התרבות מתקציב של מעל מיליארד שקל – הקציב לתרבות התורנית בסך הכל 6 מיליון. בתחום החינוך, המוסדות החרדים מקבלים כ-50% ממה שמוסד חילוני מקבל. ועל אותם 50% יש בכל שנה 'פסטיבל' ציבורי שכולו ויכוח אם בכלל מגיע לנו."

גפנר מציג שורה ארוכה של טענות: החל מתקצוב מוסדות חינוך, דרך תחום התרבות, ועד לשירותים ציבוריים. "המוסדות החרדיים מקבלים מלכתחילה פחות, וגם מה שהם מקבלים – מלווה בביקורת ובבדיקות חריגות", הוא אומר.

לדבריו, הפערים באים לידי ביטוי גם בתחומים נוספים: "יש תחומים שבהם הציבור החרדי כמעט ואינו מקבל שירותים – החל מפעילות לגיל השלישי, ועד שירותי אכיפה ותחושת ביטחון".

הטענה המרכזית שהוא מבקש לבסס, היא כי קיים פער בין חובות האזרח החרדי – בעיקר בתחום המיסוי – לבין השירותים שהוא מקבל בפועל. "אנחנו משלמים כמו כולם, אבל מקבלים פחות. זו מציאות שצריך לבחון ולשנות לעומק".

גפנר גם דוחה בחריפות את הטענות שהציבור החרדי אינו תורם כלכלית למדינה. "זוהי השמצה שאין לה שום סימוכין. החרדים רוכשים יותר מוצרי מזון, צורכים יותר בארץ – כשחלקים גדולים מהאוכלוסייה החילונית מנתבים את כספם לחו"ל, לנופשים, ובסוף חלקם עוברים לגור שם. בנוסף, הציבור החרדי מכניס לארץ מיליארדי דולרים בשנה מתרומות, וריבוי טבעי שמחזיק את הדמוגרפיה היהודית."

המאבק בבג"ץ: "לא תמיד רוצים לדון לגופו של עניין"

אחד ממוקדי הפעילות המרכזיים של גפנר הוא הגשת עתירות לבג"ץ. לדבריו, מדובר בכלי חשוב – אך מוגבל.

"יש נושאים שבהם בית המשפט מסייע, אבל יש גם נושאים שבהם אנחנו נתקלים בדחיות טכניות", הוא אומר. "במקום לדון בליבת הטענות, לפעמים מתמקדים בפרוצדורה".

הוא מתאר שורה של עתירות, בין היתר בנושאי גיוס, שירותים ציבוריים ותקשורת מול הציבור החרדי. "אנחנו לא מתכוונים לעצור. נמשיך להגיש עתירות, לבנות תשתית עובדתית – ולהעלות את הסוגיות הללו לדיון ציבורי ומשפטי".

ביקורת חריפה: תקשורת, משטרה והיחס להפגנות

גפנר מותח ביקורת גם על התקשורת ועל אופן הסיקור של אירועים הקשורים לציבור החרדי. "יש פערים משמעותיים בין האופן שבו מסוקרות הפגנות חרדיות לבין הפגנות אחרות", הוא טוען.

הוא חושף שהארגון החל לפעול גם במישור זה – באמצעות הגשת קבילות ודרישה לאיזון. "אנחנו דורשים שלפחות בשידור הציבורי יהיה ייצוג הוגן יותר".

במקביל, הוא מצביע על מה שהוא מגדיר כהתנהלות לא אחידה של המשטרה. "יש מקרים שבהם, לטענתנו, נעשה שימוש בכוח שלא לצורך. אנחנו פועלים גם במישור המשפטי – כולל פנייה למח"ש".

בין אמונה לשליחות: "זה לא פוליטיקה"

לצד הביקורת החריפה, גפנר מדגיש כי פעילותו אינה פוליטית. "אני לא נכנס לפוליטיקה. מה שמעניין אותי הוא טובת הציבור החרדי בכללותו".

לדבריו, הפעילות מלווה בהתייעצות עם רבנים – אך הוא לא מוכן לחשוף שמות. "יש רבנים מהשורה הראשונה שמעורבים, אבל הדברים נעשים בשקט". ממרן האדמו"ר מויז'יניץ, הוא מקבל ברכת הצלחה, אך הרבי לא מעורב בקבלת החלטות או בייעוץ, "הרבי מעניק ברכה כללית לפעילות", הוא מספר.

"מה השריטה שלי?" הוא חוזר על השאלה ומחייך. "יש אחד שיושב ולומד כל היום ומרגיש שהוא עושה משהו טוב. יש אחד שמחלק אוכל ומבקר בבתי חולים. כל אחד צריך להרגיש שהוא תורם משהו בעולם כשהוא נמצא. אני מרגיש מזה סיפוק מאוד גדול."

אולם גפנר מודה שבלי מימון ציבורי רחב יותר, קשה להגיע להישגים שהוא חולם עליהם. "הציבור רגיל לתרום לבית חולים שמתחת לגשר. צריך להתחיל לתרום ולתמוך בתיקון הגשר עצמו – ואנחנו לא עוסקים אלא אך ורק בתיקון הגשר."

בנוגע לכוונות פוליטיות בעתיד – גפנר סוגר את הדלת בנחישות. "יש מסלול פוליטי, ויש מסלול משפטי. אין קשר בין הדברים. אני נמצא במסלול המשפטי-ציבורי, ואני שם כדי להישאר."

לשאלה אם מאן דהו אמר לו פעם שהוא משוגע, הוא צוחק. "אמרו לי שאני לא חכם יותר מקוקה קולה. אמרו לי שאין לי סיכוי מול יצחק עמית. אמרו לי שמה שישראל גפנר מהישיבה יכול לעשות, ייעשה כבר על ידי מישהו אחר. כל מה שאני יכול לומר: מעל מליארד ש"ח סבסוד במעונות הוחזר לציבור, מעונות יום הוסדרו, טלפונים כשרים נשמרו,  הרכבת חזרה לפעול. הנה התוצאה."

לסיום, גפנר מנסח את חזונו: "לצמצם את האפליה ולהגיע לשוויון אמיתי מול כל שאר הגופים במדינת ישראל. לא השוויון שהם מתכוונים אליו – שתשלם מקסימום מיסים ולא תקבל כלום. השוויון שאנחנו מתכוונים אליו: שוויון בשירותים, שוויון בתקשורת, שוויון בבתי המשפט."

הוא מביט קדימה ללא ייאוש. "לפעמים אני מרגיש שאני מנסה לרוקן את הכנרת עם דלי מים. אבל במקום להסתכל על הכנרת קדימה, אני מסתכל מה כבר רוקנו – ואני רואה את ההישגים. וזה מדרבן להמשיך."

את הריאיון הוא מסכם במילים: "אנחנו רק בתחילת הדרך. יש עוד הרבה עבודה לפנינו".