ביום-יום, רס"ר א', מד"ר ביה"ס ללוט"ר, מאמן את לוחמי צה"ל בדיוק לתרחישים כמו אלו שנתקל בהם בעצמו עם פרוץ המלחמה. לפני חודש הוא לא האמין שהתרגילים והשגרה האינטנסיבית שלו בתור מדריך ראשי, יכינו אותו לרגע בו ילחם עם חבריו במשך 36 שעות רצופות במחבלים.
קרדיט: דובר צה"ל
כאשר הוקפץ לבסיס ב-7 בבוקר באותה השבת, א' התייצב יחד עם הצוות שלו. באותה העת דיווחים ורסיסי מידע זרמו מכל עבר, אזעקות צבע אדום נשמעו ללא הרף ותמונת המצב עוד לא הייתה ברורה. אבל הם, מתוך הערפל, ידעו שחובה לפעול, ובמהירות.
בדרכם למחנה אורים, כבר הבינו שמדובר באירוע בקנה מידה שלא חוו מעולם: "כל 500 מטרים נתקלנו במחבלים. נלחמנו, חיסלנו, והמשכנו לנקודה הבאה".
לאחר נסיעה רצופה בחילופי אש, ניטרולים, ומראות קשים מנשוא, הם הגיעו למחנה ששרץ מחבלים. מלבד משימת טיהורו, ניצבה בפני הכוח מטרה נוספת – לחלץ בבטחה את האזרחים והחיילים, ולהציל כמה שיותר מהם.
וכך הם עשו, במשך שעות ארוכות. "באותם הרגעים, הבנתי את הכוח והשליחות שלנו", נזכר א', "פתאום חלחלה בי העובדה שאנחנו במלחמה על הבית, ושזה בדיוק הרגע ליישם את הידע המבצעי שצברנו במהלך השנים".
התחנה הבאה – ניר יצחק. דקות ספורות מהגעתם לקיבוץ, הבינו שהמחבלים, במעשיהם הנתעבים, לא פסחו על אף נקודה. "עברנו בית-בית בחרדת קודש. בכל אחד מהם יכלו להיות מחבלים או אזרחים, ורק התפללנו למצוא משפחה חיה", משתף רס"ר א'.
"דפקנו בדלתות וצעקנו שאנחנו מצה"ל", הוא ממשיך, "באחת הפעמים, ילדה השיבה לי: 'תוכיח'. נתתי לה את מספר הטלפון שלי ואמרתי לה להתקשר בשיחת וידאו. הראיתי לה אותי ואת הלוחמים במצלמה, ואז הדלת נפתחה. אבא שלה חיבק אותי חיבוק שאי אפשר לתאר במילים".
קרדיט: דובר צה"ל
הקצב המסחרר של האירועים לא פסק, והכוח קפץ מנקודה לנקודה. מהר מאוד, הם הבינו שעליהם לטפל גם בפצועים. מפקד המדור, פרמדיק במקצועו, העניק טיפולים דחופים במקום, בעוד ששאר חברי הצוות צילמו לרופא את הפציעות השונות, וחיכו להנחיות טלפוניות ממנו על סיוע מיידי בשטח.
כששואלים את א' איך ברגעים קשים ומתישים שכאלה מוצאים את הכוח להמשיך, הוא מיד משיב: "בלי אופטימיות לא שורדים דקה. ראיתי את הלוחמים שלצידי מתמודדים עם אירועים קשים וממשיכים להילחם יחד כאגרוף אחד, וזה נתן לי כוח".
קרדיט: דובר צה"ל
זיכרון נוסף שיישאר איתו לעד הוא אותו הרגע בבארי, בו פגש בזוג מבוגר שנחטף על ידי מחבלי חמאס. הם הובלו ממש עד גדר הגבול, ובנחישות עצומה הצליחו לחזור בכוחות עצמם ברגל, בעודם תחת אש.
"טיפלנו בהם תוך שהם סיפרו לנו מה קרה, בלי באמת להבין כמה אמיצים הם היו", מעיד א', "כשפצוע ירי אומר לי 'תמשיך להילחם' הוא אומנם לא יודע את זה, אבל אני מרגיש כאילו הוא מטפל בי, בפצע שלא היה לי".
קרדיט: דובר צה"ל
בערב שבת, שבוע אחרי, א' וחבריו כבר ערכו את הקידוש הראשון בשטח: "זה היה עוצמתי. ישבנו במעגל וניגנו שירים לזכר החברים שנפלו. הבנו שאנחנו יוצאים לדרך חדשה, שגם בה נלחמים בנחישות ולא מפסיקים לרגע, כמו אריות".
איפה ההמשך ??
זה מעניין, מרתק!
אשריהם ואשרי חלקם כמה נפשות מישראל הצילו ואם על מציל נפש אחת נאמר כאילו הציל עולם מלא הם עאכ"ו
הוא הזוג של אנסבכר