מישהו אמר: "קל להפסיק לעשן, אני הפסקתי כבר אלף פעם…".
ובכן, איך נהפוך את חודש אלול לתקופת שינוי בר קיימא? הקשיבו לסוד הנפלא הבא:
ארבעים יום מתכוננים לראש השנה ויום הכיפורים. החל מראש חודש אלול ועד העשירי בתשרי, אנו נמצאים בתוך מסלול של תשובה והתעוררות. הספרדים קמים לסליחות מדי בוקר והאשכנזים מוציאים את השופר ומוסיפים מזמור "לדוד ה' אורי".
המספר "ארבעים" חוזר על עצמו בהיסטוריה היהודית: המבול ירד ארבעים יום, עם ישראל התעכב במדבר ארבעים שנה, ומשה רבינו עלה לשמים שלוש פעמים לארבעים יום. בארבעים הימים הראשונים למד תורה, בארבעים הימים הבאים נשא תפילה על חוטאי העגל, ובפעם השלישית הפציר למחילה וסליחה, שתשיב את מערכת היחסים בין ה' לישראל, למקומה הרצוי לפני החטא.
בהתאם לכך, נקבע כי סוד ההצלחה בכל מסגרות החיים הללו, טמון במספר ארבעים. תורה: אדם עומד על דעת רבו אחרי ארבעים שנה, ותלמיד חכם מורשה לפסוק הלכה אחרי גיל ארבעים. תפילה: מובא לגבי תפילה שנועדה לקרוע רקיעים כי כוחה יפה אחרי ארבעים תפילות או ארבעים יום, כמו הנוסח הידוע: 'התפללתי ארבעים יום ונושעתי'. תשובה: ימי התשובה לקראת ימי הדין נמשכים ארבעים יום, כאמור.
מה סוד המספר ארבעים? למה לא יובל החמישים?
הרבי מליובאוויטש כותב רעיון נהדר (ליקוטי שיחות לט/185): ארבעים הוא משך הזמן הנדרש לחולל יצירה חדשה. זה היקף הזמן הנדרש כדי להשתחרר ממצב קודם ולייצר מצב נעלה ומשובח מהמקום בו היינו. הגמרא אומרת לגבי מין העובר, שהוא נקבע בתוך ארבעים ימים מיצירת הוולד. לכן עד ארבעים יום מהיצירה, אפשר להתפלל על מין היילוד ואחר כך זו תפילת שווא. [מעניין להוסיף שגם משך ההיריון השלם מבחינה רפואית הוא ארבעים שבועות. כך שהיצירה הראשונית והיצירה המושלמת כרוכה במספר ארבעים].
לכן כל המופעים הנזכרים, ארכו ארבעים יום או שנה. כולם נועדו ליצור שינוי דרמטי במערכת היחסים בין העליונים והתחתונים ולהבטיח כי החידוש יהיה יציב ובר קיימא.
בענייננו: ארבעים ימי התשובה הם סדנה לשינוי הרגלים. הם מקימים את היקף הזמן הנדרש כדי לעקור הרגל רע ולסגל הרגל בריא. ככל שניקח על עצמנו צעד מסוים של תיקון והשתפרות ונתמיד בו בדבקות ארבעים יום – ניווכח בתום התקופה הזו כי ניצחנו את ההרגל והקיבעון.
כיום, הדברים מובנים יותר: ספר החינוך כותב (מצווה תצא): "הרגל נעשה טבע". ההרגלים הופכים להיות חלק מהאופי ומקשים את השינוי. חקר המוח מסביר כך: המוח הוא איבר יעיל וחוסך אנרגיה. הוא מפתח תגובות אוטומטיות לצרכים מוכרים. אדם שהתרגל כשהוא משועמם, למלא את עצמו באמצעות אוכל, או כשהוא עצבני – לפרוק את התסכול באמצעות קירוב האצבע לפה וכסיסת הציפורניים – המוח יוצר חיווט חשמלי שמבצע את הצעד באופן אוטומטי.
לכן קשה לשנות הרגל, משום שהמוח מוכרח לקבל את הסיפוק. כשמתעוררת הציפייה לפריקת השעמום באמצעות אוכל – המוח חייב להשיג את הגמול ולסגור את המעגל. הוא חש מצוקה כל עוד לא מקבל את הגמול המוכר. אנו נכשלים בניסיונות להפסיק לאכול, כי המוח כמה לסגור את הפינה.
זאת המתנה הגדולה של מסגרת ארבעים הימים. זה משך הזמן הנדרש כדי לסגל הרגל חדש וללמד את המוח צורת פריקת יצרים חדשה. הדבר מפורש אצל הצדיק רבי אלימלך מליזענסק בחיבורו "צעטיל קטן" [פתק קטן]: "מי שנולד בטבע של עקשנות, ישבר את טבעו מ' יום רצופים לעשות דוקא להיפך ממה שיעלה במחשבתו, וכן מי שבטבע עצל, ירגיל את עצמו מ' יום רצופים לעשות כל דבר בזריזות, הן לשכב על מיטתו, הן לקום בבוקר ממשכבו, והן בזריזות לבישת בגדים ונטילת ידיים".
נסו ותיווכחו ותזכו להכריז: "ניסיתי ארבעים יום ונושעתי…"
