הפתק של ראש הישיבה עם רשימת האויבים / סיון רהב מאיר

הרב גרשון אדלשטיין נפטר אתמול, בגיל מאה. אני זוכרת שאחרי פטירת הרב שטיינמן, התקיימה ישיבה שבה הוא היה אמור לדבר לראשונה כמנהיג ציבור. הייתה ציפייה לנאום שלו, סקרנות לשמוע מה המשימות שיציג.

הוא הגיע כרגיל עם פתק קטן ומקופל ואז הציג את האויבים: מפלגות פוליטיות? חוקים בכנסת? לא. הוא החל לפרט מן הכתב מה הכי דחוף לעשות: לטפל במידת הכעס, בלשון הרע, לעשות מעשים טובים, לא לקנא. הציבור הופתע, אבל מי שהכיר אותו ידע: הוא חשב שתיקון המידות הוא היעד שלנו בעולם. האויבים הם קודם כל פנימיים ולא חיצוניים, ובהם הוא נלחם בהצלחה מאה שנה.

האיש שנולד בליטא ב-1923 ראה את כל נקודות השיא והשפל של המאה האחרונה: משטרים קמו ונפלו, אידיאולוגיות של קומוניזם ונאציזם ופאשיזם סחפו אומות ומדינות ואז קרסו, מלחמת עולם פרצה, עם ישראל שב לארצו, התרבות והטכנולוגיה השתנו לחלוטין, והוא? רכון על הגמרא, מעביר את התורה מדור לדור. לומד ומלמד, מייעץ ומחזק, עונה ומדריך. מאה שנות יציבות, מאה שנות חביבות.

התחושה שלי כשראיתי אותו הייתה תמיד שיש פה חתיכה של נצח, שגריר של מעמד הר סיני שחי בקרבנו. אבל הוא ודאי לא היה רוצה הספדים גרנדיוזיים כאלה. הוא היה פשוט אומר לעשות היום לזכרו דברים קטנים, מעשיים, בלי לחץ. לנסות לוותר יותר, ללמוד בכל יום משהו שיחזק וישפר אותנו, לתת עוד קצת כבוד לבני המשפחה והחברים. מי שכונה “מנהיג הציבור החרדי” – הזכיר לנו שהאדם צריך קודם כל להנהיג את עצמו.