במרכז ימי הקעמפ למאות בני ישיבתו שנערך בימים אלו, זכו התלמידים לשו"ת מורחב בדרכי העליה לבן ישיבה מרה"י הגאון הגדול רבי ברוך דוב דיסקין שליט"א, כשאת השו"ת הנחה הג"ר יצחק שרייבר מרבני הישיבה.
האזינו לדברי ראש הישיבה:
בפתח הדברים התייחס רה"י לענייני השעה ואמר: כמובן שכולם מחכים לשמוע על גזירת הגיוס. אנחנו לא נדבר על הגזירה עצמה, רק נאמר דבר אחד, שאנחנו לא דואגים, מכירים את בני הישיבה, שברוך השם יודעים לשלוט בכל מצב, לא צריך לחשוש משום מצב, בחור באורחות תורה איפה שהוא נמצא, בכל מצב, לא צריך לפחד, אז דפקו בדלת, אז לא דפקו, לא מאבדים את המהלך. מי שחסר לו היציבות, הוא נכנס קצת לחששות, אבל מי שיש לו את היציבות, הוא יודע שהוא יושב ולומד ועושה מה שצריך, הוא לא חושש משום דבר.
דבר אחד רק לפני השאלה, אנחנו תמיד אומרים, שואלים מה יהיה? אומרים בשם הרוגוצובע'ר, אני לא יודע אם זה נכון, אבל חלק כבר שמעו את זה, אחד שאל אותו מה יהיה, אמר לו, אני אגיד לך, אישה הלכה לסליחות, וביד אחת החזיקה את המחזור, וביד שניה את התרנגולת לכפרות, בדרך לבית הכנסת, המשקפיים נפלו, נו, מה עושים עכשיו? הסליחות ביד אחת, נו, מה… שאלו את הרוגוצובע'ר, הוא אמר, אני לא יודע מה היא עשתה, אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לכם, שהיא כבר לא שמה. מה יהיה, מה יהיה, היא כבר לא שמה זה בטוח. תסתדר בסוף.
ברוך השם, שמענו את זה גם ממרן הרב שך, כשהיו מצבים מאוד קשים שמענו את זה, הוא אמר, יש כזה פתגם, אם לא יכולים ללכת, אז מוכרחים ללכת. היה דבר שהיה נראה שכאילו אין לזה שום מוצא בדרך הטבע. דיברנו עם הרב שך, לא יכול לפרט מה היה הנושא, אבל הוא אמר, זה יסתדר, בסוף זה יסתדר. אנחנו לא צריכים לנהל את העולם, צריכים להיות איפה שאנחנו נמצאים, ולא לחשוש משום דבר.
חלק גדול מהחששות, זה גם בא מהחוץ, כששומעים יותר מידי, זה מה שאמר מרן ראש הישיבה הגאון רבי דב לנדו, מה שפחות לשמוע, אז פחות חששות. אבל בכל אופן, הם בדידם, ואנן בדידן, ברוך השם, אם אפשר במצבים האלה, בבין הזמנים שיש מקומות שבהם מרגישים שחרור, ופה, ברוך השם, המסגרת נשמרת, לומדים פה, גם במצבים הפוכים אין שום דבר מה לחשוש.
כמובן ניסיונות יש, כמו שיש ניסיונות גם בלי הגיוס. יש מספיק ניסיונות לכל אחד, בכל מקום יש מספיק ניסיונות. זה ניסיון יותר קל, כי זה ניסיון של כלל ישראל. כל אחד הניסיון הפרטי שלו זה יותר קשה, כי צריך לבד להתמודד עם זה. וב"ה כל אחד מתמודד עם הניסיונות שלו.
ראש הישיבה: אין להשוות בין הגזירות בהיסטוריה להיום
הרב שרייבר: הראש ישיבה, אני חייב לשאול שאלה. אני רוצה להעמיד את השאלה כשאלה. אנחנו קראנו כילדים שישיבה בוחרים, עשו מאמצים עילאיים, והלכו ברכבות, ונסעו שבועות, והגיעו עד ראדין לחפץ חיים, ושאלו אותו בפחד ובמורא, רב'ה, מה יהיה? קיבלתי צו גיוס, מה אני עושה? בסיפורים ארוכים הולך, שהחפץ חיים אמר לפלוני קח, תקבל על עצמך כזה מצווה, תקבל על עצמך כזה מצווה, מופתים אדירים שהסבא קדישא החפץ חיים עשה כדי להציל את הישיבה בוחרים דאז מהפחד ומהמורא, מפני אימת המלכות של הגיוס.
הנה יושבים פה, שמנא וסלתא, הן אמת נכון מסתמא יש לי הרגשה שהם יותר טובים מהישיבה בוחרים שהיו פעם, אבל, על כל פנים, איך ייתכן שיושבת פה קבוצה ענקית של ישיבה בוחרים שעל כולם מרחפת חרב המתהפכת, להט החרב המתהפכת של הגיוס של הצבא, וכולם שמחים ומאושרים? מה הפשט בזה? האם הפשט הוא שאנחנו לא מאמינים שאכן זה כך יהיה, או שלא אכפת לנו להתגייס, או שבאמת כנראה שבכלא זה לא רע, וזה לא כזה נורא, האם אנחנו באמת נמצאים בצרה, או שהצרה היא לא כזאת צרה כמו שזה נראה? איך ייתכן שלפני 100 שנה גזירת הגיוס היתה פחד ונורא, והיום הראש ישיבה רואה אף אחד לא מפחד באמת. אני שואל שאלה אמיתית, זה שלא מפחדים, זה קטנות מוחין או גדלות המוחין?
הראש ישיבה הגרב"ד דיסקין: צריך לדעת זה ודאי שאי אפשר להשוות בין הגזירות שהיו אז לגזירות של היום. אז באמת זה היה סכנה אמיתית, גם לחיים הגשמיים וגם לחיים הרוחניים. בכלא עצמו היו אנשים גדול, המהר"ם מרוטנברג, הגאון, הבעל התניא, המהרי"ל דיסקין, היו בכלא, לא זה היה הפחד הגדול, הפחד הגדול היה אז שמי שבאמת הלך זה היה שמד רוחני ושמד גשמי. ב"ה היום זה ניסיון, לא יותר מאשר ניסיון. מה שכן צריך לפחד ולפחד מאוד, זה שאם יש גזירה על לומדי תורה סימן שיש תביעה. זה בעצם צריך להיות הפחד.
אי אפשר להגיד, לא יגייסו ולא יקרה שום דבר. זה באמת לא יקרה שום דבר. כמו שאמרנו, כל אחד באופן פרטי, אין לו מה לחשוש, שום דבר לא יקרה. אבל מצד הכלל, ודאי שצריך לדאוג. מה זאת אומרת? 50 שנה, 60 שנה ישבו בשקט, לא היה כזה דבר. ועכשיו הם יתעוררו. זה שהם מתעוררים אנחנו מאמינים שהכל, לכל דבר יש סיבה. הפשט שיש תביעה על לומדי תורה. מזה באמת צריך לפחד. זה ודאי צריך להביא אותנו להתחזק. הפחד לא צריך לשתק אותנו, אבל להביא אותנו באמת להתחזק במה שצריך.
הרב שרייבר: הראש ישיבה שאלה "שלא תהי'" למעשה. ז' אלול, תשפ"ה, בישיבת ארחות תורה בשעה 12/1/2/3 בלילה, מגיעות שמונה ניידות ועוצרים חמישה בחורים. (כולם מחייכים פה. הנה, אומרים, אמן אפילו) השאלה שלי היא כזאת, הראש ישיבה עכשיו ייתן לנו הוראה למעשה, ואנחנו עושים ככל אשר יורוך, מה שרבנו אומר זה מה שאנחנו עושים. להפגין? מה לעשות? ללחום? לתת להם לקחת אותו? לא לתת להם? הוראה למעשה מה לעשות, אוי לנו שהגענו לזה שהראש ישיבה צריך לתת למעשה הוראה מה לעשות עם הצוררים שבאים לקחת לכלא בחור שניים "בעוון" לימוד התורה הקדושה.
הגרב"ד דיסקין: דבר ראשון לא נראה שזה הוראה למעשה, הישיבה האחרונה שהם יבואו זה לארחות תורה, אל תחשבו, אין פה אפילו בחור אחד שיודע להחזיק רובה… ככה שאין מה לחשוש. יש מקומות שיש להם קצת יותר, זה מעניין אותם… אבל בלי הלכה למעשה, אנחנו יודעים מה שהורונו רבותינו, כמובן שצריכים לעשות את כל המאמצים, לא פה, פה זה לא נוגע, אבל באופן כללי להתנגד כמה שאפשר. מעבר לזה, אין כוחינו אלא בפה. אין לנו אפשרויות אחרות. להתנגד כמובן, אבל לא יותר מזה, שאר הדברים זה לא דרכנו, זה לא מועיל, ויש לזה עוד אריכות גדולה, אבל זה בהזדמנות אחרת כל הדברים האלה
