היה זה בשיאה של סעודת הפורים, פניו של הרבי הישיש הוארו באור יקרות, גופו כבר היה חלוש, כמעט ולא היה באפשרותו לשוחח, נשימותיו היו קשות, ידיו רעדו, אך פניו, פניו זרחו באור שלא מהעולם הזה. הטיש המסורתי שהיה נערך מידי שנה בעיצומו של היום שצדיקים השוו אותו ליום הכיפורים – בוטל, וזאת מפאת חולשתו וזקנותו של הרבי הישיש. ההמונים שרצו להתברך, לנשק את ידו, נענו בשלילה. מלבד כעשרה חסידים ומקורבים שזכו אז לסעוד לסעודת הפורים בסלון ביתו של הרבי הישיש בירושלים. גם הם לא חלמו כי מדובר בפורים האחרון בחייו רצופות הייסורים של הרבי הקדוש, גם הם לא חלמו שזו הפעם כמעט האחרונה שהם זוכים לחזות בזיו פניו הקדושות של הרבי ששרד את השואה האיומה, הקים קרייה חסידית בראשון לציון, בני ברק וירושלים ועדיין לא שכח את ששת המיליון שנותרו מאחור בגיא צלמוות.
פורים תשע"ח, קריית קאליב, ירושלים. הרבי כבר חלוש מזה תקופה ארוכה, גופו כמעט ולא נשמע. היה זה סעודת הפורים האחרונה בחייו, בקושי רב הוא הסב לסעודת היום, נטל את ידיו, לגם מעט יין, ומני אז עיניו היו עצומות. מפעם לפעם הוא ביקש שיושיטו אליו את קופסת הטבק העתיקה, כזו שמקורה אי שם אצל אבות החסידות וסגולותיה רבות. הרבי נשם מלוא ריאותיו את ריח הטבק הקדוש ופלט אנחות קשות. החסידים לא דמיינו שהרבי רואה בעיני רוחו את יום הסתלקותו, המקורבים לא חלמו שבעוד פחות מחודש הרבי יעלה בסערה השמימה.
השמש שקעה, היום הקדוש פנה וחלף. הרבי הישיש ביקש לשוב לשולחנו, להספיק ללמוד עוד קצת בטרם יעלה על יצועו, אבל אז, רגע לפני שדמותו נבלעה בחדר הספרים, הוא ביקש מנכדו הגה"צ רבי ישראל מרדכי יואל הורביץ – מי שלימים ימלא את מקומו בהנהגת החסידות לקרוא לרעייתו הרבנית. היא ניגשה במהירות, הרבי הביט בה בעיניו הזכות ואמר: "אני רוצה להודות לך מעומק הלב על כל מה שאת משקיעה בבית בכדי שבעלך ישהה כאן לידי, יעזור ויתמוך בי. תודה רבה לך על כל השנים שמסרת את נפשך בעבורי".
נכדו היה בהלם, ממתי הרבי מסכם את המסירות שלו ושל רעייתו, ממתי הרבי צריך להודות "על כל השנים", אך לא נותר זמן רב לתהיות, באסרו חג פסח של אותו השנה הוכה העולם היהודי בתדהמה: האדמו"ר מקאליב עלה בסערה השמימה. או אז הכל התברר, הרבי שחזה את פטירתו רצה להודות לנכד ולרעייתו שמסרו את נפשם למענו, שהקריבו את חייהם למען הסב הקדוש. כשלושה שנים לאחר שהנכד מונה למלא את מקום סביו, יצאנו להתחקות אחר הנהגתו בקודש, אחר דמותו שנהפכה לדמות מוערצת בעולם החסידות ולא רק, המשימה הייתה קשה, בפרט כאשר מדובר באדם שמתהלך בשולי הדרכים, כזה שבורח מעיני הזרקורים. נדמה כי את המלאכה בצעתי, אך את סופה לעולם לא אסיים, סופה יהיה חקוק ללא ספק בדפי ימיה של ההיסטוריה החרדית.
כ"ק האדמו"ר מקאליב השקיע את כל חייו בדבר אחד: ללמוד. חסידיו הקרובים מספרים כי מגיל בחרות הוא השקיע את כל כוחותיו בעסק התורה. כך לדוגמא: כבר בגיל צעיר מאוד הוא זכה לקבל סמיכה "יורה יורה" מכ"ק האדמו"ר מצאנז שליט"א אשר הבחין בכישוריו הנדירים של האברך הצעיר ששקע בין כותלי הכולל של החסידות בעיר ירושלים. הסמיכה שהוא קיבל לא סינוורה אותו יותר מידי. את סדר יומו הוא הקדיש קודש להשם. החל משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות הוא שקד על התורה ועל העבודה. במהלך חייו הוא הספיק לסיים ש"ס, שולחן ערוך, רמב"ם ועוד ספרים רבים. בקיאותו הרבה בענייני הלכה קנו להם שם של כבוד בעולם התורה כאשר רבים כבר מאז ומקדם ניגשים אליו בכדי לברר הלכות, להביע תמיהות ולהקשות קושיות. הרבי תמיד יענה במאור פנים תוך כדי שהוא יברר אצל השואל, ילד כאברך, מה שלומו וכיצד הוא מרגיש. כזה הוא הרבי אדם הבקי בכל תחומי ההלכה והגמרא אך כזה שמקפיד על אהבת הבריות ואהבת ישראל, כל יהודי באשר הוא. בדיוק כמו הסבא קדישא.
היה זה לפני כעשר שנים, שמא מעט יותר, הרבי מקאליב, זה שהנהיג את עדת חסידיו ביד רמה, הוזקק למישהו שיסייע בעדו, למישהו שישהה לצידו, ללא מחשבות מיותרות הוא זימן אליו את נכדו חביבו, זה שכבר אז היה נחשב לשם דבר, וביקש ממנו בעדינות האם הוא מוכן לבוא ולשמשו. הנכד לא חשב פעמיים, מאותו הרגע ועד רגע הפטירה של הרבי זיע"א הנכד, זה שלימים יהפוך בעצמו להיות רבי – היה שם בשביל סביו, ידו לא משה מידיו, הוא לא פספס אף יום, אף חג ואף שבת. תמיד הוא היה שם, תמיד הוא ניצב שם.
חסידים מספרים כי זו לא הייתה סתם "שימוש", זה היה הרבה מעבר לזה, "הרבי לא סמך על כל בן אדם, היה חשוב לו מאוד מי יזכה לשמשו. מאז שהרבי שליט"א הגיע, ראית שהרבי שמח, ראית שהרבי זיע"א נינוח. הוא היה שם תמיד לצידו, הם היו לומדים הרבה יחד, והרבי זצ"ל גם העביר לו סודות רבים בהנהגה, בלימוד, בעזרה לאחר, בקריאת קוויטלע'ך ועוד רבות. זה לא היה סתם קשר – זה היה קשר אדוק, משהו אפילו שמיימי. בלתי מוסבר".
הקשר הזה הגיע לשיא, זמן קצר קודם הסתלקותו של הרבי הקדוש מקאליב זיע"א הוא התיישב על כסאו הישן, נטל דף ועט שם הוא שרבט עלי גיליון את צוואתו האחרונה. בתוכן דבריו הוא מכתיר את נכדו למלא את מקומו בהנהגת החסידות ובהמשכת פעילות המוסדות. הרבי אך מבקש מתחנונים מעל אלה שהיו לצדו במרוצת השנים שימשיכו לנהוג עם נכדו הרבי שליט"א בדיוק כפי שם נהגו עמו. לרבי זה לא הספיק, הוא אף ניגש לנכדו, ובמספר הזדמנויות ביקש ממנו להמשיך את מורשת בית קאליב. הנכד שלא רצה לצער את סביו רק הנהן בראשו ואמר, "אם תעזור לי, אני אמשיך", והרבי הקדוש היה מרים את עיניו כלפי מעלה, חושב דקה או שניים ואז מפטיר לעבר הנכד, "בוודאי שאני אעזור, מכל מקום שאני אהיה אני יעזור לך".
אחד מהחסידים המקורבים לרבי מספר לי בדמעות את אירועי אותו היום המר שהרבי הסתלק לשמי מעלה, "נכנסתי אז לחדרו של הרבי שליט"א וראיתי שהוא איננו מעוניין להיות אדמו"ר, זה היה זר לו, הוא כל חייו ברח מזה. אבל אז אמרתי לרבי: שהרבי יקשיב, אם אינכם לוקחים את האדמורו"ת כל מה שהרבי זיע"א בנה במשך שנים רבות הכלי ירד לטמיון. הכל ייעלם. למרות הקושי אתם חייבים לעשות זאת, לא למענכם, למען הרבי הקדוש זיע"א". אותו חסיד מספר לי כי הרבי הרכין את ראשו, עיניו זלגו דמעות ומאז הכל היסטוריה.
סיפור מופלא אני שומע על דרכו הייחודית של הרבי, כזו שמצליחה להשיב לב בנים על אבותיהם. היה זה לפני שבועות ספורים, כאשר עדת חסידי קאליב המריאו להשתטח על ציונו של הרה"ק רבי אייזיק מקאליב זיע"א הטמון בהונגריה. לאחר התפילה שנאמרה בבכיות עצומות התכנסו החסידים לסעודת יארצייט, או אז אחד המשתתפים שאינו נמנה על עדת החסידים ביקש את רשות הדיבור. החסידים השתתקו ואותו אדם פתח את פיו.
"הייתי אז באחד השנים כי קשות שהיו לי", סיפר האב כשקולו רועד מהתרגשות, "אמנם אינני חסיד, אך הקמתי את ביתי על אדני התורה והיראה. באחד הימים שמתי לב שבני יורד אט אט מהדרך הישרה, לא עזרו תחנוני, ולאחר מספר חודשים הוא כבר עזב לגמרי את הדת, לא כיפה ולא שבת, לא תפילין ולא יום הכיפורים. פשוט כלום. ליבי נקרע לגזרים. לא ידעתי את נפשי. ישבתי אני ורעייתי ופשוט בכינו, בכינו את נפשנו ימים ולילות, ללא הפסקה".
קולו של האב נקטע לסירוגין, רעד פקד אותו, אך הוא המשיך במעשייה המופלאה: "אחד מידידיי שראה את צרתי, ביקש ממני לסור למעונו של הרבי הצעיר מקאליב, באומרו כי הרבי ידוע בכישרונו הרב לגשת לכל יהודי באשר הוא, גם לכאלה שנמצאים אי שם בתהום שאין לו סוף. אני כאדם שלא משתייך לחצר החסידות סירבתי בנימוס אך לאחר תקופה הבנתי שאין לי ברירה. בצר לי בקשתי מבני שיואיל נא להגיע עמי למעונו של הרבי בשעות הערב אז הוא מקבל קהל בחדרו שבמרכז החסידות בירושלים".
הסיפור שסופר שם בהונגריה לא הותיר עין יבשה. האב אחז בידיו של בנו הסורר ויחד הם נכנסו לחדרו של הרבי. הרבי הרים את עיניו הרחומות, ביקש מן האב לצאת את החדר, ואז הסתגר עם הילד במשך כשעתיים תמימות. שעתיים תמימות הם ישבו שם, הרבי שעצר את סדרי יומו, והנער ששוטט בשדות זרים. הדקות חלפו בזה אחר זה והאב לא ידע את נפשו. בתום השעתיים יצא הנער מן החדר, עיניו אדומות מבכי, הוא ניגש יישר אל אביו חיבקו ואמר לו: "לעולם לא אגיד לך מה שוחחתי עם הרבי, אך מה שכן, אני רוצה לחזור ללמוד בישיבה.
האב עמד שם בהונגריה, עיני החסידים מביטים בו בהשתאות והוא מסכם את סיפורו המרטיט: "מאז חלפו רק מספר חודשים, כעת הבן שלי הוא בחור ישיבה ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. את החיים שלי אני חייב לרבי שיושב כאן בראש השולחן כשעיניו מושפלות מטה. את החיים שלי ושל הבן שלי אני חייב לאדם הזה שיודע לחדור ללב של כל אדם באשר הוא". הרבי שסעד את סעודת היארצייט לזקנו זה באי נוחות על מושבו, מסמן לחסידים לפצוח בשירה עליזה, החסידים שנאמנים להוראת רבם פצחו בשירה המיוחלת, שירה שהייתה ספוגה בדמעות של האב, החסידים וגם בדמעה סוררת שירדה במורד לחייו הצעירות של הרבי מקאליב.
הסיפור הזה מצטרף לשורת סיפורים מעוררי השראה שאני נחשף אליהם במהלך הימים בהם אני עובד על הכנת הכתבה הזו. השעה היא שעת לילה מאוחרת, מנסה אני לגשש ולמצוא את סוד ההצלחה של הרבי הצעיר אך אז נופלת בי ההכרה הזו, הכרה שמאירה בי באור יקרות. הראו לי עוד בן אדם שכזה שמוכן להשקיע את כל חייו רק בכדי לעזור לעוד נשמה אבודה, רק בכדי למצוא דלת פתוחה בעוד לב שבור של יהודי מחוסר חיים. מצאו עוד רבי כזה שמוכן להקריב את חייו על מזבח העזרה לאחר, על מזבח האדם השונה. הוא מוכן לעשות הכל בשביל יהודי שהוא מעולם לא פגש, ולא, לא תהיה לו מזה שום תועלת, הם אינם חסידיו, קל וחומר שאינם משומעי לקחו, הם סתם עוד נשמות אבודות שאילולי הרבי מקאליב הם כבר מזמן היו בארץ ציה ועייף בלי מים. והוא, הרבי הצעיר, יושב לו בין דפי הגמרא, בין סימני השולחן ערוך וחושב כיצד הוא יכול לקרב עוד יהודי, כיצד הוא יכול לחזק עוד נפש שבורה שתכיר בהנהגתו יתברך, שתכיר כי יש מנהיג לבירה.
סיפור מופלא אליו אני נחשף במהלך הכנת הכתבה גורמת לי להתרגש. היה זה כאשר הרבי היה צריך לחייג לאחד ממכריו בנושא מסוים, הרבי נטל את השפופרת וחייג, אלא שבטעות הוא פספס מספר והשיחה הגיעה ליעד אחר. מעבר לקו נשמע קול של אדם ישיש, כזה שעבר הרבה בחיים. הרבי שהבין מיד כי חלה כאן טעות במספר החיוג רצה להתנצל ולנתק, אך רגע לפני הוא הפטיר לעצמו, "אם חייגתי לאדם הזה, כנראה זה משמיים, אנסה לשוחח עמו". הרבי חשב ועשה, מיד הוא החל להתעניין אצל בן שיחו מה מעשיו, הלה, בקול כבד ושבור, סיפר כי עבר את מאורעות השואה האיומה, אך כיום הוא אינו מאמין באלוקי ישראל. הרבי הקדיש דקות ארוכות בכדי לדבר אל ליבו של אותו יהודי יקר, שאפילו את שמו הוא לא ידע.
היהודי שפתח את ליבו בפני הרבי גילה במהירות הרהורי תשובה, הרבי מיד הורה לו, "תקשיב, בעוד כעשר דקות השמש תשקע, הבה ויחד נניח תפילין". אותו אדם שכבר נפשו נקשרה בנפש הרבי לא סירב להצעה, הוא ניגש לארון הישן והוציא משם זוג תפילין אותם הוא קיבל מאביו לבר מצווה קודם שהוא נרצח בידי עדת הנאצים ימ"ש. החסידים מספרים לי כי היו אלה רגעי הוד של ממש. "הרבי אחז את הטלפון בידיו, והורה לאותו יהודי בדיוק כיצד מניחים את התפילין וזאת לאחר שהיהודי כבר הספיק לשכוח כיצד מניחים אותם". הרבי אמנם לא משתייך לחסידי חב"ד אך גם הוא זכה לדאוג שעוד יהודי יניח תפילין בחייו, שעוד יהודי יתקרב מעט יותר לאבינו אב הרחמן.
בשונה מאדמורי"ם אחרים הרבי לא יילבש בגדי שיראין, עטורים בפרחים וצבועים בצבעי זהב, כסף ונחושת. הרבי יעטה על עצמו ארשת של רצינות ופשטות. הן בשבת והן בימי החול הוא ילבש רק "קפטן" שחור ופשוט. אחד החסידים שניסה לברר מה פשר המנהג ומדוע הוא לא לובש כמו שאר האדמורי"ם קיבל תשובה מפתיעה, "אני אינני רבי ככולם, אני רק ממשיך את ההנהגה שהקים הרבי זיע"א, אינני ראוי להיות רבי ואינני מתיימר להיות ככזה". באחד הפעמים הרבי מקאליב אף אמר באוזני בן שיחו, "אני אין לי ניסיונות בגאווה, אני איש פשוט, כזה שלא נכנס לניסיון הזה בכלל".
דברי תורתו של הרבי ראויים המה להתאחד כדי ספר עב כרס, אך במסגרת הבמה הזו מחויבים אנו להעלות על הכתב מעט ממה שהרבי מעורר בכל הזדמנות. בשבתות, חגים וימים טובים, הרבי ידרוש מחסידיו להתחזק בתורה ובאמונה, ללא זה אין חיות לאדם, יסביר הרבי בנעימות. הרבי אך ישנא את קטגוריית ה"קהילות" ויצהיר שוב ושוב כי "בקאליב הדלתות פתוחות בפני כולם". וזו ממש לא הלצה, הרבי יחזק שוב ושוב את חסידיו לא להביט בציצותיו של האחר, לא להסתכל בסוג הכובע, החליפה או הנעליים. לקבל כל יהודי איך שהוא, לאהוב כל יהודי באשר הוא. "לא לחינם" – אומר לי אחד החסידים ספק בהלצה ספק ברצינות – "הדלתות בקאליב רחבות מאוד, לכולם יש פה כניסה, לכל יהודי יש כאן גישה".
מידי שבוע יצא הרבי לעבר הר המנוחות, שם במרומי ההר, הוא יוריד דמעות כמים על ציון סביו הקדוש. החסידים מספרים כי הרבי מגיע למקום עם הררי הפתקאות שהוא מקבל במהלך השבוע כאשר הוא יקרע שערי שמים שם אחר שם בפרטות. הרבי אף התבטא באוזני חסידיו, כי הוא אינו עושה מאומה, "אני זורק הכל לסבא קדישא, שהוא יטפל בקוויטלאך". ואכן, מקורבי החסידות מספרים על ישועות למעלה מדרך הטבע שמתרחשים תמידין כסדרן. "כשהרבי מגיע לציון הרבי זיע"א זה מעמד מרטיט ונורא הוד. הוא יעמוד שם ויאמר פרקי תהילים במתינות, ברגש ובדמעות. הוא יתחנן בעבור כל שם, בעבור כל ישועה, בעבור כל בקשה", ייספרו לי החסידים.
ובקאליב כמו בקאליב שום דבר לא השתנה מאז חיי חיותו של הרבי הקדוש זיע"א. הדלתות פתוחות בפני כולם, הלבבות שם הומים ועולים על גדותיהם, והעיקר יש שם מנהיג שרועה את צאנו באהבה ובמסירות שאין דומה לה. נדמה כי רוחו של הרבי המנוח עדיין מרחפת שם, עדיין זועקת את זעקת ה"הושענא נפש מבהלה" שהייתה ממיסה את לבבות החסידים ביום הושענא רבא כשהוא היה עטוף בלבן. אין זה דמיון, זו מציאות ממש, ונסו זאת, גשו לחצר הקודש קאליב, פתחו את דלתות הענק ונשמו את אוויר הפסגות, את האוויר שהתקדש על ידי הרבי ששרד את השואה האיומה, את האוויר שממשיך להפיץ נועם ואהבה על ידי הרבי שליט"א.
אולי תעשו גם כתבה על האדמו"ר הצעיר מסאדיגורה ,זה מאד מענין.
[ברצינות ולא בציניות.]