הסכם הגרעין מקרב תקיפה ישראלית באיראן; איך כזאת תראה? • מיוחד

מאת מיכאל אמסלם

הגעה להסכם גרעין גרוע של הקהילה הבינלאומית מול משטר האייתוללות, נראית קרובה מתמיד. ההתקדמות המטאורית בחודשים האחרונים של העשרת האורניום עד לכדי יכולת צבאית-גרעינית של איראן, נהפכה למטרידה מאוד.

מדינת ישראל מתקרבת בצעדי ענק להתגשמות תסריט הבלהות של איראן גרעינית. עובדה זו מחייבת את קובעי המדיניות וראשי מערכת הביטחון בישראל להכריע בדבר תקיפה אפשרית במתקני הגרעין באיראן, למהלך מעשי וממשי. אז איך אמורה להיראות תקיפה ישראלית באיראן והאם היא בכלל ניתנת לביצוע?

האם תקיפה ישראלית אפשרית בכלל?

שאלת השאלות שנשאלה אינספור פעמים בפורומים רבים של מקבלי ההחלטות, בין מומחים רבים וגם בין עיתונאים מגופי התקשורת השונים היא- האם יש לצה"ל בכלל ולחיל האוויר בפרט את היכולות המבצעיות-אופרטיביות לבצע תקיפה שגם אם לא תשמיד כליל את מתקני הגרעין באיראן, לפחות תזיק במידה ניכרת ותפגע באופן משמעותי באתרי הגרעין השונים וביכולת וברצון של המשטר השיעי להשיג יכולות גרעיניות. במאמרו של יואב לימור בעיתון "ישראל היום" בסוף השנה שעברה מובאים דבריה של סימה שיין, לשעבר ראש חטיבת המחקר ב"מוסד" וכיום חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי "אף ראש ממשלה ישראלי לא ייתן לאיראן להפוך לגרעינית במשמרת שלו" עוד ציינה "השאלה שאנחנו צריכים לברר עם עצמנו היא מה אנחנו רוצים להשיג בתקיפה, ומה היכולת שלנו לעשות את זה".

דברי ראש "המוסד", דדי ברנע, לפני כשבועיים, כלפי הממשל בוושינגטון-היו קשים וחדים. ראש "המוסד" הביע את דעתו המקצועית בצורה לא דיפלומטית בעליל (דבר שגרר נזיפה כלפיו מצד ראש הממשלה לפיד) באמרו כי ארה"ב והמעצמות האירופאיות הולכות לחתום על מסמך שהוא "שקר" כלשונו. טענתו היא שארה"ב, ביודעין ובעיניים פקוחות, אמנם מגבילה את תכנית הגרעין של איראן למשך תקופה קצרה ומתוחמת בזמן אך מאפשרת לאיראן להפוך לגרעינית "דה-פקטו" בשנת 2031.

חיל האוויר הישראלי בשיתוף פעולה עם ארצות הברית. צילום: דובר צה"ל

בהערכה האסטרטגית השנתית לשנת 2022 של המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS שכתבו דרור שלום וענת קורץ בתחילת השנה, הובאו דבריו של רפאל גרוסי, מנכ"ל סבא"א שהצהיר "היעדר שיתוף הפעולה משפיע באופן משמעותי על יכולת הסוכנות להבטיח את אופייה האזרחי של תכנית הגרעין". על כך התעקש ראש "המוסד", ברנע, שמדגיש-האיש שעומד בראש הגוף הבינלאומי שאמור לפקח על כך שתוכנית הגרעין האיראנית תהיה אזרחית בלבד מצהיר בריש גלי כי חוסר שיתוף הפעולה של איראן עם סבא"א מעיד כי פני התוכנית לאפיק הצבאי ולא האזרחי. מעובדה זו ארה"ב של אמריקה מתעלמת ומתעקשת להגיע עם איראן לכל הסכם-גם רע, העיקר להכריז כי השיגה הסכם. עמדה זו מחזירה אותנו לשאלה מהכותרת-האם לישראל יכולת לתקוף באיראן?

התשובה, כמובן, מורכבת מאוד. נקדים ונציין כי האיראנים מכירים היטב את יכולותיה של ישראל. בשופרות הרשמיים והלא-רשמיים של המשטר נוהגת איראן להביע שאט-נפש וזלזול בוטה ביכולות צה"ל. הדבר נועד בעיקר לצרכי תעמולה פנים-מדינתיים. בפועל, כל בניית ותכנון תכנית הגרעין האיראנית מראים כי היא תוכננה בצורה מדוקדקת ועל בסיס ניסיון העבר לאפשרות שישראל תרצה לתקוף את המתקנים הפזורים ברחבי איראן.

נתחיל בגיאוגרפיה-בניגוד גמור להפצצת הכור העיראקי "תמוז" בערב שבועות בשנת 1981, וכן השמדת הכור הסורי בדיר א-זור בספטמבר 2007 , ששימשו אתרים בלעדיים שעם הפצצתם, נעלמה כלא-היתה התקווה העיראקית והסורית להשיג יכולת גרעינית, האיראנים דאגו לפזר את מתקניהם השונים- ממתקני ההעשרה עם הסרכזות המתקדמות, "צנטריפוגות" בלעז, ועד למתקנים לייצור טילים בליסטיים כמו ה"שיאהב" ולהרכבת רש"ק (ראש קרב מ.א.) המותאם לטילים בליסטיים לא קונבנציונאליים. איראן היא מדינת ענק והיכולת שלה לפזר מתקנים אסטרטגיים, מתחת לאדמה ובמעבה ההר, במרחביה העצומים מקשה מאוד על השמדת תכנית הגרעין כולה. במאמר הנזכר לעיל של יואב לימור מ"ישראל היום" מובאים דבריו של האלוף (במיל') עמוס ידלין, לשעבר ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, שהיה שותף בשתי התקיפות האחרונות של צה"ל את מתקני הגרעין-ב-1981 בעיראק כטייס קרב ובסוריה ב-2007 כראש אמ"ן, "הפרויקט האיראני יותר רחוק, יותר מבוזר ויותר ממודר מהפרויקטים שהותקפו בעבר".

דיווחים לפיהם חיל הים של ארה"ב בונה רשת מל"טים ורובטים ימיים עם ישראל וסעודיה. כלי שיט לא-מאויש בים האדום. צילום: הצי האמריקאי

מבחינת ציוד וטכנולוגיה נציין כי יכולת תקיפת מתקנים מהסוג הלא-קונבנציונאלי, בצורה סימולטנית, רב-מערכתית, במתארי קרב שונים, ביבשה, באוויר ובים-היא יכולת השמורה למספר מצומצם ביותר של צבאות בעולם. זאת הסיבה העיקרית שישראל ניסתה וממשיכה לנסות בכל דרך לדחוף את ארצות הברית של אמריקה לפעולה צבאית נרחבת שכזאת מול איראן. דבר שלא עולה בדעתם של מקבלי ההחלטות בוושינגטון. צבא ארה"ב מחזיק ביכולת הנדרשת לתקיפה מהסוג המתבקש. יכולות חיל האוויר האמריקאי-הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית הן מעל לכל חיל אוויר בעולם. פיזור בסיסיו הצבאיים השונים ברחבי הגלובוס וניידות כוחותיו על ידי 11 נושאות המטוסים של הצי האמריקאי, בנוסף לטכנולוגיות הכי מתקדמות וחימוש קטלני, הן יכולות שלישראל ולצה"ל אין.

מה יש לצה"ל הקטן אך האיכותי להציע?

לא מעט כנראה: ישראל השלימה לאחרונה הזמנת מטוסי תדלוק חדשים של בואינג KC-46 שאמורים לשפר את יכולות התדלוק האווירי שלה. במערך מטוסי התדלוק הקיים יש לחיל האוויר מטוסים מתוצרת "בואינג" 707 ה"ראם", שנועדו להגדיל את טווח הטיסה של המטוסים האסטרטגיים שלה-במיוחד ה-I15F ה"רעם" שהוא מטוס הקרב הגדול של חיל האוויר הישראלי שחלק מייעודו הוא נשיאת חימוש כבד ומגוון להפצצה. בנוסף למטוסי ה-F16I ה"סופה" שמצוידים במערכות ל"א-לוחמה אלקטרונית, מתקדמות תוצרת "התעשיה האווירית", "אלביט" ו"אלתא", טווח טיסה ארוך בזכות מיכלי דלק נתיקים ויכולת תמרון גבוהה מאוד. דבר שיוכל לשמש לעזר מול מערכי הנ"מ-נגד מטוסים ומטוסי קרב של האויב האיראני.

בראש הרשימה של מטוסי הקרב של חיל האוויר מופיע כמובן מטוס החמקן-ה"אדיר" F-35I ששייך למטוסי הקרב מהדור החמישי-עילית הטכנולוגיה של מטוסי הקרב בעולם. למטוס ה"אדיר" יכולות חמקניות שנועדו להסוותו אל מול מערכות הגילוי של האויב. הוא מצויד ביכולות איסוף מודיעין, יירוט והפצצה מתקדמות ביותר. אל כוח התקיפה האווירי הזה יצטרפו וודאי גם מטוסי פיקוד, שליטה וביון. ה"שביט" שנועד לאיסוף מודיעין אותות (סיגינט) וה"עיטם" לבקרה אווירית, שיספקו תמונת-על ברורה יותר של מערך התקיפה.

סביר יהיה להניח שגם כלי הנשק היקר ביותר בצה"ל-הצוללות משייטת 7 של חיל הים יוכלו לספק תמיכה ומימד נוספים לתקיפה ישראלית באיראן. לצוללות הישראליות מסוג "דולפין" AIP מתוצרת גרמניה יש יכולות מתקדמות של שהיה ממושכת מתחת למים, איסוף מודיעין, טכנולוגיות סונאר מתקדמות, יכולת הטבעת כלי שיט ע"י טילי טורפדו מתקדמים ועפ"י פרסומים זרים, הן מסוגלות לשגר טילי שיוט הנושאים, בין היתר, ראשי קרב גרעיניים.

נערכים לתקיפה באיראן? ישראל רכשה 4 מטוסי תדלוק מארה"ב. צילום: U.S. Central Command, Sgt. John Onuoha

פיצוי אפשרי לבעיית הפיזור הנרחב מאוד של מתקני הגרעין האיראניים יוכל להיות בדמות תקיפה אווירית ישראלית ממדינות הקרובות וגובלות באיראן. דבר שיוכל לפתור בקלות את נושא טווח הטיסה. מדינות אפשריות יכולות להיות אזרבייג'ן מצפון לאיראן ומדינות המפרץ ממערב לה. מדינות שלחלקן יש יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל וגם הן מאוימות תדיר על ידי השלטון בטהראן.

הבעיה הגדולה היא שמדינות שייחשדו על ידי איראן בשיתוף פעולה עם האויב הציוני עלולות להיות מותקפות באכזריות וברוטאליות ע"י צבא איראן. במאמרם של תמיר היימן, אלוף (במיל'), ראש אמ"ן לשעבר ושל סימה שיין-בכירה ב"מוסד" לשעבר, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS, שפורסם לפני כחודש, הם מדגישים "המסר המרכזי שאיראן העבירה לשכנותיה במפרץ היה חד וברור וכלל איום מפורש בתגובה אם יסתבר ששיתוף הפעולה הצבאי עם ישראל מתקדם". כמו כן הוסיפו "הלחץ הצבאי האיראני, הישיר והעקיף, נשען בראש ובראשונה על מערך טילי השיוט והטילים הבליסטיים שבנתה איראן בעשורים האחרונים ועל מערך נרחב של כטבמי"ם". לכן, הסבירות לשיתוף פעולה מהסוג הזה נמוכה משמעותית.

יש לשער שהיות ולא יהיו הרבה הזדמנויות להפצצת המתקנים האסטרטגיים ויהיה מדובר בחלון זמן מאוד קצר, מדינת ישראל וצה"ל לא יוכלו להרשות לעצמם לפספס הזדמנות שכזאת. על כן-סביר יהיה לשער שגם כוחות קומנדו מיוחדים יוחדרו קרוב למתקנים הללו בכדי לוודא את סימון המטרות בצורה ברורה. לשם כך קיימת יחידת "שלדג" של חיל האוויר לסימון מטרות בלייזר עבור מטוסי ההפצצה הישראליים. סימון מטרה בלייזר קריטי הן לשם דיוק והן לשם שמירה על כוחותינו האוויריים. במידה ומטרה מסומנת בלייזר ניתן יהיה להפציצה גם ממרחק של קילומטרים. בכך יימנעו מטוסי חיל האוויר מלהגיע לאזור צפוף ומרושת בסוללות נ"מ רבות. כמו כן ישנה אפשרות-בסבירות לא גבוהה, להחדרת כוחות מיוחדים נוספים כסיירת מטכ"ל בכדי לבצע חבלות במתקנים עצמם לאחר שיחדרו אליהם. לצורך חילוצם של כוחות מיוחדים אלו תידרש הפעלתה של יחידת 669 המיומנת בחילוץ מהסוג הזה. מדובר בפעולות הכרוכות בסיכון גבוה ביותר לכוחות הפועלים בעומק שטח האויב והמיומנות והניסיון שלהם יהיו הכרחיים להצלחת המשימה.

היות וחלק ניכר מהמטרות נמצא עמוק מתחת לאדמה, לפעמים בעומק עשרות מטרים של סלעים או בטון יצוק, חיל האוויר יהיה חייב להשתמש בחימוש מדויק וקטלני. פצצה שסביר שיהיה לה שימוש ושכנראה קיימת ברשות חיל האוויר הישראלי, היא "מפצחת הבונקרים" או בשמה המקצועי GBU-57. פצצה זאת שגרסאות קודמות שלה נמכרו לישראל על ידי ארה"ב לפני כעשור היא הפצצה הקונבנציונאלית הגדולה בעולם. משקלה כ-13 טון ויכולת החדירה שלה מגיעה ל-60 מטר של סלע או בטון יצוק. הבעיה הגדולה עם פצצה זאת היא נשיאתה עד סמוך למקום ההפצצה. לחיל האוויר של ארה"ב קיימים מפציצים ייעודיים כדוגמת B-52 או B-2 שלהם יכולת נשיאת פצצות במשקל זה. לחיל האוויר הישראלי אין מפציצים אסטרטגיים מסוג זה ולכן יצטרכו בחיל האוויר הישראלי למצוא התאמות לנשיאת פצצה מהסוג הזה.

כלי שיט לא-מאויש בים האדום. צילום: הצי האמריקאי

היקף התקיפה ואילו אתרים יותקפו

היקף התקיפה יהיה תלוי בהמלצת מערכת הביטחון ובהחלטתו של הקבינט המדיני-ביטחוני, האם הפעולה תהיה נקודתית ותוקדש אך ורק לתוכנית הגרעין האיראנית על שלל מתקניה או מתקפה רחבה בהרבה שתקיף אתרים אסטרטגיים איראניים רבים. במידה ותחליט ישראל כי היא מתמקדת באתרי הגרעין, יותקפו מתקני ההעשרה בקום-פורדו ובנתנז המצויים בליבת תכנית הגרעין. בנוסף יותקפו מפעלים לייצור צנטריפוגות בקרבת טהראן הבירה, מתקן ההמרה באיספהאן, אתר הניסויים בפרצ'ין וכור המים הכבדים באראק. במידה וישראל תרצה לנצל הזדמנות נדירה שכזאת ולתקוף בצורה רחבה יותר ברחבי איראן-יותקפו גם אתרי ייצור של טילי שיהאב, מתקנים של משמרות המהפכה וכן בסיסי שיגור טילים.

החוקר ד"ר אהוד עילם, מציין במאמר באתר הבריטי לענייני ביטחון WAVELL ROOM כי עפ"י פרסומים זרים, לישראל היכולת לתקוף את המתקנים הללו גם באמצעות הטק"ק, טילי קרקע-קרקע מסוג "יריחו" ארוכי הטווח. ד"ר עילם מדגיש כי הסבירות לכך נמוכה הן מהסיבה שכושר נשיאת רש"ק-ראש קרב, של הטילים ארוכי טווח הללו הוא מוגבל ביחס ליכולת של מטוס והן בגלל רמת דיוק נמוכה יותר של הטיל בפגיעה במטרה.

כחלק ממתקפה רחבה ורבת-ממדים עם היבטים מודרניים מרובים סביר יהיה להניח שלמתקפה הצבאית תקדם מתקפה ממוחשבת בתחום הסייבר. באמצעות לוחמה אלקטרונית מתקדמת יופעלו תקיפות סייבר על אתרים האחראים על שליטה ובקרה של מתקנים שונים, תחנות כוח, פיקוד ושליטה, תקשורת וקשר שונים. אתרי אינטרנט שונים ומגוונים של השלטון האיראני יושבתו. המטרה תהיה יצירה של כאוס, בלבול, ניתוק וחוסר שליטה של המתקנים האסטרטגיים הכי רגישים לשלטונות איראן.

הכוח העיקרי בתקיפה יהיה כמובן של חיל האוויר- בהובלת מטוסי F35I ה"אדיר". מטוסים אלו, עם היכולות החמקניות ישמשו כוח החלוץ שאמור לנטרל את סוללות הנ"מ בסביבות אתרי הגרעין השונים. צה"ל יצטרך למצוא תשובות ליכולות הנ"מ של האיראנים-גם למערכות הסיניות שלהם ובעיקר לרוסיות ובראשן סוללות S-300 המתקדמות. ברגע שאתרים אלו יהיו פגיעים וחשופים, ללא הגנת נ"מ, יוכלו מטוסי התקיפה הבאים, ה-F15I "הרעם" וה- F-16I ה"סופה", לבצע את משימתם ולהשמיד אתרים אלו עם החימושים המיוחדים כפי שהזכרנו ובראשם הפצצות "מפצחות הבונקרים" מסדרת ה-GBU.

הדיונים על הסכם הגרעין. צילום: ארכיון

בתקיפה בסדרי גודל שכאלו אמורים להשתתף מאות מטוסי קרב. כמובן שעצם העלאת כוח אדיר שכזה לאוויר-הוא משימה בפני עצמה: צה"ל יצטרך "להרדים את השומרים" כאשר הוא מטיס טייסות שלמות במרחבי שמי המזרח התיכון. הכרזה על תרגיל צבאי גדול יכולה להוות פעולת הסחה מהסוג הזה. במקרה שכזה אין ספק שאלמנט ההפתעה ייפגע. מאידך גיסא-קשה מאוד להפתיע אויב עם יכולות לווייניות כאיראן שמקבלת גם סיוע לווייני-מודיעיני מבעלות ברית כסין ורוסיה. יש לציין כי על אף הסיכון הגדול-יכול להיות שישראל תזדקק לגל תקיפות נוסף בכדי לוודא השמדה טוטאלית של מתקני הגרעין. משמעות הדבר היא שימוש בכוחות אוויריים רבים וביכולת נטרול גבוהה של סיכונים לכוחות אלו. ברור לחלוטין למפקדי הצבא כי הדפ"א-דרכי הפעולה האפשריות, חייבות להיות מגוונות, גם בכיוון של סיבוכים ועיכובים לא צפויים. חשוב מאוד שיהיו לצה"ל תשובות לכל פעולה שעלולה להסתבך. בוודאי במבצע צבאי גדול כל כך ובמרחק שכזה ממדינת ישראל.

סיכויים מול סיכונים – תוצאות אפשריות

הצלחת מתקפה רחבה שכזאת היא קריטית למדינת ישראל ברמה האסטרטגית העליונה ביותר. אין אף מדינה בעולם, גם לא אוקראינה, שעצם קיומה מוטל בספק ושעולות קריאות להשמדתה כמו מדינת ישראל.

מבחינת סיכויי ההצלחה של מתקפה ישראלית באיראן-בין אם מדובר בפעולה מצומצמת להשבתת תכנית הגרעין או בין אם רחבה יותר, הסיכויים טובים. מבחינת יכולות-ישראל וצה"ל מצוידים בכל היכולות וההיבטים השונים הנדרשים לתקיפה: לצה"ל יכולות גבוהות מאוד הן בפן המודיעיני, הטכנולוגי-לוגיסטי, הן ברמה של חימושים מתקדמים וקטלניים והן בהון אנושי יוצא מן הכלל.

אמנם כפי שהזכרנו ישראל איננה מעצמת-על כמו ארה"ב בהוצאה לפועל של מתקפה רחבה על איראן יחסית בקלות, אך ביכולתה למתוח עצמה עד לקצה גבול היכולת ולהוציא מתחת ידה התקפה אפקטיבית ומוצלחת. מתקפה מוצלחת תיחשב אם חיל האוויר יצליח להשמיד את רוב מתקני הגרעין, ישבית את מערכי הפיתוח והייצור של תכנית הגרעין וכן את אתרי ייצור הטילים ארוכי-הטווח האסטרטגיים של איראן. הדבר יכול להרוס כליל את מאווייה הגרעיניים של איראן או ליצור עיכוב משמעותי מאוד של שנים בהוצאה לפועל של תכנית זו. במקרה שכזה איראן תשקול פעמיים אם ברצונה להתעקש על פיתוח תכנית גרעין משלה, תוך סיכון להישנות מתקפה ישראלית עליה.

כל אלו מבלי להזכיר את ההרתעה שתיצור ישראל לעצמה בכל רחבי המזרח-התיכון, עובדה שמחויבת המציאות בשכונה הקשה בה אנו חיים. קיים גם תרחיש אופטימי פחות והוא שחלילה וחס, עצם הגעת המטוסים תיחשף מוקדם מן הצפוי, נטרול סוללות ההגנה האווירית לא יצלח וכפועל-יוצא לא יופצצו האתרים המשמעותיים לתוכנית הגרעין האיראנית. בנוסף, ישנו תרחיש שבו החימושים לא יפעלו כיאות, לא יחדרו וישמידו אתרים עמוקים אלו, והטמנת האתרים הקריטיים של האיראנים בעומק האדמה תתברר כיעילה ותשיג את מטרתה בהגנה עליהם. עוד הישג תודעתי שאיראן תוכל להשיג ממתקפה שכזאת-בוודאי אם לא תצלח, הוא שלאיראן תהיה הצדקה לפתח תכנית גרעינית "למטרות הגנה והרתעה", שהרי ישראל, אליבא דאיראן, היא הצד התוקפני כאן.

***

לסיכום, הרבה מאוד מונח על הכף. לאור הישארותה של ישראל לבד במערכה (כפי שציינתי במאמרי הקודם "הן עם לבדד ישכון") ולאור הסיכון הממשי שעלול לרחף על העם היושב בציון, לא ירחק היום מהכרעה בדבר תקיפה באיראן בזמן הקרוב ביותר. נציין ונדגיש כי אין אנו מאמינים ב"כחי ועוצם ידי" ועל אף ההשתדלות המוכרחת יודעים אנו כיהודים מאמינים ש"אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקד שומר".

במאמר הבא נעסוק בשאלה-איך ייראה העורף הישראלי במלחמה כוללת עם איראן?