ערב שבת שלום ומבורך לכולם
פרשת וארא
השבת מברכין חודש שבט נזכיר שוב את תקנת כק הגהק האדמור הגדול רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש זיעא חמיו של כק מרן הרבי מילובאוויטש לקרוא את כל התהילים וזה משפיע ברכה והצלחה ומזל טוב ענק בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות לו ולכל משפחתו כי משבת מתברך כל השבוע ומשבת מברכין כל החודש כולו
והשבוע יחולו הילולות הקודש של הצדיקים הקדושים אשר מסרו נפשם למען עם ישראל בגשמיות וברוחניות הראשון זקן המקובלים הגהק ציס"ע רבי יצחק כדורי זיעא
והשני הגהק ציסע האדמור הגדול רבי ישראל אבוחצירא זיעא סידנא בבא סאלי אשר למפורסמות אין צריך ראיה אשר שמם נישא בפי כל עם ישראל בקדושה ובטהרה לשם ולתהילה לכבוד ולתפארת
יהי רצון שיהיו מליצי יושר עלינו לטובה ולברכה ולהחיש את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש בחסד וברחמים בשובה ונחת ורק בשורות טובות ומשמחות ישועות ונחמות אמן ואמן
וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה' (ו,ב)
מבואר בחסידות, שיש כאן תשובה לשאלת משה "למה הרעותה לעם הזה": הקב"ה הודיע למשה, שהמטרה והתכלית של גלות מצרים היא התגלות שם הוי', וכדי לזכות לגילוי נעלה זה, צריכה להיות תחילה גלות קשה ביותר.
כשם שהדבר היה בגאולת מצרים, כן גם בגאולה העתידה, שאינה גאולה גשמית בלבד, ואף לא גאולה רוחנית סתם (גאולה מיצר-הרע), אלא גילוי שם הוי'.
זה גם עומק כוונת הרמב"ם בסיום ספר היד – "שלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד". בתחילת ספרו, לגבי מצוות ידיעת ה', לא הזכיר הרמב"ם שם הוי' במפורש (אלא רק בראשי-תיבות – "יסוד היסודות ועמוד החכמות"), וכתב "לידע שיש שם מצוי ראשון". אבל כאן – כשעוסק בגאולה העתידה – מדגיש הרמב"ם וכותב במפורש, "לדעת את ה'" – גילוי שם הוי'.
(לקוטי-שיחות כרך לא, עמ' 26).
ויאמר אליו אני ה' (ו,ב)
בפרשה הקודמת מסופר על טענת משה: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה", היינו שפרעה לא שת ליבו לשם הוי', באמרו "מי הוי'" – כי שם "הוי'" מכוסה ומוסתר בשם "אלוקים", כדוגמת השמש בנרתיקה. השגת פרעה היתה רק באותיות 'מי' של שם "אלקים", כלומר, באותיות האחרונות (המבטאות את הדרגות הנמוכות) משם זה. לכן אמר "מי הוי'" – שם הוי' מלובש ומוסתר באותיות 'מי' של שם אלוקים ואינו מתגלה בעולם.
על זה אמר הקב"ה למשה "אני הוי'" – על-ידי השפטים שאעשה בו (הנמשכים משם הוי'), יכיר גם פרעה בשם הוי' (כפי שהוא ללא מגן ונרתיק).
(אור תורה, פר' וארא דף כו עמ' א).
וידבר אלקים… אני ה' (ו,ב)
נאמר במדרש (שמו"ר פ"ה) שטענתו של משה ("למה הרעותה") היתה: בשלמא דור הפלגה חטאו נגדך ולכן נענשו; אך מה חטא העם הזה שבגלל זה נגזרה עליו דווקא גזירת שעבוד כבד זה?
אולם נאמר בכתבי האריז"ל שנשמות בני-ישראל שנשתעבדו במצרים היו גלגול של נשמות דור הפלגה, ומאחר שדור הפלגה חטא בחומר ולבנים (ככתוב (בראשית יא): "הבה נלבנה לבנים… והחימר היה להם לחומר"), נשתעבדו בני-ישראל במצרים בחומר ובלבנים, בכדי לתקן חטאם.
זו, אם-כן, תשובת ה' לטענת משה: הלוא אתה הצדקת את עונש דור הפלגה. בגלל אותה סיבה יש הצדקה גם לשעבוד בני-ישראל במצרים, כי הם אותן נשמות.
וזהו "וידבר אלוקים… אני הוי'" – מידת הדין שאני עושה בישראל היא לאמיתו של דבר חסד ורחמים, כי בזה יתוקן חטאם.
(פלח הרמון ח"ב פר' וארא עמ' לב,לה,לו).
* * *
החידוש בפסוק זה, אינו עצם ההודעה "אני ה'", שהרי שם זה היה ידוע למשה לפני כן; הכתוב בא כאן להודיענו על ה'ייחוד', היינו, איחוד שמות ה' ואלוקים אשר זו תכלית הכוונה – שתהיה התחברות של שם הוי' ושם אלוקים ("וידבר אלקים… אני ה'"), דהיינו, ששם הוי' יאיר בגלוי בשם אלוקים.
(המשך תער"ב עמ' תתלא).
וידבר אלוקים אל משה… וארא אל אברהם וגו' (ו,ב-ג)
דברי הקב"ה למשה רבנו, "וארא" וגו', באו כמענה לטענתו (בסוף פרשת שמות) "למה הרעותה לעם הזה". משה רבנו, חכמה דקדושה, בא בטענה לקב"ה על חושך הגלות, והקב"ה עונה: אכן, מצד השכל יש מקום לטענת "למה הרעותה", וייתכן שחושך הגלות יגרום נפילת-רוח, אבל עבודתו של יהודי צריכה להיות בצורה כזו, שהאלוקות לא רק מובנת בשכלו, אלא נראית לו בגלוי ("וארא"), שאז גם בחושך הגדול ביותר הוא עובד את קונו, למרות כל ההפרעות.
הכוח לזה ניתן מ"(וארא אל) האבות". הם עצמם ראו אלוקות בגלוי והורישו את הכוח לזה לבניהם אחריהם עד עולם. רמז לדבר – שם הפרשה הוא "וארא" סתם (ולא "וארא אל אברהם" או "אל האבות"), להורות שראיית אלוקות שייכת לכל אחד מישראל.
(שיחת שבת פרשת וארא תשמ"ג. תורת מנחם תשמ"ג כרך ב, עמ' 828).
וארא אל אברהם (ו,ג)
"וארא" הוא לשון עבר וגם לשון הווה. זאת אומרת, שהתגלות זו, שהיתה אל האבות, קיימת גם עתה בנשמות ישראל. שהרי בנשמתו של כל אחד ואחד מישראל יש בחינת "אברהם" שבה (מידת האהבה לה'), בחינת "יצחק" שבה (מידת היראה), ובחינת "יעקב" שבה (מידת הרחמים). כשמתגלות מידות אלה הרי זה בדוגמת ההתגלות האלוקית אל האבות.
(אור-התורה שמות כרך ז עמ' ב תקפט).
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב (ו,ג)
וארא: אל האבות (רש"י).
מה מוסיף רש"י בפירושו, על לשון הכתוב?
אלא רצונו של רש"י לומר לנו שההתגלות האלוקית אל אברהם, יצחק ויעקב לא היתה בגלל מעלתם הפרטית של כל אחד ואחד מהם, כי אם משום שהם היו אבות האומה. הם, האבות, מסרו את כל מה שקיבלו לבניהם אחריהם.
(לקוטי-שיחות כרך ג עמ' 860).
ושמי ה' לא נודעתי להם (ו,ג)
סיבת שעבודם של בני-ישראל במצרים היתה כי הקב"ה רצה שיתגלה אליהם שם הוי' בשעת מתן-תורה [כדכתיב (דברים ה): "פנים בפנים דיבר הוי' עמכם"]. לפיכך היו בני-ישראל זקוקים להקדמת זמן של סבל וייסורים, כי על-ידי זה נתעוררה בהם תשוקה עזה לצאת מאפלה לאורה, ואז נעשו ראויים להתגלות אור התורה [ובלשון רז"ל (ברכות ה): "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על-ידי ייסורים:… תורה וכו'"].
זהו שאמר הקב"ה למשה "ושמי הוי' לא נודעתי להם": אתה שאלת "למה הרעותה?". ובכן, דע כי סיבת הדבר היא רצוני לגלות לישראל את שם הוי', גילוי שלא זכו לו אפילו האבות.
(תורה-אור פרשת שמות, דף נ, עמ' ב וג).
* * *
מבואר בחסידות, שהאבות, אשר קדמו למתן-תורה, לא זכו לגילוי שם הוי', ואילו בני-ישראל זכו במתן-תורה לגילוי שם הוי' [כפי שנאמר בהמשך הכתוב ,"לכן אמור לבני-ישראל אני הוי'… וידעתם כי אני הוי'"].
ויש לשאול, מכיוון שכבר עברו אלפי שנים מאז שנתגלה שם הוי' במתן-תורה, מה שייך אלינו העניין ד"שמי הוי' לא נודעתי להם" (והרי התורה היא נצחית)?
ויש לומר, דאף-על-פי שבמתן-תורה נתגלה שם הוי', מכל-מקום כיוון שלעתיד-לבוא יתגלה שם הוי' באופן נעלה לאין-ערוך, כמבואר בחסידות, נמצא, שגם המעמד ומצב שלאחרי מתן-תורה הוא באופן ד"שמי הוי' לא נודעתי" בערך לאותו הגילוי שיהיה לעתיד-לבוא.
(ספר-השיחות תשנ"ב, כרך א, עמ' 262).
והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי (ו,ו-ז)
יש כאן רמז לארבעת השלבים בעבודת הבורא: סור מרע (מצוות לא-תעשה), עשה טוב (מצוות עשה), לימוד התורה, והעבודה הנעלית ביותר של דבקות בה' – עד כדי 'לקיחת' עצמותו יתברך.
"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" – רומז לסור מרע, היינו היציאה מסבל החטא (הנקרא מצרים).
"והצלתי" – (מלשון צל) רומז לעשה טוב, קיום המצוות שנמשלו לצל, כמאמר רז"ל (ירושלמי תענית פ"ד ה"ב) על הפסוק (ישעיה נא) "ובצל ידי כיסיתיך" – "זו גמילות חסדים".
"וגאלתי" – רומז ללימוד התורה. כי אמיתית הגאולה היא כשמתבטלות כל ההגבלות, אף הגבלות דקדושה, וזה נעשה על-ידי התורה, שהיא אין-סופית.
"ולקחתי אתכם לי" – תכלית העילוי בעבודת ה': ש'לוקחים' את מהותו ועצמותו יתברך ("לי"), אשר הוא נעלה מבחינת הגבול ומבחינת הבלי-גבול כאחד.
(ספר המאמרים תרע"ח דף קמה).
והייתי לכם לאלוקים (ו,ז)
מדוע רק שם "אלוקים" בא בנטייה של "אלוקינו" (אלוקה שלנו)?
ההסבר הוא כי לומר על ה' שהוא שלנו שייך רק כשבא בצמצום; והצמצום הוא בחינת שם אלוקים, כידוע.
(דבר זה נתגלה לרבינו הזקן נ"ע בחלום, בהיותו בכפר פיענע, סמוך להסתלקותו, והוא אמר על כך: "הקושיא – טובה, והתירוץ – פשוט…").
החידוש בפסוק זה – "והייתי לכם לאלוקים" – הוא, שהקב"ה הבטיח למשה רבנו שאף שם הוי' (הנזכר בפסוק שלפניו – "אמור לבני-ישראל אני הוי'") יתגלה ויאיר לנשמות ישראל כמו שם אלוקים, שהוא בבחינת אלוקה שלנו.
(אור-התורה שמות, כרך א, דף ריג).
ויצוום אל בני-ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני-ישראל מארץ מצרים (ו,יג)
לכאורה, מדוע כולל הכתוב את שניהם (בני-ישראל ופרעה) בציווי אחד של "ויצוום"?
אלא יציאת מצרים והמופתים שקדמו לה, היו בכוחו של גילוי אלוקי – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם", וגילוי זה היה צריך להיות על-ידי משה ואהרן דווקא.
שני דברים מנעו גילוי זה: משה ואהרן – שהיו מופשטים מענייני העולם ומשום כך לא התאפשרה, לכאורה, הגאולה להיות על-ידם, שכן היא קשורה בהתגלות אלוקית בתוך מצרים, כאמור. פרעה – שהתנגד לגילוי זה. מצידו היה מעדיף לשלח מיד את בני-ישראל, כדי למנוע את הצורך במופתים, ובלבד שלא תתגלה אלוקות בעולם (והסיבה שלא שלח מיד את בני-ישראל היא בגלל "ואני אקשה את לב פרעה").
הכתוב כאן מדבר בביטול שתי המניעות:
כנגד המניעה הראשונה נאמר "ויצוום אל בני-ישראל", 'ויצוום' מלשון צוותא וחיבור: הקב"ה קישר וחיבר את משה ואהרן אל בני-ישראל (והעולם). וכנגד המניעה השנייה נאמר "ויצוום… אל פרעה": הקב"ה חיבר את משה ואהרן ובני-ישראל אל פרעה, שיחזיקם אצלו ויסרב לשלחם.
המטרה בכל זה היא: "להוציא את בני-ישראל מארץ מצרים" – לאחר שני הציוויים (ההתקשרויות הללו), יהיה הגילוי האלקי של יציאת מצרים.
(מגיד דבריו ליעקב, סי' קעח, עמ' א'-ג').
ואני אקשה את לב פרעה (ז,ג)
מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפניי שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה ליבו, למען הרבות בו אותותיי ותכירו את גבורתי (רש"י)
מה הקשר בין "שהרשיע והתריס" ל"טוב שיתקשה לבו"? אם מגיע לו עונש – עליו להיענש, אך מדוע ליטול ממנו את כוח הבחירה?
אלא העונש הוא בדרך של "מידה כנגד מידה":
פרעה התריס כנגד ה' ואמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה). הוא הצהיר בגאווה ובחוצפה שאינו מכיר במרותו של הקב"ה והוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. על כן עונשו היה שנתקשה לבו, והראו לו מן השמים שאינו ברשות עצמו כלל וכלל, והוא נטול בחירה חופשית.
(לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 63).
וידעו מצרים כי אני ה' (ז,ה)
המכות היו דינים קשים, והמתקת הדינים היתה על-ידי תפילת משה, זאת אומרת שהחסדים שמקורם בשם הוי' ביטלו את הגבורות שמקורם בשם אלוקים. דבר זה לא ידעו חרטומי מצרים לעשות, כי הם יכלו להביא את הדינים, אך לא יכלו לבטלם.
זהו שאמר הכתוב: "וידעו מצרים כי אני הוי'".
(תורת חיים שמות, דף שצו ע"ב).
ובני קורח אסיר ואלקנה ואביאסף (ו,כד)
"אסיר (271) אלקנה (186) אביאסף" (154) = בגימטרייה "תורה" (611).
ללמדך: שבני קורח עשו תשובה והאמינו במשה ובתורתו, לא כקורח אביהם שכפר בתורת משה.
(לקוטי לוי-יצחק לזוהר חלק ב דף רפז).
הוא אהרון ומשה… הוא משה ואהרון (ו,כו-כז)
"משה" – עניינו לימוד התורה. "אהרון" עניינו – עבודת התפילה (שהרי תפילה באה במקום קורבנות, שהקריבו הכהנים).
לפעמים יש להקדים את "משה" ל"אהרון" – על האדם לעסוק בתורה ובמצוות כדי שיוכל אחר כך להתפלל מאהבה. ולפעמים יש להקדים את "אהרון" ל"משה", דהיינו שהאדם יעורר אהבת ה' בליבו בתפילה, כדי שיוכל אחר כך לעסוק בתורה ומצוות כדבעי.
(לקוטי-תורה במדבר פרשת מסעי, דף פג עמוד ג).
* * *
"משה" מסמל דרך עבודה שהיא על-שכלית ואילו "אהרון" – עבודה שכלית.
ישראל – מסמלים את הנפש האלוקית, ופרעה – את הנפש הבהמית.
בפסוק הראשון (כו), כשמדובר על בני-ישראל ("הוציאו את בני-ישראל מארץ מצרים") הקדים הכתוב את אהרון למשה, ואילו בפסוק שלאחריו, כשמדובר על פרעה ("הם המדברים אל פרעה מלך מצרים"), הקדים הכתוב משה לאהרון.
מדוע? משום שכדי להשפיע על הנפש האלוקית ולעוררה באהבת ה' די בבחינת אהרון. לכן כשמדובר על "ישראל" הקדים הכתוב אהרון למשה. אבל כדי לעורר גם את הנפש הבהמית לאהבת ה', הדבר צריך לבוא מדרגה נעלית יותר – בחינת משה. לכן כשמדובר על "פרעה" הקדים הכתוב משה לאהרון.
(אור-התורה שמות כרך א עמ' רכד ועמ' רל).
נתתיך אלוקים לפרעה (ז,א)
אנו רואים, כי לעיתים יש בכוח הצדיק לבטל ולהכניע את הרשע ולעיתים נבצר ממנו לעשות כן.
סיבת הדבר: אם "ניצוצות הקדושה" המצויים ברשע כבר "נתבררו" וחזרו למקורן – יכול הצדיק להכניעו. אך אם טרם "נתבררו" – לא יוכל לו. אולם הקב"ה יכול להשפיל את הרשע אפילו בשעה שיש בו עדיין ניצוצות קדושה.
ומכיוון שעדיין היו הרבה ניצוצות בפרעה ובמצרים, היה צריך שמשה יהיה בבחינת אלוקים לפרעה, כלומר, שהקב"ה ימשיך בו כוח אלוקי כזה שיוכל לבטל ולהכניע את פרעה ומצרים.
(פלח-הרימון שמות עמ' סד).
אתה תדבר (ז,ב)
"תדבר" הוא לשון הכנעה (כנאמר בתהילים מז: "ידבר עמים תחתנו"). הקב"ה ציווה את משה להכניע ולהשפיל את גאוותו של פרעה כדי שיהיה בטל לרצון הקב"ה.
"אתה תדבר" – הכנעה זו צריכה להתבצע על-ידי משה דווקא. פרעה היה בתכלית ההתנשאות והגאווה, כדכתיב (יחזקאל כט), "לי יאורי ואני עשיתיני". לכן שבירתו נעשתה על-ידי משה דווקא, שהיה בתכלית הביטול והענווה ובניגוד גמור לפרעה, כעדותה של התורה, "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם" (במדבר יב).
(תורת-חיים ח"ג שמות עמ' קכ-קכא).
ואני אקשה את לב פרעה (ז,ג)
מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפניי שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה ליבו, למען הרבות בו אותותיי ותכירו את גבורתי (רש"י)
מה הקשר בין "שהרשיע והתריס" ל"טוב שיתקשה לבו"? אם מגיע לו עונש – עליו להיענש, אך מדוע ליטול ממנו את כוח הבחירה?
אלא העונש הוא בדרך של "מידה כנגד מידה":
פרעה התריס כנגד ה' ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה). הוא הצהיר בגאווה ובחוצפה שאינו מכיר במרותו של הקב"ה והוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. על כן עונשו היה שנתקשה ליבו, והראו לו מן השמים שאינו ברשות עצמו כלל וכלל, והוא נטול בחירה חופשית.
(ליקוטי-שיחות כרך ו עמ' 63).
וישלך אהרן את מטהו… ויהי לתנין (ז,י)
התנין מסמל את קליפת מצרים כדכתיב (יחזקאל כט), "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו".
מטה (מלשון הטיה ו"המשכה") רומז להמשכת אור אלוקי מעולם לעולם.
בהפיכת המטה לתנין נרמז כי השורש והמקור של קליפת מצרים הוא האור האלוקי, שירד פלאים על-ידי צמצומים רבים עד שנתהוותה ממנו מציאות של קליפות.
בזה שהתנין הפך למטה (וכן בכך שבלע מטה אהרן את מטות החרטומים) נרמז, שלא זו בלבד ששורש ומקור הקליפות הוא מן האור האלוקי, אלא שגם עצם קיומן בהווה הוא מאור זה, המחיה ומקיים אותם תמיד, וברצות ה' נהפך הנחש למטה וכל הקליפות היו כלא היו.
(תורה-אור דף נז עמ' ב).
ויבלע מטה אהרן את מטותם (ז,יב)
מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולם (רש"י).
ביאור דברי רש"י בעבודת האדם לקונו:
כל פעולה עם הזולת צריכה להיות מתוך אהבת-ישראל, כהנהגת אהרון הכהן – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". וכפי שנאמר ב'תניא': "אף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו… צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'". ואפילו אלו שמצווה לשנואתם, "מצווה לאהבם גם כן", ויש לעורר רחמים עליהם, "והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה".
אך לפעמים קורה שהזולת שרוי בשפל המדרגה, הטוב שבו מוסתר כל-כך, שיש צורך להשתמש בהכאה בדברים, ולפעמים העצה היחידה היא לפעול בו ביטול ושבירה כלליים – 'בליעה', שיהיה בהעדר המציאות ('אויס מציאות') לעצמו כלל. ועל זה באה ההוראה, ש'בליעה' זו צריכה להיעשות על-ידי "מטה אהרן" דווקא, היינו על-ידי אדם שכל-כולו חדור בחסד ובאהבת-ישראל אמיתיים, ובטוחים אנו בו שהוא פועל אך ורק מתוך אהבת-ישראל, ואין כאן חס-ושלום ערבוב של סיבות ונטיות מצד המידות הרעות של נפשו הטבעית.
זאת ועוד: לא דיי שסיבת הפעולה היא אהבת-ישראל, אלא הפעולה עצמה צריכה להיעשות לא כ'תנין', ברגש של כעס (כנחש זה, שטבעו להפחיד ולהזיק), אלא כ'מטה': המוכיח צריך לפעול כ'מקל', ללא שום רגש של רוגז וכעס חס-ושלום, ואף ללא הרגשת מציאות עצמו.
(לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 57).
וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאר (ז,כה)
וימלא מניין שבעת ימים, שלא שב היאור לקדמותו, שהיתה המכה משמשת רביע חודש ושלושה חלקים היה מעיד ומתרה בהם (רש"י)
לכל מכה הוקצב חודש, כך שנקבע מראש שברבע הראשון של החודש תהיה המכה, ובשלושת רבעי החודש האחרונים תהיה ההתראה. ויש לתמוה: הרי ההתראה היא הקדמה ואזהרה לקראת המכה הבאה, ומדוע הזמן שנקצב מראש הוא באופן שקודם תבוא המכה ורק לאחר מכן ההתראה?
והביאור: ההתראות לא היו לשם אזהרה ואיום בלבד על פרעה, אלא הן עצמן נועדו לצערו ולייסרו, בעצם הדבר שמשה מדבר דברים כאלה לפני פרעה מלך מצרים. ייסורים אלו גדולים יותר כאשר הם באים מיד לאחר המכה, וכך נשבר פרעה ונכנע ליבו עוד יותר.
מכאן הוראה בעבודת ה': יש לשבור ולהכניע, עד כדי ניצחון מוחלט, את ההתנגדות לקדושה. למען הניצחון פותח המלך ומבזבז גם אוצרות כמוסים (כמוסבר במאמרי 'באתי לגני' ב'המשך יו"ד שבט', ששבת פרשת וארא היא ברוב השנים שבת מברכים החודש שבט), ולצורך ניצחון זה ניתנו האוצרות הללו לידיו של כל יהודי, גם בתקופה החשוכה של עקבתא דמשיחא, כדי להביא את הניצחון המוחלט בגאולה השלמה.
(לקוטי שיחות כרך לא, עמוד 39).
ובתנורך (ז,כח)
הצפרדעין… יורדין לתוך התנור ומצננין אותו (מדרש רבה).
תנורי מצרים הם סמל ה'אש' דקליפה – החמימות וההתלהבות בענייני עולם הזה. מכת צפרדע, שציננה את תנורי מצרים, מסמלת ביטול חמימות זו והחלפתה ביחס של קרירות ושוויון-נפש. זה הצעד השני, הבא לאחר התהליך ההפוך.
(לקוטי שיחות חלק א, עמ' 123).
* * *
הצפרדעים נבראו מן המים, ככתוב "ושרץ היאור צפרדעים". ובזה שנכנסו הצפרדעים לתוך תנורי מצרים התבטאה מסירות נפש גדולה ביותר: ברואי המים קפצו לתוך האש…
(לקוטי שיחות חלק א, עמ' 123).
©לזכות ישראל בן רחל שלה לבריאות ועשירות בקרוב
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה
