כבר לא מביעים אמון / יוחאי דנינו על שינוי הגישה של יאיר לפיד

בזמן שבקואליציה מפגינים אחדות יוצאת דופן ומעניקים גיבוי נחרץ ליושב ראש ש"ס, שר הפנים והבריאות הכמעט לשעבר אריה דרעי, דווקא האופוזיציה היא זו שמוצאת את עצמה מוכה וחבולה, ללא יכולת אמיתית להילחם, כשאפילו נושא הדגל בדמות המאבק על צביון מערכת המשפט, כבר לא ממש מצליח להביא לאחדות השורות בשברי מפלגות האופוזיציה.

ההצגה הכי טובה בעיר הייתה בשלבי התחרות בין גנץ ולפיד, על התואר המקופלת הטעימה ביותר. לו הייתה נערכת תחרות טעימות, סביר להניח שההכרעה בה הייתה קשה. לשבחו של גנץ ייאמר שהוא היה הראשון שדיבר על הצורך בהידברות ובוועדת הסכמות, אבל אתמול הגיע גם תורו של ראש האופוזיציה יאיר לפיד.

יותר ממאתיים מילים נדרשו לו ללפיד, כדי להסביר בישיבת הסיעה של מפלגתו מדוע יש צורך בהידברות. הוא דיבר על שרים מורשעים בפלילים, על ראש ממשלה שמסובך עד לצוואר, אבל בשורה התחתונה הוא חשף את הצעתו לנשיא המדינה, להקים ועדה מיוחדת שתגיע להסכמות על שינויים במערכת המשפט. "ועדה נשיאותית שתוכל לשמוע את כל הצדדים" הוא קרא לזה.

הצגה נוספת ולא פחות מגוחכת, קיבלנו זמן קצר לאחר מכן, כשאביגדור ליברמן נאם במליאת הכנסת במסגרת הצעת אי אמון והביע אי אמון דווקא בחבריו להנהגת האופוזיציה: "צאו מהסרט! אי אפשר להגיע לשום פשרה בנושא רפורמת המשפט" התעקש ליברמן והסביר את הרציונל שמאחורי הדברים: "אתם אומרים שהממשלה רוצה להביא את ישראל ל-100% דיקטטורה, אז איזה פשרה אתם רוצים? 50% דיקטטורה?!"

הנזיפה הפומבית שלו הצליחה להבהיל את לפיד, שגם כך נהנה ממעמד שהולך ופוחת בקרב חבריו. "לא הצעתי שום פשרה עם הממשלה" הוא מיהר לתרץ את עצמו וגייס את הכושר הרטורי כדי להסביר את הצורך בוועדה הנשיאותית: "מי שאומר שזו הצעה 'להתפשר עם הממשלה' או שלא הבין את ההצעה, או שהבין אותה ומשקר מסיבות פוליטיות. שני הדברים אינם ראויים".

האמת היא שללפיד נמאס. אל ההפגנות הגדולות נגד הממשלה הוא נגרר בעל כורחו. בהפגנה הראשונה הוא הבריז ובשנייה הוא הגיע רק בקושי, החתים כרטיס, הצטלם ושב אחרי דקות בודדות לעשות לביתו.

לפיד הוא איש העולם הגדול, כזה שנולד עם כפית זהב בפה, ולא מישהו שמורגל לעבודה סיזיפית של ראש אופוזיציה. גם בקדנציה הראשונה שלו בתפקיד, הוא היה בין שיאני הח"כים הבטלנים של המשכן, אלו שכמעט ולא נוכחים אף פעם בדיוני המליאה. תירוצים יש למכביר, אבל לפיד בנוי לתפקיד שר, אולי גם לראש ממשלה חליפי ובעת הצורך גם ראש ממשלת מעבר, אבל ממש לא לתפקיד חבר כנסת. הוא לא האיש שיתרוצץ בין הוועדות, הוא לא האיש שיגיש שאילתות, ובכלל הוא לא האיש שנוכח בכנסת.

גם גנץ עם נתונים כמעט זהים. מאז שנכנס לכנסת הוא העביר את מרבית זמנו כשר הביטחון, מוקף במאבטחים וסוללת יועצים ופתאום הוא כמעט חכפ"ש מן השורה. שעות הנוכחות שלו, אמנם עולות על של לפיד, אבל למרות זאת לא תמצאו אותו בוועדות הכנסת, אפילו לא בוועדת חוקה שאליה היה צריך להגיע לפחות כדי להשמיע את עמדתו נגד התכנית המשפטית. טוב, נו, לפחות יש לו תירוץ עלוב בדמות "לא נגיע לוועדת הכנסת כעניים המחזרים בפתחים. לא נבוא לתקן רבע סעיף ונאמר תודה".

המכנה המשותף ללפיד ולגנץ, שהשניים הללו כבר לא מסתירים את העובדה שפשוט נמאס להם. תקראו את זה ישר, הפוך, או איך שתרצו, אבל גם לפיד וגם גנץ כבר מסכימים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה במערכת המשפט, ומורשת אהרון ברק צריכה להשתנות. עכשיו הכל שאלה של כמה ולמה, הכל שאלה של מינון. לפיד וגנץ יבקשו שינויים מינוריים, והקואליציה תבקש אף היא שינויים מינוריים, ביחס לתכנית שהציגו לוין ורוטמן כמובן.

סביר להניח שההפגנות ההמוניות במוצאי שבת יימשכו, אולי אפילו יתעצמו. אמנם לא מחייב שעוד משתתפים ייטלו חלק בהם, מספיק שהתקשורת תכתיב מראש את מספר המשתתפים. 50, מאה, או מאה וחמישים אלף. אולי אפילו רבע מיליון, אבל הסוף שלהן כבר כאן.

כשגנץ ולפיד מדברים כבר על וויתורים, מפטפטים על הסכמות כאלו ואחרות, המסקנה כבר ברורה: ההפגנות נועדו בסך הכל לעוד ערב מפגש עם חברים, אולי גם כדי לצאת ידי חובת המחאה נגד מהלכי הממשלה, אבל בפועל גם לפיד וגם גנץ מבינים שמערכת המשפט מיצתה את עצמה במתכונתה הנוכחית ויש צורך לשנות אותה.

עם כאלו הפגנות, ועם כאלו ראשי אופוזיציה, שאפילו חבריהם מביעים בהם אי אמון, מה הפלא שציפי לבני היא המשיחה החדשה?! עכשיו לקואליציה רק נשאר להמשיך במלאכה, בלי להתחרט באמצע הדרך.