הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד הידוע כרבי מקוז'יגלוב – נולד בעיירה טשלודז' ליד בנדין שבפולין בשנת ה'תרמ"ד התייתם מאמו בהיותו בן שלוש מאורע שבעקבותיו גדל אצל קרובי משפחתו בוולברום. בגיל 71 למד בישיבת אמסטוב. שם נודע כעילוי. ולאחר מכן למד אצל האדמו"ר מסוכאטשוב. לאחר פטירת האדמו"ר בשנת ה'תר"ע התבקש לעמוד כראש הישיבה בסוכוטשוב וכיהן בתפקיד זה עד שנת ה'תרע"ו
בתחילת מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה ועם סיום המלחמה בשנת ה'תרע"ז החל לכהן בקוז'יגלוב. שם הקים ישיבה כאשר הרבנית הייתה מבשלת ופרנסתם הייתה בדוחק. בישיבה זו עמד בראשה עד שנת ה'תר"פ בהמשך שימש כרב בזביירצ'ה ובסוסנוביץ. בשנת ה'תרצ"ד בעקבות פטירתו של ר' יהודה מאיר שפירא התמנה לראש-ישיבת חכמי לובין. בתפקיד זה כיהן עד הריסתה ע"י הנאצים בשנת ה'תרצ"ט
יזם את לימוד המשנה היומית. בקי גדול בנגלה ובתורת הקבלה והסוד. הצטיין בקיום מצוות הצדקה למרות מצבו הכלכלי הקשה. החמיר על עצמו בקיום המצוות, בעוד שלאחרים היה מקל. שקדן עצום. בעל זיכרון מפליא. נוסע בחסידותו וקדושתו. בתקופת השואה עבר לגטו ורשה ושם הקים ישיבה עם ר' אברהם ויינברג בבונקר. לאחר דיכוי מרד גטו ורשה הוגלה למחנה ההשמדה מאידנק. מסופר עליו שבהתקרבו לתא הגז מחא כפיים ותפילה בפיו: "ב"ה שהנני נספה על קידוש שמו הגדול". נרצח בשואה ב-כ"ז ניסן ה'תש"ג חי כ-59 שנים.
אביו: ר' חנוך הענדיל עבד לפרנסתו כחייט.
אמו: מרת מרים קיילא לבית שוויצר.
רעייתו: אסתר בת דודו, בתו של ר' יהודה שרגר שוויצר.
ילדיו: דב, אברהם, בנימין ומשה ובנותיו מילכה ומרים הי"ד כולם נספו בשואה.
מרבותיו: ר' אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
בעל ה'אבני נזר'. ר' אפרים צבי איינהורן רבה של אמסטוב.
מתלמידיו: אחיו ר' אלעזר
נחום, ר' יהושע ליפסקי מלויביטש ור' ישראל אלטר ספרן פוקס כרבה של דווינסק, ר' יעקב
שלמה פרדס.
מספריו: ארץ צבי- שו"ת • ארץ צבי- דברי מוסר וחסידות על התורה, על הגדה של פסח • שיח השדה- על דיני ברכות ותפילה.
בספר 'גאוני פולין האחרונים' מספר תלמידו בישיבת חכמי לובלין, ר' יצחק פלסקר (מח"ס 'שערי יצחק' למסכתות הש"ס), שכיהן שנים מרובות ריש מתיבתא בישיבת 'שפת אמת' ירושלים על היקף גאוניותו העצומה של הרב, חריפותו ובקיאותו וכיצד ניתן היה לראות בחוש כי כל התורה הייתה מונחת בראשו.
"כל מי שראה והביט אי פעם בקלסתרו של הקוז'יגלובי, הבחין מיד איך הוא תפוס ברעיונות, אחוז שרעפים, משוטט בעולמות, כאדם המתהלך בארץ וראשו מגיע השמימה. ותמיד ניתן היה לראות את הגאון באותו מצב. בשבתו בביתו, בלכתו בדרך, בשכיבתו ובקימתו. במיוחד היינו עדים לגילויים נפשיים שלו בשעת התפילה. השתפכות לבו ונפשו, התלהבותו באופן בלתי שכיח, עשו על כל המאזינים רושם עמוק ביותר. רשפי אש ניתזו אז מפיו".
"הרבה יותר ממה שכתוב בספריו הנפוצים, המלאים עמקות, בא לידי גילוי בעת שהשמיע שיעורים לפני קהל התלמידים ביח"ל. נהירנא: כיוזם הרעיון של 'משנה יומית', הנהיג הקוז'יגלובי בלובלין שיעור מיוחד ללימוד משניות, והיה בעצמו משמיע שיעור זה ברבים דבר יום ביומו, כשהוא משלב בדבריו כל מיני חידושים וסברות".
"פעם באמצע השיעור, כשאמר סברה פלונית, קם צעיר בשם ר' ישראל יונה בלקובסקי וקרא לעומת הצדיק: "הלא בדברי התוספות מפורש להיפך?". לשמע דברי הצעיר השתררה דומיה בקרב הולמדים. הקוז'יגלובי נעצר לרגעים מועטים, הרהר, ושאל את עצמו בקול רם מתון: "באיזה מקום בתוספות מפורש להיפך? האם במסכת שבת? לא! במסכת עירובין? גם לא! במסכת פסחים? כן, כן, אומנם כן". "אבל בבקשה ממך", וכאן הפנה את ראשו לעבר הצעיר השואל, "כדי לקבל תשובה לשאלתך יש לעיין היטב במהרש"א על אתר ויתחוור לך שאין קושייתך קושיא…". האווירה במעמד זה הייתה מחושמלת. כולנו היינו עדים חיים איך הוא מעביר בזיכרונו מסכת אחרי מסכת, עם כל פירושי התוספות, והמאורע עשה עלינו רושם בל יימחה…"
הרב מעולם לא חת מפני אף אדם. וכאשר דן, תמיד היה דין אמת וצדק. פעם אחת דן דין תורה בין גביר העיירה ובין איש עני. הרב פסק שלא לטובת העשיר והעשיר נעלב עד עמקי נשמתו. מאותו רגע החליט העשיר לנקום ולהצר את צעדי הרב. הוא התחיל לרדוף אחרי הצדיק ולמרר את חייו.
ברוב חוצפתו הוא 'התחכם' ולאחר שהבין כי הרב מתגורר בשכירות והדירה שייכת לנוכרי, פנה העשיר והציע סכום גדול בהרבה ממה שהרב שילם וביקש לשכור את הדירה. הנוכרי שהכסף קרץ לו, גירש את הצדיק ומשפחתו מדירתו, וכך במשך מספר שבועות התגורר רבינו יחד עם בני משפחתו ב'עזרת נשים' של בית המדרש העירוני.
מאותו הזמן התחילה פרשת הנדודים של הצדיק ומשפחתו. וכך הם נדדו מעיר לעיר וממקום למקום והישיבה נדדה איתו. סבל ייסורי נפש וחרפת רעב, אבל לא פסק מדרך לימודו וקדושתו. ולמרות שגלות ממעטת את השם, התורה הגנה עליו, והצדיק התפרסם כגאון בכל מקום אליו הגיע.
מדברי תורותו:
“שאל ר’ מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חלוקי כפרה, שהיה רבי ישמעאל דורש…” (יומא פ”ו, ע”א).
בענין ארבעה חילוקי כפרה שנאמרו ביומא שם דכריתות ומיתות בית דין בעי תשובה ויום הכיפורים ויסורין, וחילול ה’ בעי תשובה ויום הכיפורים ויסורין וגם מיתה – יש לומר דכל זה בתשובה מיראה, דזדונות נעשין כשגגות, והרי אפילו שוגג של כרת בעי כפרת קרבן. ואף דמייתי קרבן באין עליו יסורין. ולכן מביאים אשם תלוי, כדי להגן עליו מן היסורין עד שיתוודה לו, על כן גם אחר תשובה ויום הכיפורים צריך יסורין. אבל תשובה מאהבה – דזדונות נעשין זכויות – כמו שאחז”ל (יומא פ”ו, ע”ב), ולא נשאר רושם כלל מן החטא, יש לומר דלא צריך יסורין. וכן בחילול ה’ לא צריך יסורין ולא מיתה. כי בתשובה מאהבה בלבד נתרפא הכל.
ולפי זה מה דאיתא בספרים הקדושים (תפילה זכה ליום־כפור) דצריך תשובת המשקל; “…ולסגף את גופנו בתשובת המשקל…”, היינו דוקא בשב מיראה, אבל בשב מאהבה נעשה הכל זכויות. ואפילו מה שנהנה מעבירה מתהפך גם כן לזכויות כמו הנאה של אכילת מצה. ואם כן לא צריך סגופין משום שכולו מצווה.
ולעניות דעתי דמהאי טעמא, מעת שהתחילה הנהגת הצדיקים תלמידי הבעש”ט זצ”ל – התרחקו מסגופין, אף שכפי קבלת הרוקח ז”ל והאריז”ל הוא דבר מוכרח. אך הענין הוא, כי השתדלות הצדיקים לקשר את המשתתפים בצל קדשם בשורש נשמתם גורמת לאהבה רבה, אהבה בתענוגים בשעת עבודה, ועל ידי זה משפיעין עליהם תשובה מאהבה, ותו לא צריך מידי.
לפנים בישראל שלא היה מנהג הנהגת הצדיקים, היתה התשובה קשה וכמו שאמר הרב הקדוש קוצק זצ”ל: תשובה קדמה לעולם, וצריך לצאת מן העולם לעשות תשובה – עד כאן דברי קודשו. וכל שכן תשובה מאהבה קשה היתה עד מאוד, כי החטא מבדיל מלבוא להיכל האהבה. אבל על־ידי צדיקים אפשר הכל.
אמנם יש לומר בהא דאמרו חז”ל דהעושה תשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכויות, היינו אחר שיגמרו כל חלקי התשובה, דהיינו: בלא תעשה – תשובה עם יום הכיפורים ובכריתות ומיתות בית דין – תשובה ויום הכיפורים ויסורין; בחלול ה’ – תשובה, יום הכיפורים, יסורין ומיתה. אבל קודם לכן עדיין הרי לא נשלמה התשובה, ואי־אפשר עדיין לזדונות שייהפכו לזכויות. וצריך עיון בזה.
ויש נפקא מינא בזה גם לגבי תשובה מיראה, דלפי הסברא הראשונה שכתבתי לעיל דבתשובה מאהבה לבד נעשים זדונות כזכויות, אם־כן תשובה מיראה לבד עושה שיהיו הזדונות כשגגות, ואחר כך כשבאין עליו יסורין על כריתות ומיתת בית דין נוסף על התשובה, נתמרק החטא לגמרי, ולא נשאר אפילו שוגג. אבל לסברה האחרונה דהא דזדונות נעשין כזכויות הוא רק אחר קבלת היסורין, אם כן הוא הדין בתשובה מיראה, הא דזדונות הם כשגגות, היינו גם כן רק אחר קבלת היסורין. ואם כן אפילו אחר היסורין נעשה חטא שוגג. והוא ספק עצום.
אך יש להוכיח בזה מהא דאיתא שם בגמרא (יומא פ “ו ע”א) דעבר על עשה ועשה תשובה – אינו זז משם עד שמוחלין לו, ומשמע דאפילו על ידי תשובה מיראה. ואם הזדונות נעשות לשגגות אם כן גם על שוגג דעשה יצטרך עוד מירוק. וצריך לומר דשוגג בעשה אין צריך כפרה. ואל תתמה, שהרי כתב הרמב”ן פרשת ויקרא (א, ד) דשוגג באיסור לאו אין צריך כפרה והכי נמי כאן ואתי שפיר.
ולכאורה יש להביא באיתא (שם) דארבעה חלקי הכפרה, היינו בתשובה מאהבה. דקתני: “עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה – אינו זז משם עד שמוחלין לו”, ובתשובה מיראה הרי אפילו שב מפסיד את המצווה שלא קיים, וביטל עשה. ואם כן חמור מלא־תעשה. ובגמרא משמע דקיל. אלא על כורחך צריך לומר דמיירי בתשובה מאהבה. ואם־כן נעשה זכויות, ואם כן לעומת הפסד העשה, יש לו מצות עשה אחרת.
אך שתי תשובות יש בדבר, א’ דאין הכי נמי דמפסיד העשה כמו שכתוב בתניא באיגרת התשובה פ”א; ובגמרא לא מדברת אלא רק זה דנתכפר לו עונש בטול העשה. עוד יש לומר דהגמרא קאי על עשה שאינו חיוב עצמי, כמו לקט שכחה כביומא ל”ו ע”א דמבואר דאעולה מתוודה עוון לקט שכחה ופיאה שהוא עשה קיומית ולא חיובית וממילא אין בזה הפסד קיום המצוה.
שוב העירני תלמיד אחד כי כן כתוב בספר בני יששכר בשם החיד”א ז”ל בשם קדמונים, דארבעה חלקי כפרה הם רק לשב מיראה, אבל השב מאהבה אין צריך ליסורים.
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א
תודה רבה, יש לי וויזין שיבוא יום וכל האתר חדשות הזה יהיה רק בדברי תורה כאלו של קדושה יהודית וקירבה להשם