הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • כ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצוק"ל

האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז זצ"ל: נולד בעיר רודניק בד' בשבט ה'תרס"ה הראשון בשושלת מצאנז קלויזנבורג. עמד בראש החסידות משנת ה'תש"ז ועד לפטירתו. מילדותו נודע כעילוי. בגיל 13 נבחן על הש"ס. בהגיעו לגיל 14 התייתם מאביו והוסמך להוראה. בגיל 21 החל

לכהן כרב בקלויזנבורג (כיום קלוז'-נאפוקה ברומניה) ועמד בראש הישיבה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח לאושוויץ ואיבד את אמו, אחיו, אשתו ואחד עשר ילדיו אשר נספו בשואה.

עם סיום מלחמת העולם השנייה החל להקים מוסדות תורה במחנות העקורים בגרמניה בסיוע הגנרל אייזנהאוור שהיה מפקד צבאות בעלות הברית. בשנת ה'תש"ו  הגיע לארצות הברית ואסף כספים כדי לעזור לניצולי השואה, וכן הקים מוסדות תורה שיועדו לניצולי השואה, אשר היגרו לניו יורק (ארה"ב) ולמקסיקו. נשא אישה בשנית ונולדו להם 7 ילדים.

בשנת ה'תשט"ו הגיע לארץ ישראל ובכ"א אדר הקים את הקריה החסידית קריית צאנז בנתניה וייסד את חסידות צאנז- קלויזנבורג. בשנת ה'תשל"ה הקים את בית הרפואה "לניאדו" בנתניה המנוהל בהתאם לכללי ההלכה ואינו שובת גם במקרים של סכסוכי עבודה עם ההנהלה. בעל רוח-הקודש. רבים פנו אליו ונושעו. בשנת ה'תשל"ח ייסד את מפעל הש"ס. ייסד גם בירושלים קריה ובה תלמוד תורה עבור חסידיו. נפטר בליל שבת, ט' בתמוז ה'תשנ"ד  חי כ-89 שנים.

אביו: ר' צבי הירש (אב"ד רודניק). אמו: מרת חיה מנדל. נשותיו: הרבנית פסיה (בזיווג ראשון, בתו של האדמו"ר חיים צבי טייטלבוים מסיגט), הרבנית חיה נחמה (בזיווג שני, בתו של ר' שמואל דוד אונגר, אב"ד מנייטרא). בניו: אדמו"ר צבי אלימלך (צאנז-נתניה), אדמו"ר שמואל דוד (מצאנז קלויזנבורג בארה"ב). חתניו: ר' שלמה גולדמן זצ"ל (אדמו"ר מזוועיל-צאנז ביוניאן סיטי). ר' דב וייס (רבה של קרית צאנז בירושלים). ר' אפרים פישל מוטצען (רבה של קריית הבעש"ט בפתח תקווה). ר' שאול יהודה פריזנט (רב ביוניאן סיטי). ר' אליעזר דוד שפירא (רב חסידי צאנז בבני ברק). מתלמידיו: ר' אפרים פישל הרשקוביץ (אב"ד האליין), ר' אשר וייס, ר' חיים צבי שפירא, ר' ישראל אריה זלמנוביץ, האדמו"ר רבי מאיר הלברשטאם זצ"ל (מטשאקווא-בני ברק), ר' משה דב וולנר, ר' משה טוביה וייסברגר, ר' מנשה קליין. רבותיו: אביו, ר' צבי הירש. מספריו: • דברי יציב • ישראל סבא • שפע חיים • שפע טהרה • דרך חיים.

זריזות ובהירות מחשבתו ויכולת הריכוז המופלאה של הגאון, באה הרבה פעמים לידי גילוי מרהיב. בעיקר בזמנים המיוחדים, שהקדיש כדי להכתיב את חידושיו או את תשובותיו בהלכה. הוא הקריא את הדברים בעל פה, והאנשים היושבים לפניו העלום על הכתב. מסוגל היה לעבור אז במהירות הבזק מעניין אחד למשנהו! וחוזר חלילה.

כך התרחש הפלא, מסוגל היה להכתיב בבת אחת לשנים ושלושה מעוזריו, וכל אחד מהם כתב בנושא שונה. האחד ערך תשובה לשאלה מעשית, השני כתב פלפול בסוגיה, שנאמרה על ידו בישיבה, השלישי רשם אמרי שפר, שנתחדשו לו בענייני הפרשה.

ואם לא די בכל אלה, הרי תוך כדי הכתבה משולשת זו, נזקק לפעמים להשיב לקריאה טלפונית של אחד מהעסקנים, או לקבל בקשה דחופה להתפלל על החולה, ולהכריע בשאלה רפואית, שיש בה פיקוח נפש וכיו"ב. כל זאת מבלי שריבוי הנושאים יפריעו או יגרעו כהוא-זה מצלילות דעתו לסדר דבר דיבור על אופניו.

על כך סח פעם ראש הישיבה בקרית צאנז הגרא"ש שמרלר זצ"ל: "בהשקפה לאחור, כשאני נזכר בימים מקדם, אינני מסוגל להבין, כיצד הספיק לרבינו יום רגיל בן כ"ד שעות, שיוכל לדחוס בו כל כך הרבה עניינים פעולות ומעשים".

פעם דנו בצוות הנהלת בית הרפואה לניאדו בנתניה – בנוכחות המייסד כ"ק האדמו"ר מקוליזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל – בנושאי רפואה שונים, ובתוכם בנושא מחטים לזריקות רפואיות, שמשתמשים בהן בבית הרפואה. לצורך קבלת ההחלטה העלו שתי אפשרויות, שני סוגים של מחטים, שניהם בעלי איכות טובה העושים את מלאכתם נאמנה, אך היה קיים הפרש במחירים

בין סוג אחד למשנהו, שהסתכם בסכום של 'שקל שלם' לכל מחט.

אנשי ההנהלה רצו, כמובן מאליו, לחסוך בהוצאות בית-הרפואה (עלויות המסתכמות במליוני שקלים!) והצביעו על כך, שבמוסדות רפואיים אחרים גם כן משתמשים במחטים הזולים. אולם כאן התערב האדמו"ר, שביקש להבין דבר-מה, לפיכך, ביקש הוא להבין: "מדוע הסוג השני של המחטים יקר יותר?". הסביר לו אחד הרופאים, שהמחט היקרה מעודנת יותר ושימש בה יגרום לפחות כאבים לחולה מול שימוש במחט השניה.

לא הניח הרבי להמשיך הלאה בויכוח והכריע מיד, שירכשו את הסוג היקר. הוא לא הסתפק בהחלטתו אפילו כהרף עין. באשר, כפי שהתבטא, שום מחיר לא היה בעיניו יקר מדי, אם ניתן בדרך זו להפחית פורתא את כאבו וצערו של איש יהודי.