בעצרת תפילה בקו ברכת מרדכי נשא הגה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי, משגיח ישיבת 'ארחות תורה', דברי התעוררות לרפואת מרן ראש ישיבת 'עטרת ישראל' הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי.
בדבריו סיפר המשגיח על החבורה ממרן הגרב"מ אזרחי בלילי שבת בו השתתף אף הגאון רבי דוד כהן ועל מחנה 'בני תורה', ואלו דבריו:
הגמ' אומרת במס' ברכות: "ואם ת"ח הוא צריך שיחלה עצמו עליו", המושג של יחלה עצמו עליו לכאורה יסודו שבן אדם מרגיש שזה צרה שלו, ולא רק איזה פעולה חיצונית אלא הוא חולה, אנחנו צריכים להבין שזה דברים פשוטים כאשר מדובר פה במורי ורבי מרן הגאון רבי ברוך מרדכי בן הינדא מלכה אזרחי שיאריך ה' ימיו ושנותיו וישלח דברו ירפאהו ברפואה שלימה.
יש לנו הרגשה מיוחדת ולא רק לנו התלמידים, כי אם הרגשה מיוחדת שזה חלק חשוב מאד בממלכת התורה באותה פינה שהתייחדה למרן ראש הישיבה, הרי בממלכת התורה, בעולם התורה, ישנם הרבה ענפים, ענפיה, ארזי, בכל מיני פינות אבל מלבד הגדלות שלו בתורה התייחדה לו פינה מיוחדת שהקב"ה זיכה אותו בחן שהוצק בשפתותיו, מספר רבי משה שמואל שפירא שפעם אמר לו מרן הרב מבריסק הייתי ביחד עם מרנא רבי שמעון שקופ בעל השערי יושר, ושמעתי איך הוא מדבר עם בחורים בלימוד, את עצם הדברים שהוא אמר באותו זמן עוד יכלו להגיד, אבל את המתיקות ושמחת התורה שהעביר זה דבר שהיה יחודי לר' שמעון רק הוא יכל לעשות את זה בצורה כזו.
מלבד השיעורים המעמיקים של מרן ראש הישיבה, יש את הנעימות והמתיקות החן השמחת התורה, החדוותא דשמעתתא של הראש ישיבה, זכורני ימים מקדם כאשר ישובים היינו למרגלותיו בישיבת חברון בביתו הצנוע (ברחוב חגי), ובעיקר בלילי שבתות היה אירוע גדול שהתחלק לשלושה, חלק הראשון היה שיעור כללי לאו דוקא על המסכת הנלמדת, ענינים שהוא הכניס אותנו בבת אחת לעומק הסוגיות, לסברות העדינות, לסברות האלה שהחזון איש התבטא שרק בשבת אפשר להרגיש כזה סברה יפה, ואז הרגשת מה זה שבת נועם הנשמות, מה זה מתיקות, מה זה שמחה, מה זה הריתחא דאורייתא, ישבו שם "אריות" והארי שבחבורה תלמידו הגאון הגדול ר' דוד כהן, שלימים לימד תורה בישיבתו, [וכיום ראש ישיבת חברון, ממנו תורה וחלקים נרחבים בעם ישראל].
ואחרי שנגמר השיעור, ניתן לציבור עוד קצת להתווכח, ואחרי זה היה פניני דעת על פרשת השבוע, ושוב זה לא היה סתם איזה מין רעיונות, זה היה דברים עם לומדע'ס עם הבנה, הוא ידע מה להגיד לנו איך להעביר את זה, אתה נקשרת בקשר של מתיקות לדברים ולשבת, ואז הקהל הגדול ברובו עזב את המקום, (זה כבר היה שעה מאוחרת בלילה), ונשארו יותר המקורבים, ואז היה אומר שיחה בדברים המדברים מן הלב אל הרגש, וכשזה היה מסתיים בשעת לילה מאוחרת, את הרוממות שיצאנו, וזה הרי מה שהקב"ה חנן אותו.
המשנה אומרת באבות "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת", לא להשאיר את זה לעצמך, אלא להעביר את זה הלאה, הוא זכה הרי דרך זה מחנה בני תורה שהיה אז בראשית דרכו, מהנחשונים של החבלי היצירה, והוא בהתלהבות שלו לקרב את הנוער שהיה נשמע לכאורה שהמושג ישיבה עדיין רחוק בשבילם, אבל המתיקות של התורה שהעביר כבשה ומילאה את הלב, ונועם שיח עם בני התורה שהיה, והם לא יכלו לעמוד מול זה והם נקשרו לתורה, כמה וכמה גדולים וטובים שאחרי זה חבשו את ספסלי הישיבות, והרבה תורה בישראל.
והקדוש ברוך הוא נתן לו, מה שאומרים בשם החזו"א שהוא ברך את המשגיח ר' אל'ה לופיאן עוד ינובון בשיבה "להגיד".
גם בשנות השיבה שלו עדיין כוחו במותניו, הקב"ה יעזור לו הלאה, "להגיד", והוא נהיה מהמדברנא דאומתיה של עם ישראל, ורבים נאותו לאורו, וכעת בצרתו, קודם כל והלא בצרתם לו צר, וזה העיקר, זה צער של המקום, צער של תלמידי חכמים שהקב"ה מצטער בצערם, אבל אנחנו צריכים להבין יחלה עליו, זה הצער שלנו אנחנו צריכים אותו, הוא מוסיף ליקרא דאורייתא, הוא מוסיף את העולם של המתיקות והשמחה בתורה, יש לו את היחודית שה' זיכה אותו.
וכעת שבעזר ה' יתברך בזכות תפילת רבים רואים שהקב"ה פתח עיניים לרופאים, ודבר שלא חלמו עליו בכלל מצאו פריצת דרך בניתוח שמרן ראש הישיבה עבר כעת, והרופאים אומרים שבעזרת ה' אם זה יצליח חלקים גדולים יוכל לחזור למה שהוא היה פעם, וזה נשואות עינינו בתפילה לאבינו שבשמיים, לרחם עלינו, תרחם על עולם התורה, על בני התורה, על עם ישראל בכל מקום, שהקב"ה יתן לנו אותו לאורך ימים ושנים בבריאות, שימשיך הלאה עם משאות הקודש שלו, להגיד, הינובון בשיבה יהיו המשך מתנה לכלל ישראל, לזכות את הרבים, להעמיד תלמידים, ולחבב את התורה על לומדיה.
ואנחנו תפילה עם כל אלה שמתחזקים ומתפללים לרפואתו שוודאי ודאי הן קל כביר תפילת רבים לא ימאס, ונזכה יחד בסיעתא דשמיא במהרה עם מרן ראש הישיבה ושאר גדולי ישראל לצעוד לקראת משיח צדקנו ובנין בית מקדשנו ותפארתנו בבריאות הגוף וסיעתא דשמיא במהרה בימינו, אמן.
