רבי ישראל מסלנט באחד ממכתביו כותב: "מלפנים כאשר ידעתי-כל איש אחזו פלצות מקול קדוש הקורא אלול, החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו יתברך שמו, איש לפי ערכו".
בספרי המוסר מסופר: פעם אחת ראה אחד מחיילי הצאר ניקולאי אדם שיכור באמצע הלילה וקרא לו להזדהות. השיכור לא הגיב לקריאה ולא הזדהה. חזר החייל וקרא לאיש ודרש ממנו להזדהות. גם הפעם נשארה קריאתו ללא מענה בפעם השלישית צעק החייל "אני חייל של המלך ניקולאי ואני מצווה עליך להזדהות". משלא נענה האיש גם בפעם הזאת, ירה בו החייל ופצעו.
כשעמדו השנים למשפט, השיכור על שלא נענה לקריאה והחייל על שפצע את האיש, טען הפצוע. "מדוע ירית בי?" משהשיב החייל שעשה זאת משום שהלה סירב להזדהות, שב האיש וטען: "הרי ראית שאני מתנדנד כשיכור", ענה לו החייל: "כאשר שומעים את שמו של המלך, גם שיכור צריך להתפכח מיינו".
ועל כך אומרים: כאשר שומעים קול הקורא "אלול", צריך כל אדם להתעורר.
