חדשות JDN מביאים בפניכם את השיחה שנערכה במעונו של מרן פוסק הדור שליט"א
רבינו: אני זוכר את חודש אלול של פעם, מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל היה מגיע בימים אלו באמצע סדרי הלימוד להיכל הישיבה, ודופק על הבימה באמצע סדר הלימוד, ומתחיל לדבר דברי כיבושין בבכיות גדולות על שעדיין לא קיימנו מספיק חובתינו בימים אלו, והיה מעורר על מה שיש בחורים שלא קמו לתפילה בישיבה בבוקר, והיה זועק "אלול" אלול"!! הרי אנחנו עומדים בפני דין תורה של חיים ומוות ואיך בחור יכול עוד לישון בבוקר ולא לקום לתפילה, והרי אם אין יראת שמים אז "גם תורתם תועבה".
הוא היה מתפלל בבכיות ודמעות ובפרט בחודש אלול וימים נוראים שאז היה רגיל לדפוק בחזקה על השולחן באמצע תפילת שמונה עשרה באומרו "טאטע, טאטע, עד מתי נסבול בגלות המרה הזאת".
הרה"צ: בימים אלינו מתגלה אהבת הקב"ה אלינו. בכתבי האריז"ל איתא לפרש הלשון 'אני לדודי ודודי לי', שה'דוד' נותן רק מתנות ואינו מכה את בן אחיו, ולא כמו אבא שלפעמים גם מכה את בניו, ובחודש אלול מתגלה הקב"ה בדמות 'דוד' שכולו רחמים ללא מכות וללא כאבים, ומסיים שם בלשון קדשו 'שהוא קרוב לקוראיו בחודש הזה'.
רבינו: בדורות הקודמים, אלול היה 'אלול' וידעו מהו 'פחד הדין'. ידוע העובדא בהגר"ח מוואלז'ין זצ"ל שבדרשתו בבית המדרש דוואלז'ין בליל א' דסליחות (שנת תקע"ב, ונדפסה דרשתו אח"כ בספר דרשת מהר"ח), כשעורר שהמזבז זמן להבלים יש לו לחוש שהוא כאפיקורס שאין לו חלק לעולם הבא, כל הקהל געו בבכיה נוראה כששמעו את הדברים וכמה מהם התעלפו. וגם בדור האחרון ראיתי אצל מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל את פחד הדין עוד לפני חודש אלול, ובשבת מברכים אלול היה קולו נשנק בבכי כשהיה אומר 'ראש חודש אלול יהיה ביום'… עד שכמעט לא היה יכול להמשיך מרוב בכי.
הרה"צ: מוהר"ש אויערבאך זצ"ל סיפר לי שהוא היה בלוייה של הגאון ר' דוד בהר"ן זצ"ל, ועמד שם הגרז"ר בענגיס זצ"ל וסיפר שזוכר מימי צעירותו שבשעה שבירכו את החודש וקראו 'אלול', אנשים התעלפו וקראו 'מים מים'.
רבינו: ידוע מאמר בעלי המוסר, 'בכל השנה צריך להיות אלול, אבל אלול הוא הרי אלול'. וזכורני שאמי ע"ה היתה ממעטת במסחר בחודש אלול, ובסמוך לר"ה כבר לא קיבלה כלל אנשים אצלה לצרכי מסחר באומרה שהיא טרודה מאוד במשפט קשה הממתין לה. ופעם כשבאו אליה גויים בחודש אלול להציע לה איזה סחורה, והיא דחתה אותם בטענה שיש לה משפט עוד מעט, הם הציעו לה 'עורך דין' מומחה, אך היא דחתה אותם ואמרה "לא תוכלו לעזור לי, וגם לא תבינו מהו משמעות המשפט"…
הרה"צ: היא לא היתה אשה פשוטה, נראה כי היתה אשה גדולה.
רבינו: בר"ה היתה מקפידה לבוא הראשונה לבית כנסת. היתה רגילה תמיד להתפלל בבכיות ובזעקות, והיה קולה נשמע היטב בצעקותיה עד היכל בית הכנסת. ופעם היו כמה שטענו לפני רב בית הכנסת בלונדון הג"ר יוסף צבי דינר זצ"ל, שקול בכיותיה בתפילה טורד את כוונתם, ומבקשים הם שהמרא דאתרא יורה לה שתפסיק לבכות בקול, או שתלך להתפלל בבית כנסת אחר. אולם הרב דינר זצ"ל לא קיבל טענתם, ואמר שבית הכנסת מיועד להתפלל ולבכות בדמעות, ואדרבה עי"ז יתקדש שם שמים כשכולם יראו מהו כוח התפילה של אם בישראל.
רבינו: אני זוכר מימי בחרותי בשעה שלמדתי בישיבת מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל – בשנות השואה האיומה, שהיו הרבה בחורים בישיבה [ואולי רוב הבחורים] שהוריהם נשארו במלחמה בפולין או בהונגריה ועמדו בכל רגע בסכנת מוות כפשוטו רח"ל, ובניהם שבישיבה ידעו שהוריהם ואחיהם מעונים ונמצאים בסכנת רציחה בכל רגע, ובחג הסוכות באו לרבי משה שניידער זצ"ל וטענו שאינם יכולים להעלות שמחה בליבם במצב כזה שאינם יודעים אם הוריהם נמצאים עדיין בין החיים, וגם אם הם עדיין בחיים הרי הם בוודאי מעונים ברעב ועוד עינויים, ואיך יוכלו להעלות שמחה בלבבם.
ומו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל הורה להם שיש לרקוד ולשמוח בעוז ובתעצומות, ואמר לבחורים שאנחנו מאמינים באמונה שלימה שכל הייסורים הם רצון הבורא ית"ש והתכלית הוא שלבסוף ייצא מזה כבוד שמים וקידוש השם, והיטלר ימ"ש יכול אולי לקחת מאתנו את חיי העולם הזה אבל לא יוכל לקחת ממנו את הנשמה וחיי תורה ומצוות, ולכן גם כי נלך בגיא צלמות – גם כשנהיה ברגע האחרון ממש בתוך כבשן האש עדיין נשמח בהיותינו יהודים.
הרה"צ: הגר"א כתב במשלי עה"פ רוח איש יכלכלהו, שעל ידי שמחה מתרפאים המחלות, פרופסור שמחה הוא פרופסור גדול…. ומספרים שהביאו פעם לפני החזו"א ילד קטן שבלע מטבע, והחזו"א שלח את הילד להגאון מפוניבז' באומרו שהוא יודע להוציא מטבעות ממקומות שאף אחד אינו יכול הוציא… וכולם צחקו וגם הילד צחק, ועל ידי הצחוק יצא המטבע, ואמר החזו"א שהלימוד הוא שעל ידי שמחה מוציאים את כל הרעות…
***
אחד הנוכחים: הרה"צ ר' אלימלך בידרמן זוכה להשפיע הרבה אמונה על עם ישראל.
מרן שליט"א: אשריכם שזכיתם לכך. זכורני עובדא מופלאה מימי צעירותי אז ראיתי 'אמונה בחוש' אצל מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל. היה זה כאשר הגענו בישיבה לחרפת רעב, ומו"ר זצ"ל שלח בחור אחד ללכת להתדפק על פתחי נדיבים, ומסר בידו דמי הנסיעה ושילחו לשלום. והנה הבחור כיתת רגליו כמה וכמה שעות, אך לא עלה בידו להביא פרוטה לפורטה, שרובא דרובא לא פתחו דלתותיהם, ומהם שצעקו לעברו דברי חירוף וגידוף נגד בני הישיבות ה"י, וכך חזר הבחור בפחי נפש לישיבה ומרוב בושה גם לא סיפר לרבו מאומה אודות הנסיעה שלא צלחה.
והנה למחרת כשהבחור התיישב ללמוד כהרגלו בהיכל הישיבה, חיפש אותו מו"ר זצ"ל, והבחור חשש מאוד מהקפידא של רבו שלא פעל מאומה, אבל לפליאתו בא אליו מו"ר זצ"ל ואמר לו "מגיע לך יישר כח, ברוך ה' הצלחת הצלחה גדולה". הבחור מיהר להשיב כי כנראה טעות היא שהרי לא פעל מאומה, אך מו"ר זצ"ל רגז עליו ואמר לו, איך יהודי יכול לומר כן? והלא אנחנו יודעים שההשתדלות זהו רק גזירה ממרומים ואין זה סיבה לתוצאה, והיות ואתה עשית את ההשתדלות, שלח לנו הקב"ה ישועה ממקום אחר. והוסיף מו"ר זצ"ל ואמר "הבוקר בא אלי יהודי ונתן לי עשרים וחמש ליש"ט, והרי לך שמחמת ההשתדלות שלך אתמול, נפתח צינור השפע והגיע אלינו ממקום אחר הישועה…
