לאורך השנים עשית הכל בכדי להגיע לחלום שלך, לבנות בית רוחני, להקים דור של ילדים ההולכים בדרך הישר עם אמונה חזקה.
היית מוכן לעשות הכל כדי להצליח, לנסות כל עבודה או מקצוע, לפרנס בכבוד ולשמור על הערכים.
לא נרתעת משום קושי ואתגר, נסיעות של שעות ויעדים קשוחים. נלחמת בגבורה לפרנס ולהעניק לבית שלך כל מה שיכולת, וב"ה הגעת להישגים וזכית לשלושה ילדים מתוקים.
וביום אחד שאני מסיים הרצאה בשעות הערב, אני שומע שאתה בתל השומר. באופן טבעי ישירות הגעתי אליך. שעות ישבנו באותו הלילה, ושאלת למה אני כאן? מה יש לי? וכבר אז שאלת: מי ייקח את הילדים לגן מחר בבוקר?
יצאת למסע כואב ומייסר של שנה וחצי. שנה וחצי שהיינו כולם ביחד עם תקווה גדולה, עם ציפייה גדולה, ואמירה שליוותה אותך לכל אורך התקופה: "אני הולך הביתה". גם כשכבר כמעט לא יכולת לדבר זו היתה האמירה שלך, כי הדאגה למשפחה ולילדים עמדה בראש מעינך.
"על אבא לא שואלים שאלות" – רואים אותך שר ומנגן בחתונה, ואת האמונה הזו יישמת בגבורה. קיבלת את הדין באהבה. אפילו פעם אחת לא התלוננת על כאבים, על המצב. מעולם לא שאלת למה אתה נבחרת ע"י אבא הרחום לעבור מסע ייסורים.
פעם אחת בשנה וחצי האחרונה בקשת שאני יבוא. במוצאי יו"כ ישבנו לשיחה של 3 שעות, פטפטנו, צחקנו, דברנו גם על היום שאחרי ועל הכאב הגדול שלך, הכאב הגדול שלא נתן לך מנוחה: אשתך, רחלי, יענקי ומלי. שם היה הכאב שלך! לא על עצמך, רק על הבית שלך.
היית עטוף במסירות של המשפחה, שהפכה כל אבן להיטיב ולנסות אולי אפשר עוד משהו. אשתך נסעה שעות רק להיות אתך! גם כשאפילו לא ראית מי נמצא לצידך – בטוח שהרגשת, ואת המסירות הזו היא תמשיך בלגדל את הילדים.
ואתה מצדך, רק רצית שלא יטרחו והבעת הערכה על כל צעד שעשו עבורך. וגם שכבר לא היה לך את היכולת לדבר, לשמוע ולהביע את עצמך, עם האצבע היית מסמן הנה השעון שהבאת לי… ותתחדש על המשקפיים.
זה היית יהודה! לראות ולהרגיש את השני, לחשוב על השני.
התמונות ששלחת לי במהלך השנים, היו תמיד של חמימות רוחנית, של הסוכה, של חנוכה ושל ניגוני שמחה. השיחות עם הרבי ועם ר' מייעלך בידרמן נתנו לך את חיות רוחנית וכח להתמודד.
אם אני משמח את שלי אני משמח את שלך – עליך אפשר להגיד. אתה שדאגת לשמח בנגינה ובשירה בכל מצב לכל יהודי, הקב"ה ידאג לשמח את שלך. את אשתך, רחלי, יענקי ומלי, הילדים המתוקים שלך שאומרים: "אבא הלך רק לכמה ימים…"
קשה עלי פרידתך, אחיין, וידיד קרוב.
ובנימה אישית,
במסגרת תפקידי במערכות התרמה אנו מנסים לבטא את כל הרגשות והכאבים, על מנת להביא לתוצאות הגבוהות ביותר בקמפיינים של התרמה, הפעם הכאב כ"כ מורגש וזועק ומרגיש את החוויה ממקום קרוב. אני רואה את הצער והטרגדיה מול העיניים – שלושה ילדים קטנים שאפילו בזמן הלוויה המשיכו לשחק. ואולי אתם תורמים יקרים, מבינים עד כמה תפקידנו לדאוג להם, לאמץ אותם כדי שיגדלו ויפרחו למרות החלל הצועק.
מוטי ויטמן
לעזרה לאלמנה הטריה וליתומים הקטנים לחצו כאן>>>
