הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל: נולד בירושלים ביום שבת, כ"ט בשבט ה'תרמ"ב. השם חרל"פ הוא ר"ת של "חייא ראש לבני פולין" או "חכם ראשון ליוצאי פולין". גאון. ענוותן. שקדן. גילה שליטה מקיפה בכל מכמני הש"ס והפוסקים, הראשונים והאחרונים. התחנך בת"ת "עץ החיים". הגאון הגרי"ל דיסקין מבריסק, בחן את הרי"ם בהיותו בן 13 ואמר עליו "שהוא נער טוב ולומד יפה", וזהו שבח שרק יחידי סגולה זכו לקבל מהגאון.
בהיותו כבן 15 ,כבר אז נודע כבקי ומעיין בהלכה, וכשהגיעה שאלה הלכתית מסובכת לפני ר' שלמה זלמן בהר"ן, היה מבקש מידידו ר' צבי מיכל לשלוח אליו את ר' יעקב כדי לברר איתו את התשובה.
בשנת ה'תרס"ח נתמנה לרבה של שכונת "שערי חסד" בירושלים ולאחר מכן מונה גם לרבה של שכונת רחביה. בשנת ה'תרע"ב נתמנה לראש ישיבת "עץ חיים". שימש כראש ישיבת בית זבול. ביפו, פגש את הרב אברהם יצחק הכהן קוק והפך תלמידו בלב ובנפש. עם להיות הקמתה של ישיבת "מרכז הרב קוק" נתמנה הרב לעמוד בראשה. בתפקיד זה כיהן בשנים ה'תרצ"העד שנת ה'תשי"א עד סמוך למותו. עם קום המדינה, היה הרב מחברי משלחת הרבנים שביקרו אצל בן-גוריון והשפיעו עליו לבטל את גזרת הגיוס של בחורי הישיבות ובן-גוריון עצמו התבטא, שדמעותיו של רבי יעקב משה הן היו הגורם להחלטתו, להשארת עולם התורה, במתּכּונתּה ובצביונה הרוחני הקיים. לאחר פטירתו של הרב קוק היה מועמד לכהונת הרב הראשי של ארץ ישראל, אך בסופו של דבר נבחר הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. נפטר ב-ז' כסלו ה'תשי"ב ציונו בסנהדריה בירושלים. חי כ-69 שנים.
אביו: ר' זבולון. אמו: מרים. רבותיו: אביו, הרב זבולון חרל"פ דיין בבד"ץ העדה החרדית בירושלים. הראי"ה קוק והרב יהושע צבי מיכל שפירא. מתלמידיו: נכדו חביבו הרב ניסן מאיר פייבל זק"ש רבה של שכונות שערי חסד ורחביה, הרב ישעיהו משורר אב"ד פ"ת, הרב יוסף לייב זוסמן, הרב יהודה עמיטל ראש ישיבת הר עציון, הרב משה צבי נריה.
מספריו: • טובים מאורות • מי מרום • ביאור על שמונה פרקים לרמב"ם • אבות • לחם אבירים • כרך על שלוש רגלים • הגדה של פסח • בינת המקראות • מעייני הישועה • אורי וישעי • תהילים ומשלי • כרך על חנוכה ופורים • שיחות לפרשת השבוע • בית זבול • הד הרים • צבי לצדיק.
מאז היווסדה הייתה שכונת שערי-חסד בירושלים שכונה של תורה ויראת-שמים. בתי-הכנסת שבה היו ועודם ספוגים תורה ותפילה, שוקקי חיים קדושה בכל שעות היממה. רבה של השכונה, היה הגאון הרב יעקב-משה חרל"פ. בימים ההם עבר היישוב הקטן בארץ-ישראל טלטלות רבות. המצב העולמי הכללי, השלטון הבריטי וגזרותיו, השפל הכלכלי, ועוד. כל אלה ערערו את הקרקע מתחת רגליהם של בני ירושלים. במיוחד גדול היה החשש לבני הדור הצעיר, לבל יושפעו מן הרוח הזרה שנשבה מבחוץ. אולם הרוח הייתה עזה, והיא סחפה צעירים רבים אל מחוץ לעולמה של תורה. בנו של אחד התושבים ,יהודי ירא-שמים ובן-תורה, השליך את לבושו המסורתי וגזז את פאותיו. לב ההורים נשבר, אך לא היה לאל-ידם לעשות דבר. היו מהשכנים שדרשו מההורים להרחיק את הבן הסורר מהבית ומהשכונה. אך אלה, בעצה אחת עם הרב חרל"פ, החליטו להוסיף לקיים את הקשר עם בנם ולנסות להשפיע עליו. הבן הוסיף אפוא לחיות בשכונה, בהשילו מעליו את שאריות הסממנים שקשרו אותו למסורת. לאחר זמן התנדב ל'הגנה' ובמרוצת הזמן נעשה מפקד בכיר בארגון.
שבת אחת נזדעזעה השכונה כולה: הצעיר נראה נוסע להנאתו, במכונית, ברחובות השכונה. מעולם לא העז איש לחלל כך שבת בפרהסיה ברחובות השכונה. היה זה בבחינת פריצת קו אדום. היו בשכונה קנאים, שהעניין העלה את חמתם. אלה הטיחו חרפות וגידופים על ראש הצעיר שחילל וביזה את כבוד השבת. הוא לא התרשם מן החרפות וגם לא מאיומים. להפך, נראה היה כי כל אלה רק הגבירו את רצונו להתגרות בתושבים ולהפגין את הבוז שהוא רוחש להם. קנאי השכונה כבר הודיעו כי בשבת הבאה לא יעבור המעשה בשתיקה. עם התקרב השבת נעשתה האווירה בשכונה טעונה. הרי ברור לכול כי השבת הקרובה עומדת להיות שבת של פורענות. לא הועילו כל תחנוני ההורים על אוזני בנם. הוא היה נחוש בכוונתו לנסוע ברחובות השכונה גם בשבת הקרובה. בצר לו פנה האב שוב אל רב השכונה, לבקש עצה. הרב חרל"פ הקשיב בתשומת-לב לדברי האב, והתעניין בעיסוקיו של הצעיר. "אמור לבנך כי אני מבקש לראותו ולשוחח עמו בעניין חשוב", אמר לבסוף לאב.
בהגיע האב לביתו סיפר לבנו על הזמנת הרב. אולם הבן סירב ללכת. "יודע אני מראש את שברצונו לומר לי. אין לי עניין בהטפות מוסר" . ביומיים הבאים הוסיף האב להתחנן לפני בנו, ללכת אל הרב- אך ללא הועיל. השבת התקרבה, והבן עומד בסירובו. נותרו עוד כמה שעות עד השבת, והמתח באוויר גואה. כשדמעות בעיניו ניסה האב ניסיון אחרון לדבר על לב בנו: "אף אם לא תקבל את דברי הרב, עשה-נא לי טובה ולך אליו. איך אראה את פניו בעוד כמה שעות בבית-הכנסת כאשר אפילו לשוחח עמו לא הסכמת?". לבסוף הסכים הבן לתחנונים. "אל תטפח ציפיות", הדגיש קודם לכתו. כשהגיע לבית הרב זה היה שעה קלה לפני שבת .הרב עדיין לא שב מהטבילה במקווה. להפתעתו הרבה קידמה אותו הרבנית במאור-פנים ובחיוך. היא ביקשה ממנו להמתין לרב, ובינתיים פרסה לו מעוגת השבת הטרייה. לאחר כמה דקות הופיע הרב. על פניו נסוכה הארת השבת הממשמשת, וכולו אחוז הרהורי דבקות. בהבחינו בצעיר רץ אליו מיד ולחץ את ידו בחמימות. "אני מתנצל על שהטרחתי אותך אליי בשעה דחוקה זו", התנצל, "סלח לי". לאחר הפתיחה הלבבית, אמר לו הרב: "שמעתי עליך דברים גדולים. נודע לי כי אתה מפקד חשוב ב'הגנה' ועוסק בהצלת חיי יהודים. יהיה חלקי עם מי שזכו להגן בגופם על עם ישראל. אין לשער את גודל המצווה שבידך!". "אולם אני מבקש לספר לך, כי יש כמה אנשים בשכונתנו שאינם מודעים למעשיך החשובים. הם אינם יודעים כי אתה עוסק במצווה כה חשובה, הדוחה גם את השבת. בשבת שעברה, סיפרו לי, נסעת במכוניתך בחוצות השכונה .ומן-הסתם, כשיהודי נוסע בשבת, הרי זה משום פיקוח-נפש. אם כך הדבר, הנסיעה מותרת ואף מצווה. אולם מי שאינם יודעים זאת, זוממים לפגוע בך, ואגב כך להפריע למלאכת-הקודש שאתה עוסק בה. "בקשתי אפוא ממך כי מחר, אם תצטרך שוב לנסוע בדחיפות כדי להגן על חיי יהודים, אנא הקש על דלתי והודע לי. אני אכנס עמך למכונית, ואסע עמך ברחובות השכונה. כך ידעו כולם שנסיעתך מותרת בשבת, ולא יפגעו בך ובעבודתך". נכנסו הדברים הרכים לליבו של הצעיר, ומאותו יום לא נסע עוד בשבת ברחובות שערי-חסד, והשקט והשלווה חזרו לשרור בשכונה.
מה הוא קשור לרבה לשעבר של מעלה עמוס?
נין