1.
מפירוק הממשלה לפירוק הגוש: להחלטה על הקדמת הבחירות עלולה להיות משמעות דרמטית מאוד
פתיחת מושב וכנס חורף של הכנסת, הוא אירוע שמספק בדרך כלל הרבה מאוד כותרות, כשהראשונה שבהן היא תמיד "לקראת חורף חם". כנראה שעדיין לא נברא כנס חורף שלא אמרו עליו שיהיה חם או סוער ושאר משחקי מילים נדושים מהמרחב שבין פוליטיקה למזג האוויר.
כנס הפתיחה של המושב הנוכחי אכן עמד בציפיות וסיפק גם הוא את ליטרת הכותרות שלו ואף ביד נדיבה. הנאום הארוך והחריף של ראש הממשלה, העימות האכזרי בין נתניהו ללפיד ומעל הכל יצחק עמית שהתואר שלו גרם לנשיא המדינה לוותר על הנאום ולאלתר הטפת מוסר לכנסת ולעומד בראשה.
המתיחות והרוח הסוערת באולם הוכיחו שהמערכת הפוליטית אכן חזרה לשגרה מלאה כאילו לא היתה מלחמה וכאילו לא קרה כלום, זאת כחלק מהקיבעון שנוצר כאן לפיו שום דבר כבר לא יזיז את הלוחות הטקטוניים עליהם עומדת הכנסת, שני המחנות להם נחצה העם קיבלו ביטוי מוחשי ומודגש בחילופי הדברים ובמהלומות המילוליות והבלתי ממלכתיות בעליל שהתעופפו בחלל המליאה.
השנה היא כבר שנת בחירות, גם אם לא יחול שום שינוי והממשלה תמלא את ימיה החוקיים הרי שהבחירות אמורות להתקיים כעת חיה וכמיטב המסורת בשלב כזה, עולה שאלת הניחוש האם הממשלה אכן תצליח להחזיק או שמישהו כבר מבשל עכשיו את הפירוק הקרב ובא.
לצערנו, אם אכן יהיה פירוק מוקדם של הממשלה הרי שכולם ינסו לעשות זאת על גבם השחוח של לומדי התורה ולנצל את המצב ליצירת מצג שווא לפיו על זה עומד הכל ורק בהם תלוי ועומד גורלה של הממשלה והמדינה כולה, כי לכולם נוח לברוח מאחריות ולא לעסוק בדברים האמיתיים.
בנאומו הארוך, השחיל נתניהו כמה מילים על החוק המתגבש כעת בוועדת חוץ וביטחון וניסה "להרגיע" את אויביו מבחוץ וגם את אנשיו מבית, שהחוק יביא בסופו של דבר להגדלת מספר המתגייסים. המילים הללו יכולות להתפרש לשני כיוונים: או שהוא מנסה למסמס את הביקורת נגד החוק כדי להעביר אותו במהירות כפי שהבטיח והתחייב כבר בהקמת הממשלה, או שהוא מכין תשתית לקמפיין בחירות אפשרי, באופן שגם הוא עצמו מתכוון לעשות שימוש בהסתה כדי לשרוד פוליטית.
אחרי שהסתיים החלק המתוקשר והסוער של פתיחת המושב, החל דיון במליאה בהצעות אי אמון שהגישה האופוזיציה. בשלב הזה התרחשה עוד אפיזודה שיכולה אולי ללמד על מה שעומד להתרחש. בדיון התפתח עימות ילדותי ומכוער בין דודי אמסלם למירב בן ארי מיש עתיד, אמסלם עלב בה בצורה מבזה במיוחד והיא השיבה בצעקות. "אני חברת כנסת ואתה לא תדבר אלי ככה" היא זעקה ממקומה ואמסלם השיב לה בחיוך נלעג: "בעוד שלושה חודשים את כבר לא תהיי חברת כנסת".
גם לאמירה הזאת אפשר להתייחס בביטול כמו לרוב להגיו והגיגיו של האמסלם, אבל יתכן שבלהט הרגע הוא פלט משהו שהוא יודע אבל לא היה אמור לדבר עליו, ובליכוד העדיפו להתעלם ולא להוציא הכחשה כדי לא לתת למילים הללו פרסום מיותר נוסף.
לאחר פתיחת המושב המשיכו ההתרחשויות בליכוד שיכולות גם הן להוות סימנים לכאן ולכאן. הפיטורין המפתיעים של הנגבי מראשות המל"ל יכולים בהחלט להתפרש כצעד אופייני לערב בחירות, הדחת אדלשטיין מוועדת חוץ וביטחון היא כבר צעד מובהק של ניקוי אורוות וחיסול חשבונות אופייני לערב בחירות.
ביום רביעי הגישה האופוזיציה הצעת חוק להקמת ועדת חקירה ממלכתית למחדלי המלחמה, צעד שנתניהו יכול לדחות באופן מוגבל בלבד והלחץ הציבורי אמור מתישהו לעשות את שלו. לאחר מכן הגיעה המפלה שנחלה הקואליציה כשהצעת החוק של אבי מעוז להחלת ריבונות ביו"ש עברה בקריאה טרומית על חודו של קול – קולו של אדלשטיין שלא ציית למשמעת הליכודית.
חוסר שליטה כזה בנעשה בקואליציה, הוא מאפיין מובהק של ערב בחירות. כשקואליציה מתנהלת בצורה כזאת, זה המתכון הבטוח לקריסה גם אם אף אחד מהצדדים לא רוצה בה. ממשלות אחרות נפלו על הרבה פחות מזה.
אז מה נתניהו רוצה כעת, בחירות מוקדמות או הארכת ימי הממשלה עד שתמלא את ימיה? לשאלה הזאת אין תשובה כרגע, משום שנתניהו עצמו טרם החליט. כל התרחשויות שראינו והפרשנויות שניתנו להן, הן חלק בלתי נפרד ממבנה האישיות הקבוע והמוכר של נתניהו, שגם הוא לא השתנה למרות הכל.
המלחמה שפרצה לפני שנתיים, גרמה לנתניהו להתנער מהתרדמת ולהתחיל לנהל אותה בחסדי שמים בצורה יוצאת מן הכלל ומעוררת השתאות. אבל במישור הפוליטי מסתבר שההרגלים חזקים ממנו והוא נשאר אותו נתניהו שהיה.
ונתניהו כמו נתניהו, לא יחליט היום במה שאפשר להחליט מחר ולא ידחה למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים. הוא תמיד יתנהל בשני מישורים במקביל כדי לשמור על כל האפשרויות פתוחות ולעולם לא יחשק את עצמו במהלך שיסנדל אותו ויכריח אותו להיצמד לתכנית אחת בלבד.
את חיסול החשבונות עם הנגבי ועם אדלשטיין הוא עושה כבר עכשיו. זהו אמנם צעד אופייני לערב בחירות אבל לא בהכרח, דבר כזה לא יגרום להפלת הממשלה ולכן הוא מתקדם ועושה את הצעד הזה, ושוב מביט בזהירות לצדדים כי לבדוק איך להמשיך.
לאחר מכן הוא משחרר את האמירות על חוק הגיוס, גם זה באופן שבהמשך יוכל לשמש לכאן ולכאן. האמירה שלו בפתיחת המושב, מטרידה ככל שתהיה, עדיין עומדת בין המשפתיים ויכולה לשמש אותו או לקידום החוק או לעשיית שימוש בו לצרכי בחירות. זה נתניהו שאנחנו מכירים, זה הנתניהו הישן והמוכר של התנהלות פוליטית איטית וזהירה תוך שמירה על כל הקלפים, עד לשלב בו הוא מוכרח לקחת החלטה ואז הוא משתמש למפרע בכל מה שעשה עד כה כאילו הכל היה מכוון בדיוק החלטה הזאת.
אבל הפעם יש להתנהלות הזאת משמעות חמורה הרבה יותר. אם נתניהו אכן מתכוון לקדם את חוק מעמד לומדי התורה ולאשר אותו למרות הכל, זה יהיה המהלך שיגרום לו להאריך את ימי הממשלה ואף לחזק מאוד את כוחו של הגוש בבחירות שיבואו אחר כך. אבל אם נראה אותו מהסס ומעכב את קידום החוק, זה כבר מעיד שפניו מועדות לפירוק דרמטי מאוד.
לפירוק כזה תהיה משמעות קריטית משום שבפעם הראשונה זה יגרום גם לפירוק הגוש הוותיק של מפלגות הימין והמפלגות החרדיות, גוש שרק בזכותו נתניהו הצליח לשרוד עד היום. ואם הוא יחליט לפרק אותו בצורה כזאת, הרי ברור שלצורך כך הוא גם ישתמש במסרים נגד הציבור החרדי בדיוק כמו ששאר המפלגות מתכוונות לעשות כדי לשרוד ולהרוויח קמפיין בחירות שידבר למה שהעם רוצה לשמוע.
הפעם, ההחלטה של נתניהו היא לא רק האם להקדים את הבחירות או לא, ההחלטה שלו היא האם לשמור אמונים למי ששמר עליו עד היום ורק בזכותו הוא הצליח לשרוד פוליטית, או לנסות לצאת להרפתקה חדשה ולהמציא את עצמו מחדש אחרי המלחמה הזאת, ועל הדרך לבגוד בשותפיו הטבעיים.
בהיסטוריה של נתניהו אפשר למצוא מהלכים כאלה וגם כאלה, אי אפשר להיות מופתעים משום מהלך שיבחר לעשות, כל מה שיעשה כבר נעשה לעולמים, הוא היה חבר וגם אויב, אבל הפעם זה יהיה דרמטי יותר ולבחירה שלו יהיו השלכות רחבות הרבה יותר.
2.
שקיפות ימנית: מדוע מצביעי הימין שוב קיבלו הסכם מאכזב מבחינתם
לא רק במישור הפוליטי מדינת ישראל חזרה לשגרה. גם בזירה הביטחונית שורר כעת בחסדי שמים שקט יחסי, שקט במושגים של מדינת ישראל שמבחינתה שקט זה חילופי אש קלים עד מתונים בעזה ומתונים עד בלתי מתונים בדרום לבנון.
הפסקת האש לא באמת הפסיקה את האש כפשוטו. עוד בתקופה שנתניהו התגאה בעשור הביטחוני השקט ביותר היו כבר בכירי ביטחון שהזהירו שהשקט הזה יעלה לנו ביוקר, כפי שאכן קרה בבוקר שמחת תורה. והם צדקו משום שמדינת ישראל היא מדינה מוקפת אויבים שלא באמת זונחים את רעיונותיהם המסוכנים אלא רק לוקחים את הזמן שלהם להתארגן לכך רח"ל. זו גם הסיבה שימי שגרה לא נתפסים בצבא כימי שגרה אלא מקבלים את השם מב"מ – המלחמה שבין המלחמות.
מה שקורה כעת בעזה זה לא הפסקת אש משום בחינה. טראמפ מסתובב נפוח חשיבות ומתגאה בכך שהוא סיים את המלחמה, אבל בפועל פרטי ההסכם הולכים ונחשפים יחד עם המצב האמיתי בשטח, וזה מספר את הסיפור המטריד.
מדינת ישראל השיגה בחסדי שמים השיגים כבירים בעזה, אבל במהות משהו נשאר כמו שהיה, וכמו שתושבי העוטף מגדירים זאת בלשונם – שישי לעשירי על מלא. השבוע התפרסמה תאוריה לפיה המחבלים שהגיחו מהנהרה ורצחו שני חיילים הי"ד בשבוע שעבר, היו למעשה מנותקי קשר שלא שמעו על הסכם הפסקת האש ולכן יצאו ורצחו. תושבי העוטף לא ידעו אם לצחוק או לבכות כששמעו על זה, אלה בדיוק הזמירות שהם שומעים כבר עשרים שנה. אז מה השתנה?
גם האופן בו הגיבה מדינת ישראל להפסקת האש, הזכיר אחד לאחד את מה שהתרחש פה עשרים שנה. המחבלים יורים, הצבא מגיב באופן מדוד ואז בא הדוד מאמריקה ומפריד בין הניצים, שחוזרים למקומותיהם עד לפעם הבאה. זה מוכיח באופן חד משמעי שבפעול כלום לא השתנה בשטח, מדינת ישראל יכולה לעשות מה שהיא רוצה ובסוף מגיע הבית הלבן וקובע את הכללים.
אי אפשר לבוא בתלונות לצבא, שבאמת השקיע והקריב הרבה מאוד במלחמה הזאת והוא כפוף לפקודות הדרג המדיני. גם לדרג המדיני אי אפשר ממש לבוא בטענות כי בפועל הוא כפוף להוראות מאמריקה, זו שמממנת את רוב תקציב הביטחון של מדינת ישראל ואי אפשר לסרב לגחמותיה. אותו דרג מדיני יודע היטב עד כמה המצב לא ניתן לשינוי מהותי ועד כמה מדינת ישראל תלויה בלחץ הבינלאומי.
היחידים שאפשר איכשהו לבוא אליהם בטענות, לפחות בעיני בשר ודם, הם אלו שהסתובבו כאן במשך שנתיים והפריחו הבטחות ומילים יפות כמו "ניצחון מוחלט", "כפסע מהניצחון" ועוד. חלקם האמינו בכך באמת ובתמים, יש לא מעט הסבורים שצריך להילחם ולנהל קרב חסר פשרות ארוך ככל שיהיה, עד שתהיה התיישבות ישראלית בעזה ונחזור לימים שלפני ההתנתקות, על כל הכרוך בכך.
האנשים האלה מוכנים גם לשלם את המחיר היקר ולעשות את זה, ולכן גם אליהם אי אפשר ממש לבוא בטענות. נותרנו אם כן עם אלה שדיברו על ניצחון מוחלט וכפסע מניצחון, אבל בפועל הם אלו שידעו כל הזמן שאו שזה יקרה רק אחרי קרבות ארוכים מאוד ועקובים מדם, או שזה פשוט לא יקרה. אלה שידעו זאת היטב אבל לא באמת עשו משהו, אלו שידעו שזה ייגמר בהסכם רע יותר או רע פחות, הם אלה שאשמים כעת באכזבה הציבורית בימין.
מצביעי הימין צריכים לפקוח עיניים ולהבין שיכול להיות שמישהו שוב עובד עליהם, שוב יש מישהו שמנסה למכור להם ימין על מלא ובפועל מביא אותם להסכמים מדיניים שכל מפלגת שמאל היתה חותמת עליהם בשתי ידיים. זה מה שעושות ממשלות הימין כבר עשרות שנים וזה בדיוק מה שעושה ממשלת הימין הנוכחית. אי אפשר לקבוע אם זה טוב לא טוב, יתכן שזה באמת מה שצריך לעשות, אבל לפחות שתהיה שקיפות מול המצביעים ושתהיה אמת בפרסום הפוליטי והמדיני.
3.
הריבונות והבומרנג: מי שהשתמש בריבונות כקלף פוליטי, לא יתפלא שיום אחד זה יופנה נגדו
מבוכה גדולה נגרמה השבוע למפלגת הליכוד, כשהכנסת הצביעה על חוק הריבונות למורת רוחם של נתניהו והליכוד. לא די בכך שהחוק עבר בקריאה טרומית אלא שהיוזמה הגיעה מספסלי הקואליציה עצמה מבלי שניתן יהיה לבלום אותה.
רעיון הריבונות ביו"ש הפך להיות בדיחה ישראלית עצובה. כל מי שנמצא בחדרי קבלת ההחלטות יודע שמדינת ישראל לא יכולה לבצע מהלך כזה, אפילו ממשל טראמפ הידיד הגדול ביותר שיש למדינת ישראל בבית הלבן, עושה הרבה דברים מפתיעים וחסרי תקדים עבור מדינת ישראל, אבל את הריבונות הוא בולם כמעט בכוח.
לאורך השנים, נושא הריבונות היה קלף נחמד בו השתמש הליכוד לא פעם כדי לנהל משא ומתן פוליטי. נושא הריבונות תמיד עלה על הפרק כשהממשלה היתה צריכה להשיג משהו אחר, לצורך כך היא נהגה להעלות את נושא הריבונות ואז הסכימה לוותר עליו כביכול, תמורת ההישג בדבר האמיתי אליו כיוונה מלכתחילה.
כעת, זה חוזר לליכוד כבומרנג. הממשלה ששמרה על הנושא הזה על סדר היום וגרמה לשותפותיה הטבעיות לחשוב שיום אחד זה אכן יקרה, הבינה שהגולם קם על יוצרו והבדיחה הזאת יצאה משליטה. אחרי כל השנים הללו מפלגות הימין כבר לקחו את זה צעד אחד קדימה והביכו את נתניהו מול אורחיו מאמריקה כמו שאף ילד לא הצליח להביך את הוריו מול אורחיהם הנכבדים.
גם פה, לאורך השנים מותר היה לממשלה לנהוג קצת יותר בהוגנות, ולא להבטיח דברים שהיא יודעת שלעולם לא יקרו. ואם נושא הריבונות הפך לכלי פוליטי שימושי, שלא יתפלאו בליכוד שהקלף הזה יום אחד יפנה אליהם, כפי שקרה השבוע.
הטור פורסם במוסף "יתד השבוע" מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
בסופו של יום הקב"ה קובע את המציאות. לא השמאל על הזיותיו המטורפות, ולא הימין עם גחמותיו הבלתי אחראיות. כל השאר פוליטיקה.