החלום ושברו: לזכור מה על מה חלמנו ומה קיבלנו בסוף | החזון וההתפכחות

1.
שנות השובע והרעב: אקורד הסיום של הכנסת הוא הדברים הקטנים שתפסו את מקום הכותרות הגדולות

משפט פילוסופי ידוע, קובע שכשאדם קטן עושה צל גדול זה סימן שהשמש שוקעת. כשאנשים חסרי כוח וחסרי גודל מצליחים לעשות רעש ציבורי חזק, זה סימן שהמצב לא טוב.

באופן אבסורדי, מי שתפס את רוב הכותרות השבוע הם אנשים כמו יועז הנדל, חילי טרופר, שרן השכל ועוד. האנשים הללו מתזזים את עצמם בין הפלטפורמות הפוליטיות השונות, והעיסוק האובססיבי בהם מעיד על מצבה העגום של הפוליטיקה כולה, בשבוע בו מסיימת הכנסת את דרכה לקדנציה זו.

ערוץ 13 כבר ידע לפרסם השבוע סקר חדש, לפיו החיבור החדש בין חילי טרופר ליועז הנדל – לא רק שעובר את אחוז החסימה אלא הוא זה שמעניק את הניצחון לגוש מתנגדי נתניהו. מבלי להיכנס לשאלה עד כמה הסקר הזה מדויק ועד כמה הוא מוטה ומותאם למשאלות לב, צריך לשאול את עצמנו קודם איך זה בדיוק קורה שהשניים הללו מביאים את השינוי ואיזה כוח יש לשני האלמונים האלה מול המפלגות הקיימות, עם עוד איזו מפלגה בעלת שם גנרי מקורי כמו "בית ציוני". התשובה היחידה האפשרית לכך היא שנאה ועוד קצת שנאה. שנאת נתניהו, שנאת החרדים ושנאת כל מה ששונה ואחר.

הבאה בתור שעשתה רעש הרבה מעבר לגודל שלה, היא סגנית שר החוץ – עכשיו בדימוס – שרן השכל, שפרסמה מכתב בו הצהירה על התפטרותה מתפקידה כסגניתו של גדעון סער, תוך שהיא מאשימה אותו בשקר ובהאשמות נוספות. השכל הקימה פלטפורמת מפלגת יחיד כדי לשמור על מימון המפלגות שלה, למפלגת היחיד שלה קוראים ישראל תחילה והלוגו הראשון שכבר שוחרר לרשתות החברתיות מלא כמובן בהסתה ובפילוג.

שרן השכל לא אמורה לתפוס נפח תקשורתי כל כך גדול ביחס למה שהיא קיבלה, אבל היא זכתה לתשומת הלב ולכותרות הגדולות מסיבה מאוד פשוטה: המכתב שכתבה משרת את האג'נדה הנכונה, ומה יותר עסיסי מאשר מכתב חריף המאשים את גדעון סער בשקרים.

עוד אחד שקיבל הרבה תשומת לב הוא אופיר סופר מהציונות הדתית שהכריז על פרישה מהפוליטיקה ועל כך שלא יתמודד בבחירות הבאות. גם הכותרת הזאת זכתה להבלטה ובאולפנים נשמעה קריאה דווקא מצד אנשי שמאל, שקראו לו להישאר, לחזור בו מהתפטרותו ולהילחם מבפנים במדיניותה של הממשלה הזאת. התמיכה והחיבוק המפתיעים שקיבל סופר באולפנים, מלמדים מיד על אופי ההחלטה שלו בבחינת אמור לי מי חבריך.

הכותרות גם ידעו לספר שאפילו דן אילוז ומשה סולומון שוקלים התפטרות מהכנסת ומהפוליטיקה, בגלל מדיניות הקואליציה שלא מוצאת חן בעיניהם. ואם אתם שואלים את עצמכם מדוע המדיניות לא מוצאת חן בעיניהם, כדי שתשאלו את עצמכם קודם מי זה בכלל דן אילוז ומי זה משה סולומון, לאיזו מפלגה הם היו שייכים, מה בדיוק הם עשו בכנסת האחרונה ועל מה הם קיבלו משכורת עתק מהכיס של כולנו.

חידה נוספת ששווה לנסות ולפתור, היא האם הכותרת הבאה אמיתית או שזו המצאה שלנו: ח"כ לשעבר גדי יברקן מהליכוד שוקל לפרוש מהליכוד ולפתוח מפלגה חדשה. בין הפותרים נכונה יוגרלו שמות של חברי כנסת נוספים שאתם לא מכירים ואשר מן הסתם גם לא יהיו בכנסת הבאה, כשהם יפנו את מקומם לעוד חברי כנסת שמן הסתם לא תכירו ולא יעשו שום דבר עבורכם, אבל אתם תשלמו את המשכורת שלהם.

מנגד, החדשות העיקריות שתפסו את הכותרות היו כמובן החוקים שעברו השבוע בכנסת בבליץ החקיקה שהספיקה הקואליציה להעביר רגע לפני שהיא מתפזרת וממלאת את ימיה, בערך בשעות שבהן אתם קוראים את השורות הללו. רוב הביקורת שהופנתה נגד הליכוד הייתה כמובן בגלל חוק יסוד לימוד תורה, שעבר בשעה טובה רגע לפני שהכנסת מתפזרת. נתניהו עצמו כמובן התחמק מהצבעה והשאיר את חבריו בבחינת גוי של שבת לעשות עבורו את המלאכה, בעתיד הוא יוכל להתנער ולהגיד: אני לא הצבעתי בעד חוק כזה.

אבל גם כשנתבונן בחוק עצמו, ברור שמדובר בהצלחה בסייעתא דשמיא אך עדיין מדובר בחוק קטן שעושה צל גדול. הקואליציה ממלאת את ימיה, הכנסת מתפזרת בזמן שקבע לה החוק, נתניהו והליכוד מתפארים בהצלחה הזאת ומציגים אותה כאילו זה ההישג הכי חשוב שאליו הם שאפו: ממשלה שממלאת את ימיה. אבל אחרי השמחה והחגיגות, מה בעצם הממשלה הזאת עשתה?

ארבע שנים הם זמן מספיק קצר כדי לזכור מה היו ההתחייבויות בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו בהקמת הממשלה הזאת, וזה זמן מספיק קצר כדי לבחון מה באמת קרה בסוף ימי הממשלה. הממשלה הזאת הייתה אמורה לעגן את כל נושא מעמד לומדי התורה בחוק באופן מסודר, וזה לא קרה. חשוב שנדע, שזה לא קרה בעיקר בגלל סיבה אחת: כי יש מישהו אחד בראש הפירמידה שלא רצה שזה יקרה.

כל דבר אחר שהוא רצה שיקרה, כולל חוקים הכי הזויים והכי מופרכים, קרו, קודמו, חוקקו ונכנסו לספר החוקים של מדינת ישראל. רק חוק אחד לא קודם. ושלא נשלה את עצמנו גם אם המסכן האומלל יבכה בדמעות תנין ויספר שלא נתנו לו, לא הרשו לו, לא סיפרו לו, שלא הצליח להשיג רוב, גם אם הוא יספר לנו על יועהמ"שית, על הפרקליטות, על סבתא שלו, אסור להיסחף לזה, חייבים לזכור שתירוצים יש הרבה אבל אמת יש רק אחת. אם הוא היה רוצה – החוק היה עובר. מה היה קורה אחר כך בבג"ץ? גם את זה אפשר היה לסדר. ברור שבג"ץ היה פוסל את החוק, אבל גם על זה היה אפשר להתגבר. אם הדברים היו מתנהלים בלו"ז המקורי, היינו יכולים כבר להיות היום עם חוק משביע רצון שכבר עבר את משוכת בג"ץ והמסתעף.

במקום זאת, קיבלנו רק את מה שהיה אמור להיות רק חוק המבוא לחוק הגיוס עצמו: חוק יסוד לימוד תורה, שהיה אמור להיות בעצמו רחב יותר אבל גם הוא קוצץ אחרי מאבק עם הליכוד. ועכשיו שווה לשמוע את הבכי, הנהי והביקורת שנשמעים מצד שמאל של המפה ומהשוליים השמאליים בצד הימני של המפה, כדי להבין איך הישג יחסית קטן כזה עושה צל כל כך גדול, ואז נבין כמה מצבנו עגום.

ארבע שנים הם זמן מספיק קצר כדי לזכור שאחת מהבטחות היסוד שניתנו לדגל התורה בהקמת הממשלה, היא השוואת שכר הגננות. למעשה, רק השבוע, בשניה האחרונה לפני שהממשלה מתפזרת, אושרה התקנה הכל כך בסיסית והכל כך פשוטה הזאת, שהיתה אמורה להיות הכי אלמנטרית ומתבקשת בממשלת ימין עלמלע הזאת. וגם היא, אושרה השבוע באופן לא רחב כמו שהיה אמור להיות מלכתחילה. כך קיבלנו שוב הישג נאה ברוך השם שיש להתגאות בו ולהודות עליו, אבל גם הוא הישג חלקי, קטן יחסית ובעיקר מאוחר, שעושה צל גדול מאוד ורעש גדול הרבה מכפי גודלו.

הממשלה כעת ממלאת את ימיה ומתפזרת לקראת בחירות, יחד עם ראשי רקע חזקים מאוד מצד האופוזיציה ומצד מי שמתיימר ומנסה כמידי בחירות לנסות ולהציע משהו אחר. וכאן עלינו לזכור ולראות, שככל שרעשי הרקע חזקים יותר, כך זה סימן שההישגים האמיתיים קטנים יותר. ככל שההסתה והרוח עוצמתיים יותר, כך נבין כמה הממשלה הזאת היתה מוגבלת יותר.

זה סיפורה של ממשלת הימין על מלא, הממשלה שהיתה אמורה להיות ממשלת חלומות עבור הליכוד ועבור כל המפלגות השותפות. היום כולם מביטים אחורה ושואלים את עצמם מה קרה לחלום ומה קרה לשברו, האם הקונספט ששמו ממשלת ימין על מלא הוא בכלל היה קונספט נכון והאם הוא עדיין אפשרי באקלים הישראלי, ולשאלות הקשות הללו אין בהכרח תשובות, רק צל גדול ומעיק שמאפיל על ההישגים המעטים ביחס לכמות החלומות שחלמנו בעבר.

2.
כוחה של שתיקה: איך החוק המרכזי ביותר ברפורמה המשפטית עבר כמעט ללא הפרעה

אחד החוקים שאושרו השבוע ברגע האחרון לפני שהכנסת התפזרה, הוא חוק פיצול סמכות היועמ"שית. החוק שלמעשה מחליש את כוחה של היועצת המשפטית לממשלה, הוא החוק הכי מרכזי והכי ליבתי מהרפורמה המשפטית שעוררה פה סערה רק לפני שנים ספורות.

הרפורמה עצמה נקברה באופן רשמי כבר מזמן וכרעה תחת טרור ההפגנות, אבל השבוע ברגע האחרון הצליחה הממשלה להעביר את החוק שהיה אומנם מקוצץ ביחס לכוונה המקורית, אבל עדיין מדובר בחוק הכי משמעותי שהיה אמור להיות ברפורמה המשפטית. והנה הוא עובר ומאושר בקריאה שניה ושלישית, ונכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.

באופן טבעי, היה מצופה שזה הדבר שיעשה את הרעש הכי גדול במדינה בשבוע כזה. הרי כולנו זוכרים את ליל גלנט, כולנו זוכרים את ההפגנות על הרפורמה וכולנו זוכרים מה עשו ארגוני השמאל והאופוזיציה כשהתרחשו כאן דברים הרבה פחות משמעותיים מאשר החוק הזה. ואם היו מספרים לנו לפני שלוש שנים שחוק היועהמ"שית יעבור בכנסת מבלי שהוא יחולל ליל גלנט משלו, היינו בוודאי חושדים שמשהו קרה ושצריך לבדוק שהכל בסדר עם אנשי קפלן, שהם חיים ומרגישים טוב.

והנה החוק עובר לו בכנסת, ובמה כולם עסוקים? בחוק יסוד לימוד תורה. כולם עסוקים בבחירות, לא ראינו חסימת כבישים, לא שמענו את הזמבורות בקפלן ולא ראינו מצור על בית ראש הממשלה. שמו של יריב לוין כמעט לא הוזכר בחדשות, אף אחד לא תקף ואף אחד לא התייחס, הכנסת העבירה את חוק פיצול סמכות היועהמ"שית כמעט ללא הפרעה.

וכאן הבן שואל, איך החוק הצליח לעבור בשקט כזה יחסי, בקול ענות חלושה מבלי ששערי הכנסת ייחסמו, מבלי שמפגינים ידביקו את עצמם לרצפה. איך זה יכול להיות שהשמאל הישראלי הצליח כל כך יפה להתגבר על הכאב שלו ולהבליג על האסון הנורא שהתרחש מבחינתם בכנסת, עד כדי כך שהם התגברו על עצמם ולא באו להפגין?

ולא, אי אפשר לומר שזה כבר לא מעניין אותם ושהם כבר דילגו לנושא הבא בו ישתמשו נגד נתניהו והימין. הם הרי זעקו פה בכאב אמיתי וחסמו את המדינה, הם שכנעו את כולנו שסעיפי הרפורמה הם קץ הדמוקרטיה וקץ המדינה, מה, יכול להיות שהם לא ממש דייקו בדבריהם ולא ממש האמינו בזעם הקדוש שבשמו הם עצמם הפגינו? לא, לא יכול להיות.

3.
שותפות גורל: המשימה המרכזית של נתניהו היא לשכנע את ארה"ב שאיראן היא גם בעיה שלהם

ביום ראשון הקרוב, צפוי ראה"מ בנימין נתניהו להמריא לארה"ב. הסיבה הרשמית לנסיעה היא השתתפות בהלוויית הסנאטור לינדזי גראהם, ידידה המובהק של מדינת ישראל, אך בפועל נתניהו מסה לדחוף ללו"ז הנסיעה גם פגישה עם הנשיא דונלד טראמפ.

מזג האוויר הממתין לנתניהו ביבשת הגדולה, הוא קצת מעונן וקצת ערפילי ולא במובן המטאורולוגי. נתניהו הולך ללוות בדרכו האחרונה אדם שהיה פרו ישראלי מובהק, שהדעות שלו שנשמעו ללא מורא, כבר לא כל כך נשמעות לצערנו ברחבי אמריקה.

בלילה שבין רביעי לחמישי לפי שעון ישראל, הצביע הקונגרס האמריקני על הצעת החלטה להפסיק את הסיוע הצבאי למדינת ישראל. 103 חברי קונגרס דמוקרטים הצביעו בעד ההצעה, אך היא נפלה בעקבות התנגדות מאוחדת של המפלגה הרפובליקנית. הנתון המדאיג יותר הוא, שרק לפני שנתיים התקיימה הצבעה דומה בקונגרס ואז הצביעו בעדה רק 37 סנאטורים.

אם נלך עוד קצת אחורה, ניזכר שבזמן כהונתו של אובמה, היה הקונגרס מפלטו הטבעי של נתניהו, שם הוא הלך לנאום כשהוא עוקף את הנשיא מימין ושם הוא התקבל באהדה. מה שקורה שם בקונגרס בשנים האחרונות הוא מדאיג מאוד, אבל מה שיותר מדאיג זה מה עושה בנדון האיש הכתום שיושב כרגע בחדר הסגלגל.

דווקא בזמן כל כך קריטי, מדינת ישראל צריכה את הגב האמריקני, והגב הזה מגיע אך ורק אם גם לארה"ב יש אינטרסים זהים שיסייעו למדינת ישראל. טראמפ הבין שאיראן היא גם הבעיה שלו ולכן הוא שיתף פעולה עם מדינת ישראל במלחמה, לכן הוא שיגר לכאן את כל כלי המלחמה הכבדים שלו ולכן הוא ביטל את החלטת ביידן להקפיא את הסיוע למדינת ישראל בעקבות התקיפות בעזה.

מאז, גם אצל טראמפ השתנו כמה דברים, פתאום הוא מחבק את ארדואן ופתאום הוא עסוק בדברים אחרים, ונראה כאילו איראן כבר פחות מעניינת אותו. מלבד הסכנה שבעצם התמיכה בארדואן צורר היהודים, קיימת סכנה יותר גדולה בעצם העובדה שטראמפ כבר לא רואה את הבעיות במזרח התיכון כבעיות שלו, זה כבר פחות נוגע אליו ומכאן זה כבר מחלחל לקונגרס, שם כבר מתקשים אנשיו לבלום החלטות אנטי ישראליות אם אין לזה גב מלמעלה.

נתניהו נוסע ללוות לקבורה את אחד מידידי מדינת ישראל הגדולים, אבל יחד עמו נקברים לצערנו עוד אחוזים מהתמיכה שיש למדינת ישראל בארה"ב. וזה האתגר הגדול העומד בפני נתניהו בביקור הגורלי הזה, המשימה המרכזית שהוא רואה לפניו היא להחזיר לאמריקנים את ההבנה, שמה שקורה במזרח התיכון הוא גם בעיה שלהם, מדינת ישראל לא מבקשת סתם נדבות, אלא מדינת ישראל מנסה להסביר לאמריקנים שגרירת הרגליים והאפאטיות מול איראן, תפגע בסוף גם בהם. ואם הם יבינו את זה, זה כבר יהיה בעזרת ד' תחילתו של פתרון.

(עם פרסום המאמר מסתמן שנסיעת נתניהו לארה"ב תידחה ככל הנראה למועד מאוחר יותר. סביר להניח שהאתגרים המשמעותיים של ישראל מול המערכת הפוליטית ודעת הקהל בארה"ב לא יילכו לשום מקום)

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]