1.
מתשפ"ב לתשפ"ו: נתניהו שינה מגמה בליכוד, אבל מתנגדיו נשארו אותו דבר
בתוך הבלגן והמהומה השוררים במפלגת הליכוד, אף אחד לא זכר מה התרחש במפלגה בדיוק השבוע לפני ארבע שנים.
בשבועות האחרונים, מפלגת הליכוד סוערת סביב אופן עריכת הפריימריז. הנושא נדון בפגישות פרטיות שעורך נתניהו ומשם עוברות ההחלטות לבית הדין של המפלגה ולבית המשפט, שברצונו מבטל את ההצבעה וברצונו מאשר אותה.
נתניהו נחוש לשנות את פני הליכוד, להפוך אותה לממלכתית יותר ולהוציא משם דווקא דמויות שנחשבות כנאמנות לו. בתוך המהומה הזאת ואחרי ארבע שנים מהסוערות שידעה מדינת ישראל בתולדותיה, ברור שאף אחד לא יזכור מה קרה בפריימריז הקודם שהתקיים בדיוק השבוע לפני ארבע שנים.
גם אז, נתניהו היה מעורב בפרטי הפריימריז עד מעל לראשו, הוא ניהל את הכל מאחורי הקלעים לפרטי פרטים, מאוד היה חשוב לו אז לקבל רשימה שתהיה מורכבת אך ורק מאנשים שנאמנים לו. המגמה שהסתמנה אז בסיום הפריימריז הייתה שאכן הנאמנים כבשו את המקומות הטובים והריאליים, בעוד שאנשים שנחשבו תמיד לבכירים בליכוד נדחקו אחורה, ביניהם שמות כמו אדלשטיין, ביטן וכאלה שהיום כבר נראים לנו באופן טבעי שאינם מהקליקה הקרובה של נתניהו.
זה מה שנתניהו היה צריך אז באותם ימים, כשלפיד היה ראש ממשלת מעבר, בנט כבר הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים ונתניהו היה אפוף באופוריה מההצלחה שלו להפיל את הממשלה הזאת אחרי זמן קצר כל כך. לכן מה שהיה חשוב לו אז זו רשימה של נאמנים, של אנשים עם סכין בין השיניים שיבואו וילחמו להצלחתה של המפלגה. נתניהו עצמו יצא אז עם אוטובוס ה"ביביבא" הידוע, נסע בכל הארץ לאורכה ולרוחבה וניהל את קמפיין הבחירות שלו.
נקודה נוספת מעניינת מאותו קמפיין היא, שנתניהו הציג אז תוכנית כלכלית מתוך הבנה שהנושא היחיד שמעניין את אזרחי מדינת ישראל הוא הנושא הכלכלי. הנושא הביטחוני בכלל לא עמד אז בראש סדר היום, למרות סבבי הלחימה בעזה היה נראה שעולם כמנהגו נוהג, איש לא העלה בדעתו את אסון יהודי הדרום המתקרבת, ולכן נתניהו הציג אז תוכנית כלכלית שרובה מנותקת וחלקה בנויה גם מחומרים שהוא עצמו פסל בעבר והתנגד להם, אבל הוא היה צריך לתת מענה לנושא שבער אז על סדר היום.
כעת. זו משימה מרתקת לערוך השוואה בין מה שהיה אז למה שקורה עכשיו, בדיוק באותה תקופת שנה, בימי סוף אב. גם עכשיו הליכוד רועש וגועש לקראת פריימריז, כשהפעם המגמה הפוכה בדיוק. הפעם נתניהו מנסה לסלק את הנאמנים לו ולהכניס אנשים ממלכתיים יותר, מתונים יותר, כאלה שיקרצו דווקא לרחוב השמאלני, כאלה שיפנו דווקא למרכז. גם הפעם נתניהו מעורב עד מעל ראשו בכל נבכי ופרטי הפרטים של ההכנות, של התככים, של העסקאות ושל כל מה שמתרחש בשוק הסוער הזה שנקרא מרכז הליכוד, אלא שהפעם המגמה הפוכה.
מה שיותר מדהים לראות, שכמעט שום דבר מהותי לא השתנה במבנה המערכת הפוליטית גם אחרי ארבע שנים, בהן חשבנו שרעידת האדמה הביטחונית שפקדה את מדינת ישראל תשנה משהו. נתניהו הצליח לבלום את הנפילה הכמעט ודאית שלו אחרי השבעה באוקטובר, דווקא בזכות הפגנות השמאל שהחזירו לחיקו את כל מי שניסה לחפש ביטחוניסט חדש אחרי הטבח בדרום ופריצתה של מלחמת חרבות ברזל.
ונדמה שבעוד שהוא הצליח להציל את עורו, בצד השני לא הבינו כלום. מבט למה שהתרחש אז מזכיר לנו ש'יש עתיד' הייתה אז המפלגה הגדולה, הסקרים שנערכו בתקופה זו שבין פיזור הכנסת לבין מועד סגירת הרשימות – השלב בו אנחנו נמצאים עכשיו – עמדו על ממוצע של בין 32 ל-35 מנדטים לליכוד, וממוצע של 22 עד 24 מנדטים ל'יש עתיד'. הסקרים היו קרובים לתוצאות האמת, בהן קיבלה הליכוד 32 ו'יש עתיד' 24. כך שהפעם, כשהסקרים מדברים על מאבק צמוד בין הליכוד לאיזנקוט שווה להתייחס לזה יותר ברצינות.
אבל מה שבעיקר קרה אז, זה שגנץ התעקש גם אז להתמודד במפלגה עצמאית יחד עם ידידו ושותפו הבכיר דאז גדעון סער, שתקף אז במילים קשות את נתניהו. לרשימה שלהם הם צירפו כוכב חדש, שם מוכר אבל טרי מאוד בפוליטיקה, בחור אלמוני בשם גדי איזנקוט.
וכבר אז כולם הרימו גבה ושאלו למה גנץ צריך את השטות הזאת, מדוע הוא צריך גנרל נוסף לצידו, כשהוא עצמו כבר היה זה שביקש את קולות העם בגלל היותו רמטכ"ל לשעבר.
לאורך השנים, נשתברו קולמוסים רבים ומוחות רבים יגעו כדי לנסות ולהבין מה גורם למפלגות בישראל לרוץ אחרי ביטחוניסטים לשעבר ולצרף אותם לפוליטיקה. בעבר הרעיון הזה היה נראה נכון, נוצץ ומבטיח, מתוקף התפיסה הוותיקה שמדינת ישראל היא מדינה במצב של מלחמה מתמדת כבר מיום הקמתה ולכן היא צריכה שביטחוניסטים ינהיגו אותה, הכנסת הרי מאשרת פעם בשנה באופן פורמלי את מצב החירום השורר במדינת ישראל מאז שנת תש"ח וגם התופעה הזאת כבר עוררה לא מעט דיונים וביקורת, אבל הרציונל היה שגנרל מעוטר, שהצליח לסיים קריירה צבאית נוצצת, יצליח לעורר תחושת ביטחון אצל האזרחים שיצביעו לו ויסמכו עליו.
במהלך השנים זה לא ממש עבד, לאזרחי מדינת ישראל היו תמיד דאגות אחרות, הקונספט הזה נכשל פעם אחר פעם. המציאות הוכיחה שלא כל מי שהצליח לרכוש קריירה צבאית נוצצת, יכול בהכרח להצליח גם בפוליטיקה ואם כבר אז ההיפך. פוליטיקה היא חכמת המונים, חכמת שוק ולא כולם ניחנו בחיידקים הפוליטיים הנכונים. ראינו גנרלים מבריקים שהתרסקו על רצפת הפוליטיקה בביזיון גדול, החל מאהוד ברק, דרך בוגי יעלון, שאול מופז, רפי פרץ ועד בני גנץ עצמו.
התופעה הזאת ראויה להילמד וראויה להיחקר, אבל כך או כך, המצב הפוליטי במדינת ישראל לא השתנה באופן מהותי, לא אחרי משפטי נתניהו, לא אחרי טירוף הקורונה ועכשיו גם לא אחרי מלחמה קשה ומשמעותית כל כך כמו חרבות ברזל והזירה האיראנית. מערכת הבחירות הזאת, הראשונה שמתקיימת מאז השבעה באוקטובר, מחזירה אלינו מראות מוכרים להחריד. אותן מריבות בתוך הליכוד, אותם ניסיונות נואלים בגוש שמול נתניהו לייצר חיבורים כאלה ואחרים, החלפת הכוכב התורן מגנץ לאיזנקוט וניסיונות בלי סוף לחבר בין אנשים, ניסיונות לפשר על שאלת מי בראש, העיקר לנסות ולהציב אלטרנטיבה לנתניהו.
כל פוליטיקאי מרחבי העולם שיבוא וינסה להבין את מה שקורה במדינת ישראל, ימשוך בכתפיו בתימהון ויתרץ לעצמו שרק עם קשה עורף כמו ישראל, יכול לשמור על אותו איזון פוליטי במשך כל כך הרבה שנים ולמרות כל כך הרבה סערות ורעידות אדמה בכל התחומים.
הדבר היחיד ששונה הפעם, הן ההבנה וההערכה שכבר נשמעת ורק מתחזקת ככל שחולפים הימים, לפיה יש רק אדם אחד שישבור את הסטטוס הזה והוא נתניהו עצמו. הוא כבר עכשיו חותר למפלגת הליכוד ממלכתית יותר, כדי להכשיר את הקרקע לממשלה אחרת שלא תהיה לא ממשלת חילופים, לא ממשלה פריטטית ולא כל מיני המצאות ושיבוטים יצירתיים שהומצאו פה כדי לנסות להמציא את הגלגל מחדש. הפעם הוא משתמש במצב הביטחוני, ברעידות האדמה הביטחוניות, בתזוזות הלוחות הטקטוניים ובמצב החדש שנוצר, כדי ליצור באמת מה שהעם רוצה לשמוע: ממשלת אחדות.
הניסיון מוכיח, שאם יש מישהו ששינה דברים במפה הפוליטית בשנים האחרונות, זה רק נתניהו. כל אויביו ויריביו יכולים לנסות להילחם בו, יכולים לנסות להתחבר אליו, אבל תמיד הוא זה ששלט בסדר היום. וכל עוד הוא זה שנמצא בשטח וכוחו במותניו, הוא ימשיך לעשות זאת. הוא ימשיך להנדס את המפה בדיוק כפי שהיא נוחה לו וכולם כולל יריביו ימשיכו להיות שחקנים במגרש שהוא עצמו מסדר.
בינתיים זה עובד לו נהדר, והקיבעון שאנחנו רואים עכשיו, המראות החוזרים ששבים אלינו מלפני ארבע שנים, רק מעידים שאין אף אחד שיכול לשנות את המציאות חוץ ממנו. ועכשיו יותר מתמיד, הסימנים מעידים שהוא אכן עומד לשנות את המצב.
2.
שובו של השקנדל: שני אנשים שעשו כלום בבחירות הקודמות, חוזרים לעשות כלום גם הפעם
מערכת בחירות היא לא תמיד דבר טוב, היא לא תמיד דבר קל, היא יכולה להיות קשה, התקופה הזאת לא נעימה להרבה אזרחים, אבל יחד עם זה מגיע בונוס. התקופה הזאת יכולה להיות גם מצחיקה, כאשר תמיד בכל מערכת בחירות הפוליטיקה מביאה איתה גם את הצד ההומוריסטי, את הצד המגוחך ואת הצד שעוזר לנו קצת לחייך ולהנות לפני שממשיכים הלאה.
השבוע, מי שדאגה לנו לחיוך קל היא איילת שקד, שברצינות גמורה קיימה פגישה עם גנץ, עם אדלשטיין ועם דדי שמחי. על פי הדיווחים, הוויכוח בפגישה זו היה האם להציב את גנץ בראש מפלגה אפשרית שהם יקימו ביחד, או שגנץ כבר מרחיק מצביעים ולכן מישהו אחר צריך לעמוד בראש, אולי היא עצמה למשל, סתם רעיון, שיהיה.
החיבור הזה נעשה אחרי שדדי שמחי, לשעבר ראש מטה פיקוד העורף שהחליט הפעם להצטרף לפוליטיקה, ניהל משא ומתן עם יועז הנדל שהחליט הפעם לרוץ עם חילי טרופר. המו"מ התפוצץ לבסוף ושמחי עשה את דרכו לגנץ ומצא את עצמו באותה פגישה מרובעת עם אדלשטיין ושקד. שני החיבורים הללו, מנסים כעת להתמודד על אותו קהל יעד שספק אם קיים והוא מכונה בפי הסוקרים ימין רך.
גם במקרה הזה, שווה להפליג אחורה לתקופה המקבילה אשתקד. לפני ארבע שנים בדיוק בתקופה זו. גם אז צחקנו למראה חיבור חדש שנקרא אז שקנדל, של שני אנשים בשם יועז הנדל ואיילת שקד, שהכריזו על חיבור ביניהם למפלגה בשם הרוח הציונית, שלטענתם היא זו שתכריע את הבחירות. ומדוע? כי לדעתם היא זו שתהיה לשון המאזניים, רק הם יכריעו האם להתחבר לימין או לשמאל.
אבל האופוריה שלהם נגמרה מהר מאוד, הם הבינו שעליהם להציל את עצמם מהבושה ולכן כעבור זמן קצר של שבועות ספורים, הם הכריזו מבעוד מועד על פירוק השותפות ועל פרישה מהמירוץ אחרי שמצבם האמיתי נשקף אליהם מהסקרים.
ואם בנוסטלגיה עסקינן, שווה להיזכר גם באלי אבידר, שהחליט אז לפרוש ממפלגת ישראל ביתנו של ליברמן ולהקים מפלגה. הוא טען אז שהמפלגה שלו היא זו שנחשבת כמאיימת ביותר על גוש השמאל, אבל בפועל הוא לא הצליח אפילו לקלקל, כשפחות מאלף הקולות שקיבלה מפלגתו בסך הכל בכל הקלפיות בארץ, לא הצליחו אפילו לשרוף קולות יקרים למפלגה אחרת.
ולכן זה מעורר חיוך ואף משעשע לראות את מה שקורה עכשיו. אבידר אמנם נעלם מהמפה ואיש לא זוכר את קיומו, אבל הנדל ושקד, אותם שני אנשים שהצחיקו אותנו בפעם הקודמת, בוחרים לחזור עכשיו ולהצחיק אותנו שוב, עם אותם מהלכים בדיוק, עם אותם צעדים. הם מנסים שוב גם עכשיו לרקוח שותפויות חדשות חסרות תוחלת, הם מנסים לבנות לעצמם בשורה פוליטית חדשה, מבלי שיש להם שום בסיס ריאלי להתבסס עליו, שום בשורה לבוא בשמה, כלום. מסתבר שהחיידק הפוליטי לא עוזב את האנשים האלה, אבל יותר מכך הם לא עוזבים אותו.
3.
אם השמאל ואשמאילה: מפלגת הדמוקרטים מציגה רשימה קיצונית יותר ממה שהיתה מרצ עצמה
הכנסת שהתפזרה בשבוע שעבר, היתה הכנסת הראשונה מזה שנים רבות שמרצ לא היתה חלק ממנה. מפלגת השמאל המובהקת נמחקה בבחירות הקודמות, אחרי שמרב מיכאלי סירבה לאיחוד בין מרצ למפלגת העבודה בראשותה.
הביקורת נגד מיכאלי הביאה בעקבותיה את האיחוד שנוצר אחר כך ואשר הוליד את מפלגת הדמוקרטים, והפעם בראשות יאיר גולן. השבוע נערכו הפריימריז לרשימת הדמוקרטים וכצפוי, המפלגה הציגה רשימת שמאל מובהקת, כזו שכבר לא יכולה בשום אופן לפנות לכל מי שאיכשהו מגדיר את עצמו מרכז או אפילו שמאל רך.
בעשיריה הזאת ניתן למצוא בין היתר – מלבד יאיר גולן עצמו כמובן – את נעמה לזימי, עמרי רונן ומשה רדמן, מקודקודי ומובילי מחאות קפלן. אפשר למצוא שם את גבי לסקי שבתפקידה כעורכת דין ייצגה מחבלים ושותפיהם, בראשם המחבלת עהד תמימי הידועה לשמצה, וכמובן את הח"כ הרפורמי גלעד קריב.
המפלגה הטריה עדיין לא מיצבה את עצמה בסקרים באופן ברור, אבל אחרי שהוצגה רשימה כזאת, יהיה יותר קל גם לאיזנקוט וגם ללפיד להסתער על פלח מצביעים נוסף, כזה שרוצה לראות ממשלת מרכז שמאל, אבל לא רוצה את הקיצוניות והרדיקליות של הדמוקרטים.
מפלגת העבודה ניסתה בשנותיה האחרונות להימלט מתדמית השמאל המיתולוגי שלה, החברים בה ניסו לומר שהם כבר לא השמאל הישן של מפא"י והתהדרו גם בקרבה כלשהי למסורת, אבל מסתבר שהאיחוד הנכסף בין העבודה למרצ, הביא כעת לתוצאה יותר שמאלנית ויותר רדיקלית ממה שהיתה מרצ עצמה כשהיתה מפלגה עצמאית.
התוצאה הזאת נוחה לכולם. היא ממתגת באופן סופי את מפלגת הדמוקרטים כמפלגת קצה, מפלגת נישה של אנשי מחאות קפלן, הם ותו לא. מי שיגרוף את הרווח הם קודם כל מפלגות 'יש עתיד' ו'ישר' של איזנקוט, שיצליחו עכשיו לבנות לעצמן תדמית מתונה יותר, לכנס לתוכן את רוב מצביעי הגוש שממול נתניהו.
בשלב הבא, הם גם יוכלו יותר בקלות להסביר למצביעים שלהם למה הם נכנסים לממשלה עם נתניהו. התומכים המרכזיים שלהם הם כבר לא אנשי קפלן והשמאל הרדיקלי, והחלוקה הברורה הזאת תאפשר להם לתמרן בין הקמת ממשלה חלופית ובין הצטרפות לנתניהו בתנאים שיניחו את דעת המצביעים שלהם. כך שבאופן פרדוקסלי, תוצאות הפריימריז בדמוקרטים קידמו את נתניהו צעד נוסף למטרה התאורטית הבאה שלו.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
כלך מפוליטקה…