1.
שני אינטרסים וברית אחת: טראמפ ונתניהו רוצים את אותו הדבר באיראן, כל אחד מסיבותיו שלו
שבועות ארוכים חיכינו לתקיפה באיראן שנדחתה שוב ושוב, אף אחד לא באמת הופתע מהאזעקה שהחרידה את ישראל בבוקר בשבת שעברה, ובכל זאת אי אפשר שלא לשים לב לפתאומיות והחדות שבה דברים משתנים כאן בשיח הציבורי ובנושאים שכל סדר היום.
קצת קשה לדמיין שרק לפני שבוע בזמן הזה, הנושא שהכי הטריד אותנו היה צו המס של סמוטריץ' על ייבוא וההחלטה של הכנסת בצעד תקדימי להפיל אותו. מאז, סמוטריץ' חתם על צו אחר וכנראה בזה היינו עסוקים עכשיו אם לא האזעקה של שבת בבוקר.
ועכשיו, אחרי שבוע ללא שינה, שבוע של דאגה, שבוע של שמחת פורים מהולה במתח, את מי מעניינת הפוליטיקה? את מי בכלל מעניין האם יהיו בחירות, מתי יהיו בחירות ואיך כל זה ישפיע על הבחירות?
אז מסתבר שיש אנשים שזה כן מעניין אותם, אבל לא סתם מעניין אותם אלא הם מדברים על זה כבר עכשיו ועושים חישובים וחשבונות. הראשונים שבהם הם כמובן אנשי תנועות המחאה שכבר יודעים להסביר ולנמק היטב בק"ן טעמים למה המלחמה היא פוליטית ולמה היא רק נועדה לשרת את נתניהו ואת טראמפ לצרכי בחירות.
לכאורה, הטענה הלא-רצינית הזאת לא שווה מדי הרבה התייחסות, אבל הואיל ובסוף יש איזה שהוא קשר שצריך לעסוק בו בין השפעת המלחמה לבחירות, אז חייבים קודם כל לסגור את הפינה הזאת ולהבהיר ולהזכיר לעצמנו שהמלחמה הזאת היא לא באמת פוליטית והטענה הזאת עצמה היא זו שפוליטית ובעיקר מנותקת.
אף אחד לא יוצא למלחמה כדי לנצח בחירות. אם מערכת בחירות היא דבר שאתה יודע איך אתה נכנס אליו אבל אתה לא יודע איך אתה יוצא ממנו, אז מלחמה על אחת כמה וכמה שאי אפשר לדעת, איזה נזקים, אבידות, תהפוכות וסיכונים היא נושאת בחובה. אז לבוא ולומר שהיא נועדה רק לצרכים פוליטיים זה מראה קודם כל על חוסר הבנה של מה זה מלחמה, ואחר כך על חוסר הבנה מה זו פוליטיקה.
אז המלחמה עצמה אכן לא פוליטית, עכשיו נוכל לדבר קצת יותר ברצינות על ההשלכות הפוליטיות שיכולות להיות למלחמה שנכפתה עלינו.
הראשון שיושב ועושה חשבונות פוליטיים זה כמובן טראמפ. במהלך החורף הבא יתקיימו בארצות הברית בחירות האמצע. בבחירות האמצע הקונגרס אומר את דברו ומצביע על התנהלות הנשיא לטוב ולמוטב. על פי רוב, בבחירות האלה הנשיא המכהן סופג הפסדים, כל מעשה שלו בשנתיים האחרונות עולה לדיון בנפרד. טראמפ שגם ככה לא סובל מתמכה רחבה מידי מצד הדמוקרטים עלול לעמוד משפט גם בעיני הרפובליקנים.
טראמפ נבחר על טיקט – הנשיא שמסיים מלחמות ולא זה שמתחיל אותן. רוב האמריקאים לא רוצים יותר לראות את החיילים שלהם נלחמים במלחמות שלא שייכות להם, טראמפ חוזר ומתגאה שוב ושוב בכך שהוא זה שסיים שמונה מלחמות – שכנראה חלקן היו קיימות רק בראש שלו – והנה עכשיו הוא בעצמו מוציא את כל עוצמתו של הצבא האמריקאי לצד השני של כדור הארץ, במהלך שנתפס לכאורה כאילו נועד אך ורק לטובת ישראל.
כדי להסביר את המהלך לאוזן האמריקנית, טראמפ כבר הקדים ואמר בנאום מצב האומה שלאיראן יש טילים שעשויים להגיע לוושינגטון, כך הפך את הנושא למאבק פנים אמריקאי. אבל עדיין זו מלחמה שיש לה השלכות כבדות משקל, בראשן סגירת מיצרי הורמוז, מה שישפיע על הכלכלה האמריקאית באופן מובהק. מספיק שהאמריקאים ייאלצו לשלם דולר אחד נוסף בגלל העליה במחירי הנפט והם כבר יצביעו ברגליים נגד טראמפ.
בנוסף, ככל שהצבא האמריקאי יספוג אבידות בנפש, כך תתגבר דעת הקהל בארצות הברית נגד המלחמה הזאת. כך שלטראמפ יש מטרה מאוד ברורה. הוא חייב בקרוב מאוד לסיים את המלחמה הזאת, הוא לא יכול למשוך אותה הרבה זמן, הוא חייב להחזיר את הכלכלה האמריקאית לאיתנה, הוא חייב להחזיר את הצבא האמריקאי לביתו בריא ושלם עד כמה שניתן, כדי לא לאבד קולות וכדי להחזיר אליו את דעת הקהל כמה שיותר רחוק מהבחירות. ככל שהמלחמה תתקרב לבחירות האמצע כך הוא עלול יותר להפסיד.
נתניהו לעומתו, שקוע הרבה יותר בניהול המלחמה עצמה. אין לו מידי הרבה זמן לדבר פוליטיקה ולחשוב פוליטיקה, אבל בסופו של דבר אנחנו מדברים על נתניהו. ונתניהו כמו נתניהו – תמיד חושב פוליטיקה גם כשהוא עסוק בניהול מוצלח ועמוק של הלחימה רבת זרועות.
אם נצא מנקודת הנחה שבאמת אף אחד לא מתייחס לטענה ההזויה שהמלחמה היא פוליטית, עדיין גם נתניהו חושב בסופו של דבר איך הוא ימנף את המלחמה הזאת ואת תוצאותיה לרווחים פוליטיים.
כרגע נתניהו על הסוס. רוב העם בישראל חושב שהוא מנהל נכון את המלחמה ואם הוא ייצא לבחירות מיד עכשיו בזמן הקרוב, סביר להניח שהוא יוכל לצבור ניצחון שיכול לשבור את השוויון המקובע שהיה עד עכשיו.
בעיצומה של מלחמה נתניהו לא יוצא לבחירות בשום אופן. אבל מה שהוא כן יכול לעשות זה לנסות לנווט את המלחמה באופן כזה שהוא יוכל לנופף בו בערב הבחירות ולמנף את ההישג לניצחון פוליטי.
כדי שזה יקרה, גם נתניהו צריך שהמערכה תהיה קצרה, שהיא תסתיים בעזרת השם עם כמה שפחות אבידות בנפש ועם ניצחון מובהק וחד משמעי. ניצחון שצריך להסביר אותו אינו ניצחון, בפעם הקודמת היו צריכים לספר לנו סיפורים עלומים האם תכנית הגרעין הושמדה והיום אנחנו כבר יודעים את האמת.
הפעם אין לנתניהו את הפריבילגיה הזאת למכור לנו ניצחון מדומה כזה או אחר. הניצחון יהיה צריך להיות מוחלט, מוחשי וברור בדמות החלפת המשטר באיראן. גם אם חלילה החיזבאללה ימשיך קצת לירות והחותים ילחמו על חייהם כשיבינו שאין להם יותר פילנתרופ, עדיין החלפת המשטר באיראן תיתפס כניצחון מוחלט. אחר כך כל שאר הזירות יהיו נראות שוליות יחסית.
כך קיבלנו אינטרס משותף גם לטראמפ וגם לנתניהו, לסיים את המערכה הזאת בזריזות, למנוע כמה שיותר אבידות בנפש עד כמה שזה תלוי בהם ובעיקר לחתור לניצחון מוחלט של הפלת המשטר. כרגע אין דרך חזור, אחרי שהפעולה החלה והסיכון נלקח – הדבר הזה לא יכול להסתיים בלי שהמשטר יפול. ומכאן כולם עסוקים במירוץ נגד הזמן. איראן נלחמת על חייה, נתניהו וטראמפ נלחמים על המטרה שלהם ומכאן מה שנשאר לנו זה להתפלל שאכן תהיה סיעתא דשמיא והמטרה הזאת תושג מהר מהצפוי ובהצלחה גדולה מהצפוי עם כמה שפחות אבידות בנפש.
2.
חשש מניצחון: הניסיון של אנשי אופוזיציה להסביר כבר מעכשיו את הניצחון, הוא בעיקר מביך
מי שיעמוד מהצד ויתקשה להתמודד עם התוצאה הרצויה באיראן, יהיו כמובן אנשי האופוזיציה ובראשם בנט, שכבר עכשיו עושה צחוק מעצמו ומספר סיפורים כאילו גם הוא קשור לניצחון הזה וכאילו גם הזהיר מאיראן, כאילו גם לקדנציה שלו בת חמש הדקות בראשות הממשלה, היתה השפעה כלשהי על איראן.
בנט עורך בימים אלה מסעות בכל הארץ, מגיע לזירות נפילת טילים ונפגש עם אזרחים. באחד המפגשים הללו הוא תועד השבוע כשהוא מסביר לנוכחים עד כמה חשובה המערכה באיראן, כשהוא מקנח במילים "הבטחנו לכם וקיימנו". מי הבטיח וכיצד קיים? לא ברור.
לפיד פתח גם הוא במסע הסברה בתקשורת העולמית, בצעד ממלכתי וראוי בזמן מלחמה. אבל גם הוא לא חוסך את שבט לשונו ולא שוכח את תפקידו כראש אופוזיציה, הוא תוקף את משרדי הממשלה ואת חוסר התפקוד בעורף בתקווה לצבור קולות מאלה שימצאו את עצמם נאבקים אחרי המלחמה במס רכוש ובבירוקרטיה הישראלית הידועה.
הרל"ביסטים בהם גם אנשי מרצ, עסוקים כבר עכשיו בהכנות הקרקע לשלב כזה, מחשש שחס וחלילה יהיה לישראל ניצחון במשמרת של נתניהו. לכן הם טוענים כבר עכשיו שהניצחון הוא לא של ראש הממשלה, שאסור לשכוח שראש הממשלה הוא זה שהביאו אותנו מלכתחילה למצב הזה והוא אשם בטבח שבעה באוקטובר.
לדידם, הניצחון הצבאי שיהיה בעזרת השם יהיה שייך לטייסים, לאנשי הצבא ולצמרת הביטחון. הם שוכחים רק פרט אחד, שהרבה מאוד ממקבלי החלטות במערכת הביטחון אלו גם אותם אנשים שהיו שם לפני השביעי באוקטובר ועדיין נמצאים שם גם אחריו, נתניהו לא היחיד שנותר בזירה הזאת.
המכנה המשותף לכולם הוא המבוכה. בעוד שנתניהו מתאפק ולא מדבר פוליטיקה בכלל בזמן מלחמה, ולא עוסק בה לכל הפחות למראית עין, מתנגדיו באופוזיציה לא מסוגלים להתעלות לרגע על עצמם ולהתרכז במה שחשוב לישראל. גם עכשיו בעיצומה של מלחמה הם לא מצליחים להסתיר את ההיסטריה שלהם מהניצחון הצפוי יכול להגיע בע"ה, מבחינתם – כל עוד הניצחון הזה יהיה רשום על שם נתניהו, הרי שכל זה איננו שווה להם. וזה לא רק מעורר רחמים, זה בעיקר מביך.
3.
לא של ישראל: היועהמ"שית וכתבי המשפט הציגו שוב ניתוק בלתי נתפס מהעם בישראל
בעיצומם של ימי הפורים כשעם ישראל היה עסוק בין שמחת הפורים לירידה למקלטים, בין עד דלא ידע לצבע אדום, בין מגילה של לילה לאזעקות של יום, התעורר אחד מכתבי המשפט הגדולים וטרח לעדכן את עם ישראל על התפתחויות חשובות בחקירתו של צחי ברוורמן מלשכת ראש הממשלה, בפרשת הפגישה הלילית עם פלדשטיין.
את ההודעה ברשת החברתית פרסם הכתב בתזמון מדוייק, כמה דקות אחרי שהחלה אזעקה במרכז הארץ כשרוב אזרחי ישראל היו במקלטים. לזכותו יאמר שאולי (לא שיש לנו מידע מוצק בענין) הוא היה שתוי בזמן הזה ולכן הוא לא הבין איזה מבוכה מפוארת הוא מביא על עצמו. הניתוק הזה עוד לא היה גם אצל המנותקים ביותר שבין ארגוני השמאל.
עם ישראל עסוק בשמירה על שמחת פורים תוך כדי אזעקות, עם ישראל מפחד על החיים שלו, על ביטחונו, אבל יש עדכון מאוד חשוב נגד לשכת ראה"מ ולכן חשוב שעם ישראל ישמע את זה דווקא עכשיו ללא דיחוי.
עוד לא הסתיימה מבוכתו של זה – התרגשה אלינו מבוכתה של היועהמ"שית שגם היא בעיצומה של מלחמה ובעיצומו של פורים, התפנתה מכל עיסוקיה החשובים ומסדר יומה הכה-עמוס ופנתה שוב לממשלה נגד כהונתו של בן גביר, ועל כך שהמדינה אינה עושה דבר בקשר לכך שהוא מכהן כמפכ"ל בפועל ועושה את תפקידו כאחראי על המשטרה.
ושלא נחשוב שמדובר בגחמה של רגע. היועהמ"שית הגישה את נימוקיה במסמך בן מאות (!) עמודים, מה שאומר היא עובדת על כך הרבה זמן ובכל זאת ראתה צורך נחוץ לסיים ולהגיש את זה באמצע פורם שחל באמצע מלחמה.
וכך שוב עולה לנו השאלה המטרידה שעדיין אין עליה תשובה ברורה. האם אנשי מערכת המשפט וידידיהם בתקשורת, לא מבינים כלום? האם הם לא קולטים? האם הם עד כדי כך לא מודעים למצב ולא מבינים שכל מהלך כזה, כל הודעה כזאת, כל פנייה כזאת, כל צעד כזה – רק מוסיף לנתניהו ולימין כולו עוד קולות בקלפי? האם אין לנו ברירה אלא להאמין לקונספירציה לפיה האנשים הללו פועלים בשירות הימין מתוך רצון לגרום לנתניהו לנצח?
וזה מתחבר עם אותה טעות שעשו מפלגות האופוזיציה לאורך השנים האחרונות עד המלחמה, בכך שלא התנערו מארגוני השמאל ומהפגנות קפלן, ובכך גרמו לרוב אלה שכבר מאסו בנתניהו לחזור אליו בחזרה. זה מתחבר לאותה שאלה, האם הם לא מבינים? האם אין שם אף יועץ תקשורת מתחיל וזוטר שיכול להגיד להם: חברים, תירגעו, בואו נעבוד נכון?
בעבר הרחוק, היו אומרים על מפעל ההתנחלויות שהם הצליחו אולי להתנחל בגבעות, אבל הם לא הצליחו להתנחל בלבבות. התקשורת עשתה להם שירות רע מאוד לאורך השנים והם נתפסו כאויבי העם. היום המציאות התהפכה, רוב עם ישראל תומך בהתיישבות ורואה בה דבר לגיטימי ואילו ארגוני השמאל הנתמכים על ידי התקשורת הממלכתית הישנה, הם אלה שהולכים ומאבדים אחיזה בלב העם.
האנשים הללו כבר מזמן לא מתנחלים בלבבות, העם לא איתם, העם לא רוצה לשמוע אותם ונדמה שגם הם מצידם עושים כל מאמץ להתרחק מליבו של העם ולגרום לעם לשנוא אותם, לחזור על כורחו לזרועותיו של נתניהו, כן, גם אלה שלא רוצים לעשות זאת וכן מחפשים אלטרנטיבה.
מה שברור זה שבינתיים גם היועהמ"שית וגם אנשי התקשורת שטרחו שוב להעלות את הנושאים האלה ולעסוק בהם כשישראל מופגזת ומדממת, הוכיחו שוב שהם לא רואים את העם, לא מחוברים לעם ממגדל השן שלהם, לא מבינים איפה רוב עם ישראל נמצא. ומה שהם בעיקר שוכחים זה שבבחירות הבאות זה מה שעם ישראל יחפש וזה מה שהוא רוצה לשמוע: מי איתי ומי נגדי, מי של ישראל ומי לא של ישראל.
מי שידבר עכשיו לליבו של העם, יוכיח שהוא חלק מהעם ושהוא מבין את העם, הוא זה שיצליח לכבוש גם את הקלפי. ומי שעדיין מתעקש לדבוק בשלו כאילו כלום לא קרה, ילך ויאבד את אחיזתו הפוליטית.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
