שבעה ימים הבית המה מאדם. מנחמים, קרובים. כולם באו לחבק, לבכות, לספר על האישה שפתחה את ביתה לכל נזקק. אבל עכשיו הדלת נסגרת, והמציאות הקשה מכה ללא רחם.
בבית נשארים האלמן, ר' משה, יחד עם חמשת ילדיו, יתומים רכים בשנים שכעת צריך לדגל אותם לבד, והוא לא יודע איך להתמודד. לא עם המצב הקשה, ולא עם המציאות הכלכלה הקשה המכבידה עליו.
הילד הקטן, בן השלוש, מתרוצץ בבית ומחפש את אמא בחדרים. "תגידו לי כשהיא תחזור", הוא אומר בתמימות. הוא זוכר את ההמולה, את כל האנשים, את הדמעות – אבל את הדבר העיקרי הוא עדיין לא מבין. מי יהיה שם כשהוא יבין? מי יחבק אותו באותו רגע נורא?
הילדים הגדולים יותר כבר מבינים הכל. הם רואים את האבא בוכה בלילות. הם מרגישים את השקט החדש בבית. והבן הבכור, בן ה-13, שרק לפני חודשים ספורים חגג בר מצווה יחד עם סעודת הודיה על החלמת אמא, מהפעם הראשונה שהיא חלתה במחלה הקשה – עכשיו עומד בכל תפילה ואומר קדיש יתום.
לחצו כאן לתרומה להצלת יתומי משפחת פורייס >>>
מעבר לכאב הרגשי הבלתי נסבל, המשפחה מתמודדת עם מציאות כלכלית קשה. מרת יוכבד ע"ה, פרנסה את הבית בכבוד. למרבה הכאב, היא לא הצליחה להצטרף לתוכנית הביטוח המשלימה של "ערבים" – התוכנית נפתחה רק אחרי שחלתה בפעם הראשונה.
המשמעות היא שאין שום קרן או ביטוח שמבטיח את עתידם של חמשת היתומים. האב האלמן נשאר לבדו מול המשימה הבלתי אפשרית: להיות אבא ואמא יחד, לפרנס, לחנך, ולתת יציבות רגשית – כשהלב שלו עצמו נשבר לרסיסים.
השבעה נגמרה. המנחמים הלכו. עכשיו מתחילים החיים האמיתיים בלי אמא. זה הרגע שבו עם ישראל מתגייס ומוכיח שאנחנו לא נוטשים אותם. אנחנו לא יכולים להחזיר להם את אמא, אבל אנחנו יכולים – וחייבים – לדאוג שהם לא יקרסו גם כלכלית.
התורה מצווה עלינו לדאוג ליתומים, ואנחנו לא מתעלמים. לא ממשיכים לכתבה הבאה באדישות, אלא לוחצים עכשיו ותורמים עבור גידול היתומים הזקוקים ומתחננים לעזרתנו.
לחצו כאן לתרומה להצלת יתומי משפחת פורייס >>>
