“אלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו”, אומרים חז”ל במסכת אבות ומלמדים אותנו את חשיבות השלטון היציב. המורא אינו רק הפחד של השלטון על הנתינים, זהו גם המורא של האזרחים על השלטון. ממשל שפועל בצורה לא הגיונית כלפי אזרחיו, מאבד את הלגיטימיות ובמוקדם ובמאוחר יאבד גם את היכולת להטיל את המורא על העם, שחלילה עלול להידרדר לחיים בלעו.

המצב שאליו הידרדרה החברה בישראל מדאיג, ולא רק בגלל השיח המתעלם והקיצוני שהופך ללגיטימי. המצב מדאיג בעיקר בגלל העובדה שכלל מוסדות השלטון שהיו אמורים לרסן ולפקח זה על זה, פרקו מעליהם את עול האחריות והיתנערו ממורא העם.

***

ההידרדרות החלה לפני כשלושים שנה, עם ההפיכה שביצע אהרון ברק כשגנב סמכויות מהכנסת ומהמשלה לבית המשפט העליון. הערעור הזה הפך עם השנים למפלצת שכפה את הדעות של קבוצה ליברלית-קיצונית על המדינה כולה. העיוות ביעבע מתחת לפני השטח והיה לנושא הכואב בקרב השמרנים – עד הפיצוץ הלא מבוקר של המשבר הפוליטי שחווינו בשנתיים האחרונות.

המשבר הפוליטי הציב לראשונה את העיוות השילטוני על השולחן, אם תרצו “הורדת המסיכות” מהמאמר שלי בשבוע שעבר. גם כאן, איך לא, זה התחיל עם הכנופייה המשפטית – בג”ץ, יועמ”ש ופרקליטות – שלא ניסתה להסתיר את ההגבלה שהיא מטילה על ממשלת הימין, לצד הפריבילגיה שהעניקה לממשלה שהוקמה על גניבת קולות הציבור המסורתי.

יחד עם פריקת עול הניסיון להציג מערכת משפט הוגנת וממלכתית, שיחררה עצמה התקשורת המרכזית בישראל ממצג האובייקטיביות. קולות הביקורת התחלפו במסך הסתרה של כישלונות ממשלת בנט-לפיד. כשהמחנה הפרוגרסיבי-ליברלי פרץ את גבולות הבושה, המחנה המסורתי-שמרני הגיב במגרש שלו – הכנסת והממשלה שנבחרו לפני כשלושה חודשים מחדש.

הרפורמה המשפטית כפי שמציג אותה שר המשפטים יריב לוין אינה מאוזנת ולכן אינה טובה לאורך שנים. בהצגת רפורמה כזאת יש את מרכיב פריקת העול מצד הממשלה והכנסת, כאומרים – אנו שולטים ולכן מותר לנו לשלוט על כל הרשויות. כשעוסקים במוסדות השילטון, רפורמה חייבת להיות מאוזנת כך שגם במקרה שהימין והשמרנים יגיעו לאופוזיציה, עדיין הרשות השופטת תמשיך לייצג אותם, מה שלא קורה במודל המוצע.

לרגע החולשה הזה של הרשויות בישראל חיכו הסולדים מרוב העם המסורתי שחי בישראל ומעז לבחור ממשלות לפי השקפתו. בשעת ערעור הרשויות והלגיטימיות שלהן מצד העם, החלו ארגוני השמאל בגל מחאות שמעביר את האנרכיה שהייתה במוסדות השלטון אל הרחוב והעם. אין גבול, אין פרות קדושות, הכול מותר והכול עושים כדי לייצר את האווירה שאין שלטון בישראל.

האנרכיה הממומנת ומאורגנת היטב, מרושתת בתקשורת ואקדמיים שייתנו לגיטימיות, שלחה את חיציה אל המוסדות הביטחוניים של המדינה – צבא, שב”כ ומשטרה – שנחשבו עד לפני שלוש חודשים ל’פרות קדושות’ שלא נוגעים בהם. מחאות ואיומים על היכולת של הממשלה להפעיל את גופי הביטחון לא נועדה רק לערער את המוסדות מבפנים, אלא בעיקר לשדר לעולם שאין לממשלה הנבחרת יכולת לפעול. יחד עם הערעור הביטחוני, מנסים אנשי האנרכיה לפגוע בכלכלה הישראלית וביחסים המדיניים שלה – אין גבול, אין פרות קדושות, הכול מותר והכול עושים.

***

אחרי ששלושת הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת – יצאו מאיזון הממלכתיות, אחרי שהמוסדות העיקריים לשמירה על הרשויות מאיבוד בלמים – התקשורת והאקדמיה – התנערו בעצמם מהאחריות והצטרפו לפסטיבל ההרס, אחרי שהנזקים בגופים הביטחוניים, הכלכליים והמדיניים היו ברורים, הייתה תקווה שהמוסד האחרון ששמר פה על ממלכתיות – בית הנשיא – יעשה את תפקידו ויציג פתרון למתחולל סביבנו. אך לשווא, יצחק הרצוג תקע ביום רביעי את המסמר האחרון בארון התקווה שמישהו פה התאשת ויעשה את תפקידו כראוי.

אכזבת הרצוג מגיעה דווקא בגלל ההתנהלות של הנשיא עד ליום רביעי האחרון. מאז כניסתו לתפקיד הוכיח הנשיא הרצוג שהוא ממלא את תפקידו באופן מושלם. בזמן שהממשלה הקודמת התעללה והסיתה נגד הציבור החרדי, היה זה הרצוג שדיבר בקול ברור נגד המסיתים. בשלושת החודשים האחרונים, כשהשיח בישראל הידרדר למחוזות שלא נראו פה, היה הרצוג הקול הברור שקרא להידברות ולמניעת קרע בעם. יצחק הרצוג לא עשה טובה בהתנהלות שלו עד השבוע, זהו תפקידו.

כך מוגדר תפקיד הנשיא בשלטון בישראל: “מוסד הנשיאות הוא מוסד משלים במבנה המשטר במדינת ישראל. עוצמתו של נשיא המדינה נגזרת, במידה רבה, מהיותו ממלכתי, ומהיותו סמל לאחדות לאומית. משכך, מכוונת פעילותו לחיזוק השותפות ההדדית וקרוב לבבות בקרב אזרחי ישראל, ההזדהות עם המדינה וסמליה הממלכתיים, הלכידות החברתית, הגאווה הלאומית והקשר בין ישראל והתפוצות; לטיפוח ערכי המוסר, השוויון והשלום בחברה”, הפוך מלקיחת הצד שעשה הרצוג במחלוקת הישראלית.

***

בשעה שהרשויות מתערערות, בשעה שמורא אדם מאבד מעוצמתו, הדיבורים על מלחמת אזרחים אינם מופקעים. ההידרדרות יכולה לקרות מעצם היחלשות הרשויות והחברה והשיח המסית, גם אם אף גורם לא יכוון לכך. מספיק אירוע קיצוני אחד שיגרור לעוד אירוע ועוד חלילה.

בשעה שכל רשויות השלטון הוכיחו שהם לא מסוגלים לרסן את עצמם, התפקיד עובר אלינו, העם. קודם כל תפילה, אלימות בין בניו של הקב”ה, גם אם חלקם טועים, היא אסון, ואותו נוכל למנוע בתפילה שהמשבר לא הידרדר עוד. תפקיד נוסף שאנו יכולים לקחת לעצמנו זהו שמירה על גבולות השיח, נזכור שגם אם את המחנה השני מובילים קיצוניים ללא גבול, עדיין רובו יהודים טועים שתפקידנו לקרב. נשמור על טרמינולוגיה שתזכיר לנו שהם אחים טועים עליהם לא אומרים ימ”ש.