גאון הענווה והשריד האחרון מקבוצת העילית / יעקב בנדה על מרן הגר”ש בעדני זצוק”ל

מרכז חייו התורניים של מרן הגאון רבי שמעון בעדני זצוק”ל היו בשכונה בה גדלתי בסוף רחוב רבי עקיבא בבני ברק. זכירתי לפגוש לעיתים תכופות במחזה הכל כך לא אופייני לדורות האחרונים, בו ענק בתורה מהלך בין אנשים ודוחה כל ניסיון לשוות הילה של גדולה סביבו. צניעותו הנדירה בלטה בכל מפגש עם הענק החוכמה והפשטות כאחד.

גאון הענווה

כילד סקרן, אחרי שהבנתי את הזכות שיש לי לגדול בשכונה בה נמצא בית הכנסת והכולל של מרן זצוק”ל, הצטרפתי לאחד מהשיעורים הרבים שמסר הרב בבית כנסת ‘אור החיים’. מטרתי הייתה לראות את הנהגותיו של מרן זצוק”ל, כך שמבחינתי היה לגיטימי להצטרף לשיעור גמרא לבעלי בתים בשבת אחרי הצהריים, גם במרחק עשרות שנים מהגיל הממוצע לשל הנוכחים.

מדובר היה בשיעור מצומצם, מספר מבוגרים להם פינה מזמנו הגאון האדיר שהיה בקי בתורה כולה כדי לחבר גם אותם לתורה הקדושה, חלק ממפעל חייו להפרחת השממה הרוחנית והוספת חיילים לצבא ה’. שבת אחרי שבת הייתי מגיע ולומד – דיוק בזמנים, הארת פנים, יחס לכל שואל גם כשהשאלה לא הייתה במקום והנהגות רבות שצפות בעייני כל מתבונן בדמות עילאית שכזו.

כאמור, מכל הליכותיו של מרן זצוק”ל בלטה במיוחד מידת הענווה שהייתה ללא שיעור. באחד השבתות נגשתי אל הרב עם שאלה הלכתית עם השלכות השקפתיות, למרות שהגאון זצוק”ל יכל לשלוח אותי עם תשובה הילכתית ברורה, ברוב ענוותנותו החל הרב לברר לעומק את פרטי המקרה ואת הצדדים לאסור ולהתיר. אחרי מספר שאלות השיב הרב את תשובתו הברורה ואף הוסיף ברכה לנער שאותו לא הכיר. גם עשרות שנים אחרי אותה שיחה אני מתקשה להאמין שהגאון העצום פינה את כל עולמו כדי להאזין לשאלה מנער צעיר, דן עמו משל היה מדובר באברך למדן ומשיב לו תשובה בחשיבות כה רבה.

שיחה זאת, כמו פעמים רבות שיצא לי לפגוש ולשוחח עם מרן זצוק”ל, הותירה רושם עז ולימדה אותי הרבה מעבר לתשובה אותה חיפשתי. מרן הרב בעדני היה ענק המידות וכפי שהתבטאו גדולי ישראל לאחר פטירתו, “לא רק הרב בעדני הסתלק מאיתנו, הסתלק ספר חובת הלבבות ורבינו בחיי”.

אוזן לנדחים

למרן זצוק”ל לא הייתה ‘חצר’, למרות שרבים ניסו לבנות כזאת. בכל סוגייה ציבורית היו יכולים לגשת אליו והוא היה משיב במתינות או דוחה בנחרצות, תלוי בתוכן הפניה. מציאות זאת הביאה את הנדחים על ידי רבים למצוא אוזן קשבת אצל מרן זצוק”ל, אך לרגע הם לא הצליחו להשפיע על דעתו. דוגמא לכך ראיתי לפני כשנתיים בזמן שהכנתי כתבה נגד ראש עיריית חריש יצחק קשת שהחליט להדיר תושבים משכונה נבנית בעיר על ידי פתיחת מרכולים בשבת ר”ל.

במקום לשלוח תגובה מסודרת מטעם העירייה, החליט ראש העיר להתקשר ולנסות למנוע את פרסום הכתבה על ידי מניפולציה לפיה מרן הרב בעדני תומך בתוכניתו, “התוכנית על דעת הרבנים, אם תפרסם את הכתבה אתבע אותך”, איים ראש העיר חובש הכיפה.

פניתי לאחד מגבאיו של מרן זצוק”ל לברר את דעתו בסוגיה, ההסבר שסיפק גילם את דרכו הציבורית של מרן זצוק”ל: “ראש העיר נכנס אל הרב שקיבל אותו כמו כל יהודי שמגיע אל הרב. שמענו שאחר כך הוא הפיץ דברים בשם הרב ולכן הרב חתם מיד על מכתב שהכחיש את הדברים”.

הנהגה זאת חזרה על עצמה בפרשיות רבות שהסעירו את הציבור החרדי, ביתו הצנוע של מרן זצוק”ל שימש כמעין מקום ערעור לאותם שנדחו מבתי גדולי ישראל, אך תמיד לשווא. הבירור הנוסף שערך הרב בעדני הביא למסקנה שאליה הגיעו שאר הרבנים, אך זה לא מנע מהגאון זצוק”ל להמשיך לשמוע ולבדוק שוב ושוב את דברי המבקשים “צדק”, לטענתם.

שריד לדור דעה

אחרי פטירתו של מרן הגר”ש בעדני זצוק”ל נחתם פרק מיוחד בהנהגת עולם התורה. הרב בעדני היה השריד האחרון מקבוצת העילית של העם היהודי במאה השנים האחרונות, קבוצה שהנחילה את תורת ה’ למיליוני יהודים אחרי השמד הרוחני שעבר עם ה’ עם הקמת מדינת ישראל.

בהנהגתם הייחודית, תלמידיו של מרן חכם עזרה עטיה זי”ע קוממו מחדש את עולם התורה שנחרב כמעט עד יסוד. מרנן הרב עובדיה יוסף, חכם בן ציון אבא שאול, הרב יהודה צדקה, חכם שבתי אטון, חכם שלום כהן, הרב יהודה מועלם, הרבנים למשפחות מוצפי ועדס ועוד תלמידים רבים שנלקחו מאיתנו בעשרים השנים האחרונות היו אלה שהחזירו את מרכזיות התורה לעם ישראל שבשדות.

המהפכה שחוללו אותם ענקים מאפשרת לנו לראות את פריחת עולם התורה כפי שלא היה מאות שנים בעם ישראל. מרן הגאון רבי שמעון בעדני זצוק”ל היה האחרון מאותה קבוצה שחי ביננו. כעת נותרנו יתומים מאותה חסות רוחנית ועלנו למלא את החוסר בעצמנו, ללמוד מדרכם.