בפרקים הקודמים: הנדיב יוסף אברהם שלום מקיים בהכוונתו של מרן רבנו יוסף חיים זיע”א, את ישיבת ‘פורת יוסף’ סמוך ונראה לכותל המערבי. בתום מסע חתחתים מוקמת הישיבה והופכת למבצר האחרון ברובע היהודי. במשך כחצי יובל שומרת הישיבה על מקומה, ולאחר מכן עם נפילת הרובע היהודי בידי הליגיון הירדני, היא נאלצת ליטול את מקל הנדודים, וספריית הענק שבה עולה בלהבות.
למרות השבר הקשה שפקד את הישיבה וראשיה, ראש הישיבה מרן רבי עזרא עטייה מסרב להישבר. הישיבה מאתרת שטח בשכונת גאולה ועליו מקימה את הקומפלקס הגדול, שייקרא ברבות הימים ישיבת ‘פורת יוסף – גאולה’.
י”ט באייר תשכ”ט
עשרים ואחת שנים בדיוק חלפו מאז נפילתה של הישיבה והרובע היהודי בידי הליגיונרים הירדנים, המגואלים בדם אחינו ואחיותינו הקדושים. העצב שהיה ניבט מכל פינה, תחושת הגלות החדשה, מפנה לה את מקומה. לא עוד עצב, אלא שמחה.
עשרים ואחת שנים בדיוק מאז נפילתה של הישיבה ועד לתקומתה המחודשת, עם הנחת אבן הפינה בעיר העתיקה, ששוחררה שנתיים קודם לכן, במלחמת ששת הימים. העיר שחוברה לה יחדיו, מתחברת כעת לשמחתה של ישיבת ‘פורת יוסף’ שחוזרת אל מקומה הראשון. יחד עם הבנים ששבו לגבולם, שבה גם הישיבה לגבולה, כשהיא מותירה מאחור את הישיבה בשכונת גאולה חיה וקיימת, פורחת וגדלה.
רק יוזמה אחת נמנעה בעקבות החזרה לעיר העתיקה: הקמת ‘קריית ישיבת פורת יוסף’ שתוכננה בסמוך להולילנד. במקומה תיבנה הקריה החדשה סמוך ונראה להר הבית, על שטח של למעלה משלושים דונם, עם בניין שנועד לאכלס למעלה מאלף בחורים, לצד שיכון לבני משפחות ראשי הישיבה.
“כאן תינתן התשובה הניצחת לחתירה תחת רוחה האמיתית והמקורית של יהדות ספרד. “פורת יוסף”, שנוסדה בבחינת חלוץ העובר לפני המחנה ואשר חוללה מהפכה רוחנית עמוקה נענתה לאתגר הגדול התלוי על פני אווירו של הדור והיא יוצאת למבצע חלוצי שאת תוצאותיו לדורות, אפשר למוד רק בקנה מידה היסטורי.” מדווח עיתון הצפה בכתבה נרחבת על הישיבה. “החולמים והיוזמים, המתגלים כאנשי מעשה במדרגה ראשונה, מהווים ערובה לכך שהייעוד הגדיל אמנם יתגשם. הם מבטיחים, כי תוך שנים ספירות תעמוד הקריה על תילה והמגדלור הענק יפיץ את אורו למרחקים”.
המעמד שהצליח לרגש את ההמונים, נגע גם לליבה של הממשלה. שר הדתות ד”ר זרח ורהפטיג הביא את ברכת הממשלה, ותביע תקוה כי לא ירחק היום והישיבה תחוג גם את חנוכת הבית. גם הרב הראשי לישראל רבי איסר יהודה אונטרמן נטל חלק במעמד והביע תקוה כי עוד נראה בתקומת בית המקדש.
השר מנחם בגין, ראש העיר טדי קולק ובכירים נוספים נטלו חלק במעמד, לצידו של בכיר בניה של הישיבה, מרן הגר”ע יוסף, שכיהן באותם ימים כרבה של תל אביב. בפתח מעמד הנחת אבן הפינה נאמרה תפילת “אל מלא רחמים” לזכרם של חללי צה”ל והנופלים על ירושלים, בבחינת ‘אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני’.
בניית מבנה הישיבה החדשה התארכה מספר שנים, עקב קשיים בגיוס כספים להקמת המבנה. באותה עת הממשלה עודדה את פיתוח העיר, אף שבראשה עמדו מפלגות השמאל. ראש הממשלה יצחק רבין ביקור באתר הבנייה והבטיח שהממשלה תסייע בהשלמת הבנייה.
עיכובים נוספים נגרמו עקב סכסוך שפרץ בין הישיבה לאדריכל ספדיה. ועד הישיבה החליט לערוך שינויים בתוכנית הבניין, ללא הסכמתו והוא הגיש תביעה נגד הוועד לבית המשפט. התביעה הגיעה לדיון עד בית המשפט העליון, שאף ערך סיור במבנה בנובמבר 1978.
בשיחה נדירה ל’משפחה’ סיפר מרן הגר”ש כהן זצוק”ל על הקמת הישיבה מחדש, עת נפערה מערה באתר הבנייה. “פתאום ראו באיזה צד שכאילו הרצפה נבקעה ויכולים לראות את כלי המקדש הראשונים. מיד סתמו את זה. התפלאנו כששמענו את הדבר הזה. אני לא יודע איך נבקעה הרצפה, אני לא יודע מה קרה”.
הרב נועץ בראשי הישיבה בשכונת גאולה, מרנן הגר”י צדקה והגרב”צ אבא שאול, והם סיפרו שמערה זו כבר נגלתה בעת הקמת הישיבה הראשונה בידי הגרב”צ חזן.
לדבריהם של ותיקי ‘פורת יוסף’, מי שחשף אז את המערה היה השמש של ישיבת ‘פורת יוסף’, חכם מימון סודרי שמו. חכמי הישיבה הורו לו לסתום את הפתח והוא הספיק לשמור חופן מטבעות עתיקות שנשמרו במשפחה. בעקבות זאת החליטו ראשי הישיבה על סתימת המערה מחדש, ולו בשביל למנוע גישה של טרדנים וסקרנים שיפריעו ללימודי הישיבה.
חנוכת הבית
י”ט באייר תשל”ז
שמונה שנים מאז החלה בניית המשכן, הגיעה העת לברך על המוגמר ולחנוך את הקמתה המחודשת של ישיבת הדגל. שמונה שנים מאז יריית אבן הפינה, וכ”ט שנים בדיוק מאותו היום בו נחרבה.
השמחה הייתה רבה, כותרות העיתונים של העת ההיא דיווחו על כך בהרחבה, כך למשל יהושע ביצור דיווח בעיתון מעריב: ‘פורת יוסף חוזרת לאכסנייתה’. במעמד חנוכת הבית השתתף ראש הממשלה יצחק רבין, מרן הגר”ע יוסף שכבר כיהן כראשון לציון ורב ראשי לישראל, מרנן ורבנן ראשי פורת יוסף בשכונת גאולה, הגר”י צדקה והגרב”צ אבא-שאול, לצד עוד אישים מכובדים אחרים.
רק דמות אחת הייתה חסרה: דמותו של האיש שנשא על כתפיו את המשא הכבד, האיש שהפך לקברניט הספינה וניווט אותה במשך עשרות שנים, בין סערות וגלים, והביא אותה לחוף מבטחים. מרן ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה זצוק”ל, שנפטר שנים אחדות קודם לכן. האיש על העדה, מי שחיכה בכליון עיניים לשובה של הישיבה למקומה הראשון, אך לא נתן לעצמו אף לא רגע אחד של מנוחה וקומם את הישיבה מהאפר.
בראשות הישיבה, הועמד מרן הגר”ש כהן זצ”ל, שעמד בראשה עד ליומו האחרון ויט שכמו לסבול. במשך עשרות בשנים מסר מרן הגר”ש כהן שיעורים תמידין כסידרן, כאילו זה לו יומו הראשון בתפקיד. עם הסתלקותו לשמי רום, מונה הגאון רבי שמואל בצלאל לראש הישיבה.
גם בשלוחת הישיבה בגאולה חלו שינויי גברי. עם הסתלקותם של ראשי הישיבה, מרנן ורבנן הגר”י צדקה והגרב”צ אבא שאול, מונו לשמש בקודש מרנן ורבנן הגאון רבי יהודה מועלם זצ”ל ויבדלחט”א, הגאון רבי משה צדקה, שמזה כמה שנים נושא לבדו את עול הישיבה, מעניק תושייה לאלפים, משקה את צאן העדרים, וחולק מחכמתו ליראיו, בחורי הישיבה שיחי’.
כבוד הנשיא
על פי תקנון הישיבה, ישנו תפקיד מיוחד של ‘נשיא הישיבה’. אמנם מדובר בתואר שרובו ככולו הינו רק לשם כבוד, אולם על פי התקנון, מעת לעת משתתף הנשיא בישיבות הנהלת הישיבה ומכריע בשאלות הנוגעות לתפקודה של הישיבה.
על פי צוואתו של הנדיב יוסף אברהם שלום, מי שנושא בתפקיד הוא הראשון לציון. עם הקמת הישיבה, מי שמונה לתפקיד, היה הראשון לציון בעל ה’משפטי עוזיאל’, הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל.
בשנת תרצ”ח עם עלותו על כסא הרשל”צ והרב הראשי לישראל, ראש גולת אריאל רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצוק”ל, קבל עליו בשמחה רבה את נשיאות הישיבה, ומני אז כל מעיני מרן זצ”ל היו בה, הוא כמעט לא מש מאהלה בעצה והדרכה, בשעורי תורה ומוסר, אישיותו הכבירה השפיעה על תלמידי הישיבה בשקידתם בתורה, וביחס הערכה מכל האוכלוסייה לישיבה הגדולה ותלמידיה.
קודם לכן, היה קודמו בתפקיד, הגאון רבי יעקב מאיר זצ”ל, כאפוטרופוס של הישיבה ובהמשך הוטל התפקיד על מרן רבנו עובדיה יוסף זצ”ל. פרי הגידולים שעליו אמר הגר”ע עטייה כי כדאי היה להקים את הישיבה, רק כדי להוציא את מרן הגר”ע יוסף מתוכה.
עם הסתלקותו לגנזי מרומים של מרן הגר”ע יוסף, החלו ראשי העמותה להסתפק מי ימלא את תפקידו בנשיאות. אחדים ביקשו לעטר בכתר הנשיאות את רבה של ירושלים והראשל”צ, מרן הגרש”מ עמאר שיבדלחט”א, שכן הוא הראשון לציון המבוגר יותר. אחרים ביקשו למנות את הגר”י יוסף, שימלא את מקומו של אביו ואכן בקשתם נענתה בסופו של דבר והוא נבחר לתפקיד.
השגרירים
הקמתה של הישיבה השפיעה השפעה נמרצת על הלך הרוח בקרב העדה הספרדית בארץ ובגולה, והודות לה נשתנה המצב והופצה התורה בקרב יהדות זו. ככל שחלפו הימים הוקמו אחד אחר השני סניפים וסניפי סניפים אשר בהם למדו תינוקות של בית רבן, והשתלמו בהתמדה על מנת לזכות להכנס לשערי הישיבה הגדולה. חניכי הישיבה יצאו על פני הארץ והעולם, דרשו בכל הזדמנות דרשות מלאי מרגליות של תורה, וקרבו על ידי כך את בני עדתנו לאביהם שבשמים.
מעתה לא היה כל דוחק למצא מועמדים לרבנות ודיינות ושאר כהונות שבקדושה כל העדות באשר הם פנו לישיבה בדבר רבנים, דיינים, שובי”ם, חזנים מוהלים. קהילות ספרדיות מכל העולם הריצו מכתבי בקשה להנהלת הישיבה, וממנה יצאו מורים ומאורות לכל פינות תבל. ישיבה זו עלתה מעלה מעלה מאות תלמידים.
הראשון לציון הגרב”צ חי עוזיאל, שכיהן כאמור כנשיא הישיבה, היה זה ששיגר את מרן רבנו עובדיה יוסף זצ”ל למצרים, שם שהה לזמן מה וחיזק את הדברים הנצרכים חיזוק, כמו כשרות, ענייני גיטין וכדומה.
גם הגאון רבי ציון לוי זצ”ל, רבה של פנמה נשלח על ידי הראשון לציון, שנענה לשוועתם של תושבי המדינה הדרום אמריקנית. במשך יובל שנים כיהן הרב בתפקיד חשוב זה, וכמותו היו גם רבנים נוספים שנשלחו לכל רחבי העולם. שגרירים של כבוד, שגרירי ממלכת התורה ‘פורת יוסף’.
חידוש גדול
באופן מעורר תמיהה, עד לאחרונה לא נערך מחקר אקדמי מעמיק על “פורת יוסף”. את החסר הזה השלים ד”ר אסף מילס בעבודה מרתקת שנעשתה במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן, בהנחיית פרופ’ אורלי מירון.
“בתחילת המאה ה־19, מי שמנהיג את הקהילה היהודית הוא ועד העדה הספרדית בראשות החכם באשי. בשלב מסוים מתחילה עלייה אשכנזית משמעותית: ב־1815 תלמידי הגר”א, ב־1841 רבי שמואל סלנט. האשכנזים הולכים וגדלים, ומקימים את ישיבת ‘עץ חיים’ שהופכת לגדולה ולמשמעותית ביותר בירושלים. הוועד הספרדי מאבד מיוקרתו, גם עקב פיצולים שנוצרים מהגעת עולים מהמגרב והקמת ועד העדה המערבית, שצובר אף הוא כוח. הספרדים מפוצלים לעדות שונות, חלקן חזקות וחלקן חלשות, והדבר מתבטא בישיבות שונות לעדות שונות”, מספר מילס בראיון שהעניק לעיתון ‘מקור ראשון’.
“כש’פורת יוסף’ נכנסת למשחק היא מביאה חידוש אחד גדול, שמרכז סביבה כוח רב, והוא על־עדתיות. כלומר, כל העדות הספרדיות רואות בישיבה הזו מגדלור ושולחות אליה את מיטב בניהן. הדבר הזה מתאפשר בזכות העצמאות הכלכלית הנדירה שמפגינה ‘פורת יוסף’ בעקבות הכסף הרב שציווה לה יוסף אברהם שלום. התורם רצה והשיג ישיבה גדולה, בעל מבנה משלה מול הכותל המערבי, שאליו מסונפות עשרים דירות המיועדות לרבנים המלמדים בה – עוד חידוש עצום באותם ימים – ומימון כלכלי שוטף שיאפשר לפרנסיה לא להזדקק לתרומות.”
לדברי מילס פיצוץ הישיבה במלחמת השחרור היה האות לתחילתו של משבר אדיר ב”פורת יוסף”, אולם פרנסיה וראשיה הצליחו להוציא מתוק מעז, והישיבה חזרה לעצמה ואף הוסיפה כוח. “בשלב הראשון חוזרים לשלוחות בבתי הכנסת. אמנם חלק מהרבנים הם פליטים, אבל הם אינם היחידים במעמד זה והיישוב מטפל בהם היטב. בבתי הכנסת צופיוף, מגן דוד, יגיע כפיים וסילברה מוקמות כיתות, והישיבה מתנהלת תחת ידו הרמה של ראש הישיבה מאז 1925, הרב עזרא עטייה, שימשיך לכהן בתפקיד זה עד 1970.
“הוא מכתת רגליו בין הכיתות ולא עושה הנחות בכל מה שקשור לאיכות הלימודים. מעניין לציין את קבלת הפנים שעשו המתפללים הקבועים של אותם בתי כנסת לתלמידי ‘פורת יוסף’. זה לא דבר מובן מאליו שבמשך שעות רבות כל כך ביום ישנם אנשים שלא שייכים לקהילתך האורגנית ומשתמשים במבנה. אין כמעט חיכוכים, חוץ מאשר בזמני מנחה וערבית, או אז בעלי הבתים הקבועים הראו לתלמידים מי באמת שולט בעסק. אבל בגדול הייתה שם הרמוניה שללא ספק תרמה לחזרתה של הישיבה לגדולתה”.
***
אור חדש על ציון תאיר
שביבים וניצוצות אור משולי גלימתו של מרן ראש הישיבה הגרב”צ אבא שאול זצ”ל
בכ”ט תמוז תרפ”ד החלה מסכת חייו של ראש הישיבה זצ”ל. ביום השמיני הכניסו אביו רבי אליהו זצ”ל בבריתו של אברהם אבינו, באמצעות שליחו רבה של ירושלים הגה”ק רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל ששימש כמוהל.
בשנות ילדותו נמנה על ילדי תלמוד התורה של עדת הבוכרים ‘בני ציון’ בניהולו של הרב משה פרוש ז”ל, ובכ”ט תמוז תרצ”ז, ביום בו נכנס לנועם עול תורה ומצוות, הביא אותו אביו הגאון רבי אליהו אבא שאול זצ”ל, למפתנה של הישיבה הנודעת ‘פורת יוסף’ בירושלים, אותה לא עזב עד ליומו האחרון.
את דרכו במסילה העולה זכה לעשות הנער הצעיר בהדרכתם הצמודה של ראשי הישיבה גדולי עולם שהעניקו חמה בקומתם. קשר מופלא וייחודי התחיל מכניסתו ביום הבר-מצווה להיכלה של ‘פורת יוסף’, אז נקשרה נפשו בנפש מורו ורבו מרן ראש הישיבה הגאון רבי עזרה עטיה זצ”ל, עד שהחשיבו ברבות הימים ל’רבו מובהק’ על כל המשמעויות הכרוכות בכך.
סדרי הלימוד בישיבה שנפרשו משעות הבוקר המוקדמות ועד לתפילת המנחה, לא היה בהם כדי להשביע את רעבונו של הבחור שרעב היה עד כלות ללחמה של תורה. וכך היה זה מחזה נפוץ לראותו יושב בשעות הערב בבתי מדרשות שונים בשכונות ירושלים הסמוכות, כמו ‘צופיוף’ בשכונת הבוכרים ו’באר שבע’ בשכונת בית ישראל, שם הכיר את ראב”ד העדה החרדית הגאון רבי דוד יונגרייז זצ”ל, ונרקמה ביניהם מערכת יחסים ארוכה ועמוסה בחידושי הלכה, והנהגות ישרות ביראת שמים ומידות טובות. ידידות מופלאה זו בין החכם הספרדי הצעיר לדיין האשכנזי המבוגר ניצניה בהתפעלותו היתירה של הגר”ד יונגרייז זצ”ל מכישוריו וידיעותיו המקיפות של הבחור מ’פורת יוסף’ בכל מכמני התורה. בשעות המאוחרות יותר הגה בתורה בהיכלה של ישיבת ‘חברון’ בגאולה.
עם מרן הגר”ע יוסף זצ”ל
מלבד ראש הישיבה הגר”ע עטיה, ישב הגרב”צ רבות גם בחברתו של ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ”ל, שלמרות גילו הצעיר מונה כבר באותם ימים למסור שיעורים בישיבה. הגרב”צ נמנה על בני השיעור הראשון ששמעו את שיעורים מפיו של הגר”י צדקה, ונחשב אצלו ל’תלמיד חבר’.
ידידות עוז הייתה לו לחכם בן ציון זצ”ל, עם חבריו לישיבה, מנהיגי עולם התורה של הדור שלאחר מכן. בראשם היה כמובן מרן הראשל”צ הגאון רבנו עובדיה יוסף זצ”ל, אך גם עם הגאון רבי יהודה מועלם והגאון רבי יוסף עדס מראשי ישיבת ‘פורת יוסף’ והגאון רבי ציון לוי רבה של פנמה, זכר צדיקים לברכה.
קשרי הידידות עם מרן מאור ישראל הגר”ע יוסף זצ”ל הבשיל עד מהרה לכדי קביעת ‘חברותא’. “כשהיינו לומדים יחד”, שח רבי בן ציון לימים, “היינו לומדים עשרה דפים בעיון וארבעים דפים בבקיאות, בעל פה”.
השניים שקדו על תלמודם בין הסדרים, כשאת יומם היו פותחים בבית הכנסת ‘אוהל רחל’ כבר עם נץ החמה. “היינו מתפללים בבית הכנסת “אוהל רחל” עם הנץ החמה, ונשארים ללמוד דף גמרא בחורף, ושניים ושלוש דפים בקיץ. רצים הביתה לארוחת בוקר חפוזה, “פת שחרית” בשבע דקות – מנטילת ידיים ועד לאחר ברכת המזון, וממהרים להיוועד וללכת יחדיו. בדרך היו חוזרים בעל פה על הדפים שלמדו בבוקר, וציין בהתפעלות: “פלא! דף גמרא שלמדנו זה עתה לראשונה, היה אצל חכם עובדיה כמונח בכיסו!” סיפר חכם בן ציון והפטיר בצניעות: “הרבה מסכתות שנינו כך!”
כעבור שנים רבות, השתתף חכם בן ציון בסעודת סיום מסכת מועד קטן שערך מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף זצ”ל. כשנתבקש חכם בן ציון לשאת דברים, אמר: “מסכתות רבות למדנו בצעירותינו בצוותא, וחזרנו עליהם כמה פעמים. אין פלא שהיו שגורות בפינו. אבל למסכת מועד קטן הקדשנו רק את שלושת הימים, ז’ אב עד תשעה באב, פרק ליום ולמחרת שבנו לסדרי לימודינו הרגילים. וידועים דברי רבותינו, שהלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. ומפעם לפעם, בעת לימודינו, עלו סוגיות במסכת זו. ויכולני להעיד שהייתה שגורה על לשונו של חכם עובדיה מילה במילה, לא נשתכח ממנו דבר!”
ראש הישיבה
בט’ בסיון תש”ט נכנס רבינו לחופה ונשא את אשתו הרבנית הצדקנית מרת הדסה מסעודה שהרבני, בתו של ‘השקדן הירושלמי’ רבי יוסף שהרבני ונכדתו של המקובל הגה”צ רבי יהושע שהרבני זצ”ל. יחסי החותן והחתן היו קרובים מאוד, והיו נוהגים הם ללמוד יחד בחברותא בערב שבת אחר הצהריים, ויחד עמלו על חיבורים תורניים חשובים.
אחרי נישואיו המשיך רבי בן ציון לפקוד את היכלה של ‘פורת יוסף’ ומורו ורבו ראש הישיבה הגר”ע עטיה ביקש לצרפו לסגל ההוראה של הישיבה. כשהתברר לראש הישיבה כי בקופת הישיבה אין די כסף להחזיק את ראש הישיבה המיועד, הודיע כי מבקש הוא שיחתכו ממשכורתו מחצית, ויתנו את הסכום לרבי בן ציון. משראו בהנהלת הישיבה את נחרצותו של ראש הישיבה הבינו הכול שאכן דבר הוא, ויש לעשות הכול כדי שרבי בן ציון אבא שאול יהיה חלק מצוות הישיבה.
בשנים הראשונות הופקד הגרב”צ על מסירת השיעורים לנערים הרכים שזה עתה באו בשערי הישיבה, בגילאי 13 ומעלה, ובמשך השנים שימש כר”מ לכיתות גבוהות יותר ואף לאברכים.
כל חייו ראה לנגד עיניו מטרה אחת ויחידה להרביץ תורה ברבים, להרבות תורה בעולם ולהעמיד תלמידים הרבה. דגש מיוחד הניח על איכות הלימוד שיהיה על מנת לקיים, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, כאב לראות את המצב ששרר אז כאשר מורי הוראה רבים לא שימשו כל צרכם ולא ידעו מספיק טוב את ההלכות על בורים, וכך נוצרו מכשולות ותקלות ליהודים ששאלו לדעתם.
את כל כוחותיו הפנה רבינו לעיסוק עם התלמידים אותם ראה כבניו ממש, לא היה לו בעולמו מאום מלבד הרבצת תורה והעמדת תלמידים, גם עיסוקים תורניים אחרים לא מצאו מקום בדל”ת אמותיו המצומצמות, ראשו ורובו וכל מעייניו היו נתונים אך ורק לשומעי לקחו בשיעורים אותם מסר בישיבה, כך לדוגמה לא התעסק רבינו בעריכת כתביו בהם העלה עלי גיליון את חידושיו הרבים מכל השנים, חידושים רבים נאגרו במהלך השנים במחברות שכתב, אבל ראש הישיבה לא פינה מזמנו לשם עריכתם והוצאתם לאור. יתרות הזמן שהיו לו הוקדשו להרבצת תורה ברבים בלבד.
תלמידיו שנוכחו לראות בטוב העצום, ואין טוב אלא תורה, הגנוז בין בתרי כתביו, עטו על המציאה כמוצאי שלל רב. קבוצה מבחירי תלמידיו לקחו על עצמם את עול העריכה וההוצאה לאור של כתביו, שהפכו לסדרות ספרים מרובות כרכים, ולאבני יסוד בעולם הישיבות והיכלות בתי הדין. בשנת תשמ”ז יצא לאור הכרך הראשון של שו”ת ‘אור לציון’ שקנה לו שם טוב בעולם התורה.
בי”ג בסיון ה’תשמ”ג מיד לאחר שסיים להספיד בלוויה של גאב”ד העדה החרדית הספרדית, הגאון רבי יעקב מוצפי, לקה חכם בן ציון באירוע מוחי וסבל משיתוק חלקי, ממנו לא התאושש. ב-י”ט בתמוז התשנ”ח, הלך לעולמו כשרבבות מלווים אותו למנוחת עולמים, אל מקום מנוחתו כבוד בבית העלמין סנהדריה בירושלים.
אחר לכתו ביכו גדולי עולם בראשם מרן הגר”ע יוסף זצ”ל והראשון לציון הגאון הגדול רבי מרדכי אליהו זצ”ל, אך גם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם. הותיר אחריו את בנו מחמדו הגאון רבי אליהו, ראש ישיבת ‘אור לציון’ בירושלים, כמו גם את ספריו המפוארים ‘אור לציון’ – שו”ת, חידושים על התורה ודברי מוסר.
***
גור אריה יהודה
מעט מהפסיפס הגדול של הארז הגדול בענקים מרן ראש הישיבה הגאון רבי יהודה מועלם זצוק”ל
מורנו הגאון הצדיק רבי יהודה מועלם נולד בתאריך כ’ שבט תרפ”ב בעיה”ק ירושלים לאביו רבי יצחק ע”ה ואמו הצדקת הרבנית שמחה ע”ה שהייתה בתו של הצדיק המקובל האלוקי חכם יהושע שהרבני זצוק”ל שהיה תלמידו של ריש גלותא דבבל מרן הבן איש חי.
בהיותו בן חודשיים בלבד פקד אסון נורא את בני המשפחה עם פטירת אבי המשפחה, ומאז התמסרה אמו ע”ה, לבדה, בכל לבה, נפשה ומאודה למען חינוכו הטהור של בנה יחידה, כאשר כבר מקטנות אמרה לכל מכריה ובני משפחתה, כי עדיו לגדול ולצמוח לרב גדול בישראל.
הורי הרב התגוררו בשכונת בית ישראל. כשהגיע הרב לגיל ג’ שנים נכנס הרב לת”ת שהיה בין הבודדים בזמנו המפורסם לשם טוב ולתהילה ת”ת “בני ציון” במקביל לכיתותיהם של מרן מאור ישראל שליט”א ולהבדיל חכם בן ציון אבא שאול זצ”ל, שם למדו שמונה שנים, שבכיתה האחרונה לימד חכם שלמה עבו זצ”ל ובכיתה זאת כבר החלו להיבחן לישיבות הקדושות.
בגיל אחת עשרה לערך נכנס רבנו ללמוד בישיבה הקדושה ישיבת “פורת יוסף” בעיר העתיקה. אצל מורו ורבו המובהק הגאון רבי עזרא עטייה זצ”ל, והיה לבן טיפוחיו. במעלליו התנכר נער וכבר בשנות בחרותו בלט במידת התמדתו ושקידתו העצומה בתורה ובאהבתו העצומה להגות בה יומם ולילה. ניחן בכישרונות מיוחדים, שאותם ניצל לעמל וללימוד בלתי פוסק בתורה, בצד מידותיו הנאצלות והנעלות. היה אהוב במיוחד על כל רעיו ורבותיו, שחיבבוהו מאוד והעריכו את יגיעתו בתורה.
בגיל שמונה עשרה לערך נבחן מורנו הרב על כל השולחן ערוך יחד עם חבריו לכיתה. הבחינה הייתה אצל הרבנים הראשיים באותו זמן, הגאון רבי יעקב מאיר ואחריו הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ”ל, וכל התעודות נשרפו בחורבנה של הישיבה בעיר העתיקה ביחד עם כתובים רבים. אגב היו שצילמו התעודה שקיבלו כי לא הסכימו לבחורים לקחתה ובכך זכו שנשארה התעודה אצלם.
עוד בצעירותו של הרב בקיאותו בש”ס ובפוסקים הייתה רבה. ביום מן הימים החבורה הקדושה של מצויני פורת יוסף ובהם רבנו וחכם יהודה צדקה ומרן הגר”ע יוסף ואחרים עשו יחדיו סיום על ש”ס שאותו למדו בבתי הכנסת “טוויג” ובבית הכנסת “שאול צדקה” בשקידה לעת ערב.
רבנו היה מצד אמו נכדו של המקובל האלוקי חכם יהושע שהרבני זצוק”ל וכך זכה רבנו בילדותו ללמוד הרבה תורה עם סבו הגדול. לימים הוא סיפר לגליון ‘עונג שבת’ של יום ליום, כי היה נוסע אל סבו בשכונת בקעה ושם באותו בניין היה גר באותם ימים רבנו המלוב”ן הבבא סאלי זיע”א, והיו מבקרים גם כן אצלו והיה מחלק להם מאחיה [עראק] ואמר אז רבי יהושע לרבנו שכל מה שזכה “הבבא סאלי” שברכותיו בוקעות רקיעים ומתקבלות הכל בזכות קדושתו ושמירת עיניו.
באותם ימים מנייני נץ החמה היו מועטים והיה מוצנע מאוד נושא זה ולא כמו היום שיש הרבה מניינים, והיו חכמים רבים, וביניהם מורנו הרב פוקדים בתפילת הנץ חמה את בית הכנסת “בית יעקב”, וכך היה אומר רבנו שכל מי שיש ביכולתו להתפלל בנץ ישתדל בזה מאוד שכל היום הולך אחר תחילת היום. בהתאם נהג רבנו עוד מבחרותו ועד היום לצעוד יום יום לתפילת הנץ, כאשר הדבר אינו תלוי במזג האוויר. גם בימים שבהם שלג כבד ניתך ארצה וקור אימים, לא ביטל רבנו את תפילת הנץ וצעד ברגליו כדי שיהיה הוא מעורר השחר. תדיר היה יוצא הרב מעוטר בטלית ותפילין ומראה פניו כפני מלאך ה’ צבאות צועד לביהכ”נ “שמש צדקה” ברח’ חגי בשכונת גאולה.
שבע שעות ברצף
הלימוד באותם ימים היה בדוחק ובצער, רובם של החברים היו עניים וחסרה פת לחם מביתם ועם הדוחק הגדול יצאו גדולי תורה, “היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה”. לא בכדי במילים אלו “או גיבן או דק” כונתה הארוחה שהיו נוהגים לאכול, שפירושה או גבינה או זעתר. לעתים היו בני הישיבה מבקרים במסעדה בעיר העתיקה ושמחים לאכול אורז עם שעועית – סעודת מלכים במושגיהם, תמורת כמה פרוטות זעומות…
מיני מתיקה לא היו מצויים אז, ואלו היו אפונה עם סוכר שהתבשלו לכבוד שבת קודש. גם במלבושים צמצום רב היה ולכן רק בשבתות וחגים התהדרו בחולצות לבנות לכבוד המועד.
על שקידתו של רבנו כל ימיו עוד יתואר ויסופר, ומעניין לציין כי כבר בימי צעירותו היה לו ממי ללמוד זאת, כדלהלן: פעם נכנס הגאון ראש הישיבה רבי עזרא עטייה זצ”ל לאמירת שיעור והיה זה באחד מימי ראשון בשבת. הוא שאל את תלמידיו כמה שעות למדו בשבת. היו שענו שעה. שעתיים. ראש הישיבה לא היה מרוצה ואמר ברצוני שתלמדו לפחות שבע שעות וללא הפסק.
בשבת שאחריה התאספו בני החבורה וביניהם רבנו זצ”ל ועמו ידידיו חכם דוד שהרבני זצ”ל וחכם ברוך בן חיים זצ”ל ואחרים בבהכ”נ “באר שבע” ולמדו מהבוקר עד הערב, כמעט לא הכניסו דבר לפיהם, רק על התורה חיו. ביום ראשון בבוקר נגשו אל ראש הישיבה וספרו לו שלמדו שבע שעות כדבריו. ראש הישיבה ענה להם בחיוך ובשביעות רצון כי ברצונו שיעשו זאת כל שבת, וכך מדי שבת היו מתאספים באותו מקום בשקידתם העצומה. דומה שכל ימיו היה באותה שקידה בכל הימים, ובפרט בשבת קודש שבה הורגל להתמיד השכם בבוקר עוד מאז האיר היום לאור פנסי הרחוב שהאירו אל מרפסתו, שאליה היה יוצא ללמוד בבקרי השבת, עד שעה מאוחרת בלילה, ללא הפסקת מנוחה כלשהי.
בעול הישיבה
כבר מגיל צעיר המתין לו רבו הגר”ע עטיה זצ”ל, ומיד לאחר נישואיו, הכתירו רבו במידה נכונה וליתן לו תפקיד רוחני בישיבה הקדושה שהייתה אז בגלותה בבית הכנסת “צופיוף” ששם לימד יחד עם חכם בן ציון אבא שאול זצ”ל ועוד חכמים נוספים. וכך כיהן כר”מ בישיבה, שבה הרביץ תורה והעמיד דורות רבים של תלמידים עד יומו האחרון.
אומנם עוד קודם לכן, בהיותו בן כ”ד שנים, מונה לכהן כרב בית הכנסת טוייג ברחוב רשב”ם בירושלים, שם כיהן בתפקידו עד יומו האחרון. ואומנם רבו הקהילות שזכו לשמוע את דברי קדשו של רבנו במשך השבוע, ובפרט בשב”ק שאז היה מכתת את רגליו ממקום למקום למרות גילו המבוגר. כך מסר שיעורי תורה ימים ולילות עד ימיו האחרונים. בדעה צלולה שהייתה עמו עד הסתלקותו הטהורה. כן מסר שיעורים גם במשך כל יום השבת, שהחלה אצלו כאמור בשעה חמש לפנות בוקר, בלימוד חומש עם פירוש רש”י במרפסת ביתו, לאור פנסי הרחוב, ולאחר התפילה מסר שיעורים ברצף בבתי הכנסת עד צאת השבת, בהם ביהכ”נ טוויג שבנשיאותו, בית אהרן, שמש צדקה, בכר, ועוד. כן היה מרבני בית הכנסת שושנים לדוד, שבו גם מסר משיעוריו.
היה אהוב על כל תלמידיו ושומעי לקחו, אשר היו נועצים בו בכל פרט. ברוב חוכמתו וטוב לבו היה מקדיש מעיתותיו ומזמנו היקר מפז לכל תלמיד ושואל, כשכולם ידעו כי דבריהם נשארים חתומים בלבו. ביתו היה פתוח לכל דל, נצרך ושואל, ותמיד היה מעודד כל אחד ומחזקו במעלות התורה והיראה.
שיעוריו המופלאים היו לשם דבר בישיבת “פורת יוסף” ובכל הישיבות ובתי הכנסיות בירושלים שבהם היה מוסר שיעורים באורח קבע, השתתפו המוני תלמידיו, שכן רבנו העמיד תלמידים למעלה מיובל שנים ואוהבם היה ומקרבם כבניו בהארת פניו מיוחדת לכל תלמיד באשר הוא. שיטה זאת למדה ממורו ורבו ראש הישיבה חכם עזרא עטייה זצ”ל, שכאשר היה צריך להוכיח בחור על דבר מסוים היה מוכיחו בדרך עקיפה ובחיוך, וכך היה הבחור מקבל התוכחה ושב לדרך המוטב.
ארבע שנים קודם פטירתו לקה במחלת הלוקמיה, ואך בדרך נס המשיך לתפקד רגיל, ללא כל שינוי מסדר יומו שהיה מוקף בשיעורים ובלימוד התורה. בשנתיים האחרונות בריאותו לא הייתה תקינה, ואחת לחודש נאלץ לקבל מנת דם, כדי לייצב מצבו. בתקופה האחרונה מצב בריאותו היה קשה יותר.
הוא המשיך למסור שיעורים תמידים כסדרם עד ערב חג הסוכות, אז חש לפתע בחולשה רבה. גם בעשרת הימים עד לפטירתו עסק בתורה. בערב חג שמחת תורה אושפז בבית החולים ‘הדסה עין כרם’, לאחר כאבים עזים שתקפו את גופו. בערב שבת קודש התפלל את כל התפילות במניין, והמשיך לעסוק בתורה, כאשר גם עד רגעיו האחרונים ממש לא התאונן על כאבים, על אף ייסוריו הקשים שתקפוהו ותלה יהבו בה’.
בשבת בבוקר תוך כדי הכרזת ראש חודש שבה אנו אומרים “לקיים בנו חכמי ישראל”, התפללו ההמונים לרפואתו של ראש הישיבה, אולם נגזרה הגזירה והוא השיב נשמתו לבוראה.
עולם התורה כולו התעטף אמש כבד עם היוודע המרה בפטירתו של ראש הישיבה הגדול הגאון רבי יהודה מועלם זצוק”ל, ראש ישיבת פורת יוסף בירושלים, מגדולי מרביצי התורה, שקדן וענוותן, תלמיד חכם עצום ובקי בכל מכמני התורה, אשר הרביץ תורה ברבים למעלה משבעים שנה והעמיד דורות של תלמידים, שנפטר למגינת כל לב והוא כבן צ’ שנים.
במוצאי שבת בשעה עשר, יצאה הלווייתו בהשתתפות המוני תלמידיו ושומעי לקחו, בראשות גדולי ישראל, ראשי ישיבות ורבנים, מהיכל ישיבת “פורת יוסף” בשכונת גאולה בירושלים, כאשר אלפי תלמידיו מהארץ ומהתפוצות ממאנים לעכל את האסון ואת הכאב הגדול בהסתלקותו של רבם הנערץ, שהיה מורה דרכם.
תנצב”ה.
29 שנים ולא 21 חברה זה לא נראה רציני עם טעויות כאלה
כתבה מרתקת אשריכם